זיהוי הצמחים

כרכום

כרכום הגינה

כַּרְכּוֹם

הכרכום נזכר בחיבוריו של הרמב"ם כמה פעמים. ברוב ההיקרויות הרמב"ם מזהה אותו עם צמח הזעפראן (زعفران),[1] ובייחוד כשיש קשר לאחד מסממני הקטורת שבמקדש.[2] מדובר בצמח כַּרְכּוֹם הַגִּנָּה (Crocus sativus), ומצלקות פרחיו הפיקו צבע צהוב לצביעת מאכלים ובדים,[3] לתיבול, לריפוי ולבישום.

בתיאור מראה דם הנדה האדום כ"קרן הכרכום", הרמב"ם מתאר את הצמח תיאור מדויק: "יביא כרכום לח בגוש האדמה שעליו, ולוקח מן הברור שבו הקנה האמצעי שלו, שכולו כמו קנה הוא, ובכל אחד ואחד שלושה קנים, ובכל קנה שלשה עלים".[4]

אפשר לזהות תיאור זה במבנה פרח הכרכום הרענן: הקנה האמצעי הוא עמוד העלי הארוך המתפצל לשלוש צלקות (בצבע כתום-אדום). כל צלקת מתרחבת בקצה ונחלקת לעתים לשלוש אונות קטנות. בדרך כלל צלקות אלו משמשות תבלין. מסביב לעמוד העלי יש שלושה אבקנים צהובים. עם זאת, במקום אחד בפירוש למשנה, שנכתב כעשר שנים לפני כן, כתב: "ופירוש קרן כרכום – הברור שבכרכם... והכרכום הם שרשים צהובים, מכירים אותו הרופאים ועושים ממנו תחבושות, ומשרתו כמראה הדם הדיהה".[5] כאן הכוונה היא לצמח כורכמה ארוכה (Curcuma longa), צמח טרופי בעל קנה שורש, הגדל בעיקר בהודו, ומפיקים ממנו תבלין וצבע, והוא נקרא בערבית "כֻּרְכֻּם" (كركم).[6] צמח זה לא היה מוכר במזרח התיכון בתקופת המשנה. קרוב לוודאי שזיהוי זה זיהה הרמב"ם בצעירותו, ולאחר מכן חזר בו וסבר שהכרכום שבמשנה על כל מובאותיו הוא ה"זעפראן". ב"משנה תורה" הביא הרמב"ם דוגמא לטכניקת צביעה כפולה של סממן צהוב וכחול, ובאמצעותה הצבע היה יכול לקבל צבע ירוק: "שנתן אסטיס לתוך מי כרכום שנעשה הכל ירוק".[7]