ירקות חמור

יריקת החמור

יַרְקוֹת חֲמוֹר

על פי תפיסת הרמב"ם, הצמח ירקות חמור נזכר במשנה בין הדוגמאות לצמחים שאינם חוצצים מפני הטומאה ואינם מוגדרים צמחי מאכל לאדם.[1] הרמב"ם לא זיהה בוודאות את הצמח ירקות חמור, והביא שתי אפשרויות בשם "יש אומרים".

א) "קת'א אלחמאר (قثا الحمار) והוא אלעלקם (علقم)" – בדרך כלל, השם הראשון מזוהה עם הצמח שמכונה בימינו יריקת החמור (Ecballium elaterium).[2] אפשרות נוספת היא, שכוונתו לצמח אבטיח הפקועה (Citrullus colocynthis), שנקרא בערבית "חנט'ל" (حنظل), והיו שסברו שה"עלקם" הוא שמו הנרדף (סינונים).[3] בשם "עלקם" זיהה גם את ה"פקועות"[4] ואת ה"מתיק"[5] שבמשנה.

ב) "עסלוג' (عسلوج) שאוכלים החמורים" – כינוי לצמח ערטנית השדות (Leontice
leontopetalum).[6]

לדעת הרמב"ם, ירקות החמור ושאר הצמחים שנמנו במשנה זו "מתקיימים ומחזיקים" (גדלים ושורדים) בימות החורף ובימות הקיץ.[7] למעשה, כל הזיהויים שהובאו לעיל אינם מתקיימים לאורך השנה; השניים הראשונים מתקיימים בעיקר בקיץ, ואילו האחרון בימי החורף. כנראה שחוסר התאמה זו הביאה את הרמב"ם להביא את זיהויים בשם "יש אומרים".

[1].פהמ"ש אהלות ח, א.

[2].רמב"ם, ביאור, מס' 292.

[3].רמב"ם, ביאור, מס' 158. השוו גם עיסא, עמ' 50, כשם נרדף לאבטיח הפקועה. תנחום הירושלמי, ערך ירק, מסביר שאכן מדובר בצמח יריקת החמור: "והוא מר כאבטיח הפקועה (חנט'ל) והם קרובים בטבעם, ושניהם מקילים את הליחה לבנה".

[4].פהמ"ש שבת ב, ב. כאן ברור שמדובר באבטיח הפקועה ולא בירוקת החמור, שכן ממנה אין מפיקים שמן.

[5].פהמ"ש שביעית ג, א; שם ט, ו, בשם "חנצ'ל".

[6].ראו ז' עמר, "אבן אל-ביטאר חוקר צמחי אש-שאם", קתדרה, 76 (תשנ"ה), עמ' 69.

[7].פהמ"ש אהלות ח, ה; הלכות טומאת מת יג, ג.

זיהוי הצמחים

ירקות חמור

יַרְקוֹת חֲמוֹר

אודות

שימושי

קישורים מומלצים

עדכונים

בית מדרש