זיהוי הצמחים

רימון

ענף רימון עם פרח ופרי (מימין) וחתך בפרי על חלקיו השונים (משמאל)

רִמוֹן

זיהויו של הרימון אינו מוטל בספק, והוא נזכר רבות בפירושו של הרמב"ם בשם "רֻמאן" (رمان),[1] והוא הפרי שנקרא בימינו "רִמּוֹן" (Punica granatum). פרי הרימון צהבהב‑אדמדם, וציפותיהם העסיסיות של זרעיו נאכלות.

הרימון הוא אחד משבעת המינים (דברים ח, ח), ובעת העתיקה נחשב אחד מעצי הפרי החשובים,[2] ואת פירותיו אפשר לשמר תקופה ארוכה. הרימונים נמנו בין הפירות העסיסיים שאסור לסוחטם בשבת.[3] את גרגירי הרימון (חב אלרמאן) – בלשון המשנה נקראים "פרד" – נהגו לייבש, והשתמשו בהם למאכל ולריפוי.[4] לדעת הרמב"ם, אכילה יתרה של רימון מאמצת את בני המעיים.[5] לדבריו, "רמוני בדן" נקראו כך על שם מקומם,[6] וערכם היה חשוב.[7]

"נץ" הרימון חייב בשביעית,[8] ולפי הרמב"ם אלו שרידי האבקנים שנמצאים ב"כתר" (שריד של עלי הגביע) שבראש הפרי. כך עולה מתיאור חלקי הפרי (פטמה, נץ ומסרק) שמצטרפים לפרי מבחינת השיעור לקבלת טומאה, וזה לשון הרמב"ם: "ויש בקלפת הרמון כעין כוס מוקף בראש הרמון ושפתו עשוי שִנים שִנים כמו שִני המסרק, ולפיכך נקרא מסרק, כי מסרק שם 'אלמשט', ואם נקלף זה וניטל לא ייראה כלום מגרגרי הרמון, ולפיכך אומר ר' אליעזר שאינו שומר. וכן כאשר נקלף כוס זה יש בתוכו כעין ראש הדד בולט על פני הרמון ומראהו צהוב והוא הנקרא פטמה של רמון ואם נחתכה אותה הפטמה ולא העמיק את החתך לא יתגלו גרגרי הרמון. וכל הכוס הזה מלא נצנים צהובים דקים נשארין בתוכו אחר שהפרי בשל תכלית בשולו והוא הנץ שלו האמור כאן".[9] מדברי הסיפא נראה שהרמב"ם סבר שאין זה הביאור הרגיל של המונח "נץ", מונח שבדרך כלל מתבאר כפרח של צמח.