זיהוי הצמחים

חזור למפתח הערכים

עולשין

עולשין

עולש תרבותי

עוֹלָשִׁין

עוֹלָשִׁין ועוֹלְשֵׁי שָדֶה נזכרים במשנה כשני מיני צמחים שאינם כלאיים זה בזה. את הצמח הראשון הרמב"ם מזהה בשם "אלהנדבא אלבסתאני" (الهندبا البستابي), כלומר, העולש ה"גני" (התרבותי).[1] צמח זה מזוהה גם עם מין הירק שאדם יוצא בו חובת אכילת מרור בפסח וגם עם צמח התרבות שחייב בדיני שביעית.[2]

הרמב"ם מזהה את העולשין בעקבות זיהוי הצמח בתלמוד הבבלי, "הינדבי" בארמית,[3] וכך שמו גם ביוונית ובלטינית – Intybus. הכוונה היא בלא ספק לעולש תרבותי (Cichorium intybus) הקרוי כך עד ימינו. לצמח זה כמה זנים, והוא ידוע מקדמת דנא בקולינריה הקדומה. מדובר בצמח דו-שנתי ממוצא אירופי, בעל עלים מאורכים דמויי אזמל החובקים קצת את הגבעול, ותפרחתו תכולה. העלים הצעירים משמשים מרכיב בסלט וטעמם מריר. בדורות האחרונים החלו להפיק משורשי עולש קלויים תחליף לקפה (ציקוריה). באמצע המאה התשע עשרה החלו לגדל באירופה זן שמשורשיו הגדלים בתנאי לחות וחשכה מתפתחים ניצנים ועלים לבנים גדולים ("עולש לבן").

הרמב"ם מביא את המקרה "התולש עולשין" לאכילה בתור דוגמא לתולדת מלאכת קוצר בשבת,[4] והוא מזכיר את "מי העולשין", מים שמועילים לבריאות הגוף אף על פי שהם מרים.[5]



[1].פהמ"ש כלאים א, ב.

[2].פהמ"ש פסחים ב, ו; שביעית ז, א.

[3].בבלי, פסחים לט ע"א.

[4].הלכות שבת ח, ה.

[5].הלכות דעות ג, ב. נראה שמדובר במי עולשין שהופקו בימיו בתהליך הזיקוק.

toraland whatsapp