סקירת ספרות - 'חמשת מיני דגן'

סקירת ספרות - 'חמשת מיני דגן'

בתנ"ך מוזכרים שלושה מבין חמשת מיני הדגן: חיטה, שעורה וכוסמת, ואילו השיפון ושיבולת השועל מוזכרים בדברי חז"ל. לזיהוי המינים משמעות רבה בתחומי הלכה שונים: בהלכות ברכות, חלה, חדש, כלאיים ועוד.

הרב יואל פרידמן |

 

זהר עמר, חמשת מיני דגן, הוצאת מכון הר ברכה, תשע"א; 252 עמ'.

 

מידי שנה נוהג אני לכתוב סקירה על ספר חדש של פרופ' זהר עמר, בכל שנה על נושא אחר שיש בו חיבור של התורה והאגדה, עם הבוטניקה, הארכיאולוגיה ותחומי דעת נוספים. כתבתי בעבר סקירה על הספר 'מרורים', שעוסק במיני המרור שנאכלים בפסח, וכן על ספר  העוסק במיני האתרוג,[1] ועתה הגיע תורו של הספר 'חמשת מיני דגן'. חלקו הראשון של הספר עוסק בבעיית הזיהוי של חמשת מיני דגן, בצורה מקיפה ומעמיקה, ולכך נחזור להלן; ואילו חלקו השני של הספר עוסק בסוגיות הלכתיות ופולקלוריסטיות הקשורות למיני הדגן, כגון: החיטה בתור עץ הדעת, היבטים היסטוריים וריאליים של לחם הפנים, וכן הכנת מצות על ידי יהודי תימן, והכנת לחם ה'אינג'רה' העשוי מזרעי דגן ה'טף' על ידי יהודי אתיופיה. המאמר האחרון של הספר עוסק בדברי המשנה (מנחות פ"י מ"ב): 'מעשה שבא מגינות צריפין ושתי הלחם מבקעת עין סוכר', ובעיקר בזיהוי שני המקומות שמצוינים בה.

 

אני מבקש לסקור בעיקר את חלקו הראשון של הספר, שכאמור עוסק בזיהוי חמשת מיני דגן, ולחלוק על חלק ממסקנותיו.  בראשית דברי אדגיש שלמרות הביקורת וחוסר ההסכמה עם חלק מן המסקנות, המחקר שלפנינו מקיף ומעמיק. ניכר כי הוא נעשה מתוך בקיאות בהלכה, ידע בבלשנות ערבית, בבוטניקה היסטורית ובארכיאולוגיה, וכי פרופ' עמר הגיע למסקנותיו מתוך בחינה של מכלול המידע שלפניו. אין ספק שכל מי שרוצה לעסוק בשאלות הזיהוי של חמשת מיני דגן, חייב לעיין בספר זה.

 

בתנ"ך מוזכרים שלושה מבין חמשת מיני הדגן: חיטה, שעורה וכוסמת, ואילו השיפון ושיבולת השועל מוזכרים בדברי חז"ל (משנה, כלאיים פ"א מ"א; חלה פ"א מ"א; פסחים פ"ב מ"ה). לזיהוי המינים משמעות רבה בתחומי הלכה שונים: בהלכות ברכות, חלה, חדש, כלאיים ועוד.

מקצוע הזיהוי של צמחים שמוזכרים במקורות חז"ל הוא מקצוע קשה, מסובך, מלא ספקות, אך  חשוב ללימוד התורה, ולעיתים רחוקות אף לפסיקת ההלכה. הקשיים נובעים מכך שאין מסורת רציפה עקב מרחק הזמן שבין תקופת חז"ל לימינו: אין התאמה בין השמות שקראו חז"ל לבין שמות הצמחים בימינו, בפרט כשהם בשפות שונות; יש לטקסטים השונים נוסחים וגרסאות שונות;[2] ולרוב תיאורי הצמחים אינם שיטתיים כמקובל במדע בימינו, ותיאור של צמח אחד יכול להתאים למינים או לזנים רבים. עם זאת כאמור יש חשיבות לניסיון של הזיהוי גם על דרך השלילה, כדי לצמצם את מגוון האפשרויות של זיהוי צמח מסוים. למשל, פרופ' עמר קובע בוודאות שאין שום קשר בין המין הידוע בשם 'כוסמת' בימינו, שהוא קטנית, לבין המין 'כוסמין' בלשון חז"ל, המשתייך לאחד ממיני החיטה (חיטה דו-גרגירית, חיטת הספלטה או הסקלה).

הקושי הגדול הוא לזהות את שני המינים האחרונים: השיפון ושיבולת השועל, שכן אין לגביהם מסורת ברורה ורציפה. המסורת האשכנזית ברורה - פרשני אשכנז וצרפת זיהו את השיפון בתור הצמח 'סיגלה' Seigle שהוא גם Secale cereale, ואת שיבולת-השועל בתור הצמח 'אוינה' avoine. אך יש זיהויים נוספים שמוזכרים על ידי הראשונים, כגון חיטת הספלטה לשיפון (ערוך) והסקלה לשיבולת השועל (ערוך). השאלה היא האם קיימת מסורת לזיהוי צמחים אלו גם בספרד (הרמב"ם) ובבבל (הגאונים).

