שממית הבתים, היא ה"לטאה" על פי הרמב"ם
המשנה מביאה דוגמא לבעלי חיים שמטמאים לאחר מותם, גם אם הם עדיין מתנועעים:
"הותזו ראשיהן אף על פי שהן מפרכסין – טמאין, כגון הזנב של הלטאה שהיא מפרכסת".[1] הרמב"ם מבאר שם: "ולטאה – הוא 'אלסאם אברץ' לפי שבעל חי זה מתנועע זנבו זמן מה אחר שנכרת". הכוונה לשממית הבית (Hemidactylus turcicus); כשהיא חשה סכנה, היא עשויה לנתק את זנבה, וזה ממשיך להתנענע ולהתפתל ומסיח את תשומת לב הטורף. פירוש השם "סאם אברץ" (سام ابرص) הוא "רעל המצורע", שכן צבעה הוורוד והקשקשים הגבשושיים שמכסים את גופה דומים לפניו של חולה לפרה (Leprosy). מקור שמה הערבי הוא האמונה העממית הקדומה שבגופה של השממית יש ארס שעלול לגרום צרעת ומחלות קשות אחרות. הנוגע בלטאה זו עלול גם למות. נראה שהזיהוי עם ה"שממית" (משלי ל, כח) מושפע מהאטימולוגיה – שׂמ-ממית.
ראוי לציין שרס"ג זיהה את ה"סאם אברץ" עם ה"תנשמת" שבתורה (ויקרא יא, ל), ואילו את ה"לטאה" שנזכרת באותו פסוק בחר לתרגם בשם כללי יותר – "עט'איה". ייתכן שהרמב"ם חלק בכך על רס"ג והעדיף את המסורת הפרשנית המסוימת שכנראה הייתה מקובלת בספרד: הלטאה היא השממית, וכפי שאבן ג'נאח מזכיר.[2]
[1].אהלות א, ו.
[2].אבן ג'נאח, שורש לטא. הזיהוי של הר"י קאפח אינו ברור, בפירוש התורה לרס"ג, עמ' קכז, הוא מביא תיאור כללי של ה"סמברץ" (=סאם אברץ) שמתאים יותר לחומט מאשר לשממית. בפהמ"ש הוא מביא את השם Lacerta, כלומר שם הסוג של הלטאה. ואולם הוא הסביר לרב אליצור סגל, שכוונתו היא לכל מיני השממיות, ראו: א' סגל, "הלכה וריאליה: שלוש סוגיות מתורתו שבכתב ושבעל-פה של מהר"י קאפח", בתוך ספר זכרון לרב יוסף בן דוד קאפח (ז' עמר וח' סרי עורכים), רמת גן תשס"א, עמ' 101.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
