הנחש נזכר פעמים רבות במשנה, והרמב"ם אינו מזהה אותו בדרך כלל זיהוי מסוים,[1] שכן זהו בעל חיים ידוע. עם זאת, אגב פירושו הוא מזכיר כמה שמות של הנחש בערבית: שם כללי ("חנש", "חיה") או שם שמייחד את הנחשים הארסיים ("אפעי").[2] לדעת הרמב"ם, כל מיני הנחשים (אלאפאעי ואלחיאת) אינם נכללים בין "שמונת השרצים".[3] בהקדמתו למשנה הוא מזכיר את השימוש בארס הנחשים הארסיים בתור אחד מן המרכיבים החשובים של ה"תריאק"[4] – תרכיב נוגד רעלים.[5] זה היה תחום רפואי שהרמב"ם התמחה בו, ואף ייחד לו חיבור מיוחד,[6] וממנו אפשר ללמוד שהכיר היטב את השפעת פעולותיהם של הטוקסינים שבמיני הנחשים.[7]
[1].למעט הפירוש של "נְשִיכַת הנחש (חיאת)" בפהמ"ש תרומות ח, ו.
[2].ראו למשל בפהמ"ש תרומות ח, ד: "חנש", "אפעי"; שם, ו: "חיאת"; שם, ז: "חנש".
[3].הקדמה לפהמ"ש סדר טהרות; הלכות שאר אבות הטומאות ד, יד. לשמונת השרצים שנזכרו בתורה (ויקרא יא, כט–ל) דינים מיוחדים; במותם הם מטמאים אדם או כלים שנוגעים בהם, והחובל בהם בשבת חייב.
[4].על התריאק ראו: ז' עמר, "ייצוא התריאק מארץ-ישראל ושימושיו בימי-הביניים", קורות, יב (תשנ"ו-תשנ"ז), עמ' טז-כח.
[5].הקדמות הרמב"ם, עמ' נו. ראו גם עמר, היבטים, עמ' תכח- תלט.
[6].רבנו משה בן מימון, סמי המות והרפואות כנגדם (מהדורת ז' מונטנר), ירושלים תש"ב;
Maimonides, On Poisons and the Protection against Lethal Drugs (G. Bos ed.), Provo, Utah 2009.
[7].ז' מונטנר, "גדולתו וחידושיו של הרמב"ם ברפואה", סיני, לו (תשט"ו), עמ' תכ-תכג.
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
