המקור לזיהויים של צמחים ובע"ח הוא מתוך הספר של פרופ' עמר- הצומח והחי במשנת הרמב"ם.
במשנה יש כמה דוגמאות למחלות של בעלי חיים שאינן אוסרות אותם לאכילה מדין טרפה, למשל: "ושאכלה הרדפני ושאכלה צואת התרנגולין".[1] והרמב"ם מבאר: "והרדפני – צמח שאם אכלתו הבהמה הורגה ואינו מזיק לאדם כמו צואת התרנגולין".[2]
הרמב"ם אינו כותב את שם הצמח הרדפני, ונראה שהוא אינו מזהה אותו כמקובל עם השיח הרדוף הנחלים (Nerium oleander), צמח רעיל מאוד, שעלול להרוג אדם ובהמה.[3]
מלשונו משמע שהבין שהמשנה מדברת על צמח שמזיק רק לבהמה ולא לאדם – שלא כמו סם המוות והכשת נחש – ולפיכך אין לזהותו עם ההרדוף. ב"משנה תורה" הוא פוסק את משנתנו להלכה, אך אינו מזכיר את השם "הרדפני", ומתאר תיאור כללי בלבד: "סם שהורג את הבהמה".[4] ייתכן שהצמח הָרְדַפְנֵי שבמשנתנו הוא צמח ה"הרדופנין" שנזכר בתלמוד הבבלי,[5] מעין ירק שאפשר לצאת בו ידי חובת מצוות מרור בפסח, וזהותו אינה ודאית.[6]
[1].חולין ג, ה.
[2].פהמ"ש שם.
[3].הרמב"ם מזכיר את הצמח בחיבור ביאור שמות הרפואות, מס' 99, בשם "דפלה" ו"סם החמור".
[4].הלכות שחיטה י, ח.
[5].פסחים לט ע"א.
[6].לפי פירוש רש"י, ייתכן שזה מין לענה. כיום מכנים "הרדופנין" צמח מסוג Scorzonera. וראו בהרחבה: ז' עמר, מרורים, נוה צוף תשס"ח, עמ' 56-54 (להלן: עמר, מרורים).
שבי דרום, ת.ד 18, ד.נ הנגב, 8536900
טל 08-6847325
דוא"ל Machon@toraland.org.il