 

פרופ' עמר מנסה להוכיח שה'אוינה' נכללת בין חמשת מיני דגן, אם בתור השיפון ואם בתור שיבולת השועל, גם על פי הרמב"ם והגאונים. הוא עושה שימוש באזכורים של שמות צמחים על ידי סופרים יווניים (דיוסקורידס) וסופרים רומאיים (פיליניוס). הוא בוחן צמחים אלו גם לאור כושר החימוץ שלהם, שכן מחמשת מיני דגן מכינים מצות שצריכות להישמר מן החימוץ. בחינה נוספת היא סיווג הצמחים המתוארים במשנה כלאים (פ"א מ"א), 'השעורים ושבולת שועל... אינן כלאים זה בזה', שמתבטא בהגדרת המין והדמיון בין הצמחים. בדברי הסיכום (עמ' 114) כותב פרופ' עמר:

לדעת חלק מן הגאונים והרמב"ם, האוינה נכללת בכל מקרה בחמשת מיני דגן, בין היא השיפון בין היא השיבולת שועל...

אך בהמשך הוא מסייג ומבהיר:

וכאן המקום להעיר שהזיהוי בדעת הרמב"ם של השיפון או שיבולת שועל אינו מחוור לנו די הצורך והוא נשען למעשה על פרשנות קדומה של אחרוני הראשונים שחיו כמה דורות אחריו. לכך צירפנו עוד מקורות מימי הביניים המאששים את הפרשנות הזאת.

הקושי הגדול בזיהוי ה'אוינה' בתור שיבולת שועל, הוא שאין לה ולשעורה, המוגדרת בהלכות כלאיים כמינה – ולא כלום. הם אינן בנות אותו מין מבחינה בוטַנית, ואף  אינן דומות זו לזו. יש גישה שמעדיפה להתעלם ממחקרים מדעיים וריאליים. הדוגלים בגישה זו סבורים שמחקרים מסוג זה מערערים את יסודות ההלכה, בפרט כאשר הם מנוגדים למסורת המקובלת בארצות אשכנז.[3]  פרופ' עמר הולך בדרך אחרת, וטוב שכך. בהחלט יש לראות בחיוב ניסיונות מסוג זה – מחקר מתוך עיון במקורות חז"ל ובדברי הראשונים, והצלבתם עם מקורות מידע נוספים. עם זאת מובן שיש לנקוט במשנה זהירות. יש לדעת להפריד בין הקודש לבין החול, וכן לדעת מתי יש להתחשב בידיעות חיצוניות לצורך פסיקת הלכה, ומתי יש להתעלם מהן. הביקורת שלי היא שפרופ' עמר מנסה ליישר את המידות יותר מדי, ולהשוות בין המסורת האשכנזית לבין זו הספרדית והבבלית. מותר ורצוי לסכם שאיננו יכולים להכריע ולדעת מה הייתה מסורת ספרד ובבל לגבי השיפון ולגבי שיבולת השועל. לענ"ד, אין שום ראיה והוכחה לכך שהרמב"ם או הגאונים זיהו ב'אוינה' את שיבולת השועל. התאוריה שהשיפון הוא 'אוינה', אמנם אפשרית יותר, אך גם היא מסופקת למדי. פרופ' עמר משווה בין השיפון לבין ה'אוינה', כי הן הגאונים והן הרמב"ם מזהים את השיפון כ'אלדוסר'.[4] אך ההקבלה בין 'דוסר' לבין 'אוינה' אינה מוזכרת, לא ברמב"ם ולא על ידי הגאונים. הקבלה זו מוזכרת רק בתרגום ערבי של ספרו של דיוסקורידס, ובו למילה הערבית 'דוסר' יש שמות נרדפים: Siphon, Bromos, Avena. אך יש מתרגמים שזיהו את ה'דוסר'[5] בתור בן חיטה[6] ולא בתור 'אוינה'. יתר על כן, הרמב"ם בפירוש המשנה (כלים פ"ט מ"ח) כותב: 'ושיפון אלדוסר הוא ממיני השעורים כמו שביארתי כמה פעמים',[7] ושוב חוזרת השאלה, האם ניתן לומר שה'אוינה' הוא ממיני השעורים. זאת ועוד, כדי ליישב את שאלת הדמיון שבין השעורה לבין ה'אוינה', מציע פרופ' עמר לפרש את הרמב"ם (הל' כלאיים פ"ג), שאמות המידה להגדרת המין בהלכה אינם נסמכים רק על הדמיון (של העלים, הפירות וטעם הפרי), אלא גם על השתייכותם למין אחד.[8]מכיוון שכך, אף שה'אוינה' אינו דומה לשעורה, אין הם כלאיים זה בזה, כי הם משתייכים למין אחד. על כך יש לשאול, מה המכנה המשותף ביניהם, שבגינו נגדיר אותם בני מין אחד? הם אינם דומים, הם אינם בני אותו מין מבחינה בוטַנית, ואין להם תכונות משותפות המצדיקות את הכללתם למין אחד! נוסף על כך, אם רוצים אנו לזהות את ה'אוינה' בתור 'דוסר' ובתור שיפון, כהצעתו השנייה של פרופ' עמר,[9] פירושו הנ"ל אינו מתיישב עם דברי הרמב"ם בפירוש המשנה שם: 'ושיפון מין שעורה מדברית, וצורת שניהם שווה כלומר צורת הכוסמין והשיפון, לפיכך אינם כלאים זה בזה', והרי ה'אוינה' אינו דומה גם לכוסמין?![10]

 

בסוף חלק זה של הספר מצויות כמה טבלאות מסכמות (עמ' 118-111). הטבלאות מצוינות, מציעות את אפשרויות הזיהוי השונות שניתנו לחמשת מיני דגן, ולכן הן ממקדות ומצמצמות את קשת הספקות. באחת מן הטבלאות מובאות התכונות המשותפות לחמשת מיני דגן, והימצאותן בכל אחד מן הזיהויים המוצעים: גרגיר מחויץ, הימצאות גלוטן, צורת התפרחת (שיבולת או מכבד), עונת הגידול. ברוב הזיהויים המוצעים מצויות כל התכונות המשותפות הנ"ל. ב'אוינה' יש רק שתי תכונות משותפות (עונת הגידול = חורף, גרעין מחויץ), אך שתי התכונות האחרות אינן משותפות (ה'אוינה' נטול גלוטן, שגורם לחימוץ העיסה; צורת התפרחת כמכבד ולא כשיבולת). לכך יש להוסיף שספק גדול אם צמח ה'אוינה' גדל בארץ ישראל בימי חז"ל, ואף אין דמיון חיצוני בין השעורה לבין ה'אוינה'.

הבעיה הקשה מן הבחינה ההלכתית אינה האם להתיר לחולי 'צליאק' לאכול מצות משיבולת שועל, שנטולת מרכיב הגלוטן. לחולים אלו אין ברירה אחרת, ו'מהיות טוב' בוודאי עליהם לאכול מצות משיבולת שועל, ולסמוך על דעות רבנו גרשום, רש"י ובעלי התוספות. השאלה הקשה יותר היא האם נתיר לזרוע שעורה עם שיבולת שועל יחד, אף שיש בכך חשש איסור דאורייתא – בכך מסופקני.[11]



[1] אמונת עתיך 87 (תש"ע) עמ' 30-27.

[2] גם לטקסטים של סופרים יוונים ורומאים יש מספר כתבי יד עם נוסחים שונים.

[3] על הפולמוס סביב לזיהוי ה'אוינה', עי' חוקות הארץ פ"ג ה"א, הערה 1.

[4] עי' תשובות הגאונים, אסף, עמ' 179; פיהמ"ש לרמב"ם, כלים, פ"ט מ"ח; ועי' ביאור שמות הרפואות לרבנו משה בן מימון, מהד' מונטאר, תשכ"ט (בתוך כתבים רפואיים כרך ה), ערך 87.

[5] לעיתים נקראו צמחים אחדים באותו שם. ראה ז' עמר, חמשת מיני דגן, עמ' 35; ושם מביא מביאור הרפואות להרמב"ם, מהד' מונטאר, עמ' 15: 'כי תרופה אחת יכולה להיקרא בכינויים שונים אצל אנשי אותה שפה'.

[6] Aegilops, ראה ז' עמר שם, עמ' 51, הערה 115; וראה עוד ז' עמר, 'לזיהוי השיפון', בדד 20 (תשס"ח), עמ' 70 והערות 30-29.

[7] השווה לפיה"מ כלאים פ"א מ"א.

[8] מהו מין? על הגדרת המין בהלכות כלאיים, עי' חוקות הארץ פ"ג ה"א-ה"ו.

[9] עי' ז' עמר, חמשת מיני דגן עמ' 77.

[10] עי' ז' עמר, שם, עמ' 53, שמביא מדברי ספר המספיק לעובדי השם, לר' אברהם בן הרמב"ם, מהד' דנה תשמ"ט, עמ' 220: 'שיפון דוסר נזכר אף הוא על ידי הרופאים ואמרו שהוא דומה לשעורה'.

[11] עי' הרב קרייזלר, קובץ שערי ציון, אלול תשמ"ח, עמ' 66-64; ועי' במה שכתב הרה"ג יעקב קמינצקי זצ"ל, אמת ליעקב ג, ניו יורק תש"ן, עמ' רנב, ד"ה שם תוי"ט. למעשה הרה"ג יעקב אריאל שליט"א כתב לי בתשובה לשאלה, כך:  'אם יש מסורת בישראל מדורי דורות שהקווקר הוא הש"ש אין לחוש אפילו לחומרא לזיהוי אחר – צריך לוודא זאת. באשר לכלאיים מראית העין קובעת ואין ספק שש"ש שונה לחלוטין מחטה ושעורה'.