חבל עזה – מאבק מימי האבות עד ימות המשיח

הציווי על יצחק אבינו להישאר בארץ ישראל – כחלק מהבטחת הארץ

בפרשתנו מלמדת אותנו התורה שיצחק אבינו ע"ה נאלץ לרדת למצרים עקב הרעב שהיה בארץ כנען, ובדרכו לשם הוא מתעכב אצל אבימלך מלך גרר כלשון הכתוב (בראשית כו, א):

"ויהי רעב בארץ מלבד הרעב הראשון אשר היה בימי אברהם, וילך יצחק אל אבימלך מלך פלישתים גררה".

לדעת ה'ספורנו' הרעב שהיה בימי יצחק אבינו ע"ה היה רעב כבד שכמוהו לא היה אחרי ימות אברהם אבינו ע"ה, ומשום כך נאלץ יצחק אבינו לרדת למצרים. אלא שעפ"י כללי הנימוס הוא מבקש רשות מאבימלך מלך פלישתים כאשר הוא עוזב את ארצו, וכך הוא כותב (ספורנו בראשית כו, א):

"כי מאז עד עתה לא היה שם רעב כבד כמוהו שישיא יושבי הארץ לצאת ממנה כאשר עשה אברהם: וילך יצחק אל אבימלך. ליטול רשות ממנו דרך מוסר בהיותו חפץ אז לצאת מארצו מפני הרעב".

אך למרות הרעב הכבד מצווה עליו הקב"ה שעליו להישאר בארץ ותוך כדי כך הוא מבטיח לו ולזרעו 'את כל הארצות האל" וכפי שנאמר בפסוקים (בראשית שם, ב-ה):

"וירא אליו ה' ויאמר אל תרד מצרימה שכן בארץ אשר אומר אליך. גור בארץ הזאת ואהיה עמך ואברכך, כי לך ולזרעך אתן את כל הארצות האל, והקימותי את השבועה אשר נשבעתי לאברהם אביך. והרביתי את זרעך ככוכבי השמים ונתתי לזרעך את כל הארצות האל, והתברכו בזרעך כל גויי הארץ. עקב אשר שמע אברהם בקולי וישמור משמרתי מצוותיי חוקותיי ותורותיי".

וכפי שביאר ה'ספורנו' שלמרות שהסיבה שהוא רצה לצאת מהארץ היא הרעב הכבד, למרות זאת מברך אותו ה' בממון ובמקנה, כלשון ה'ספורנו' (שם כו, ב):

"אל תרד מצרימה. אל ישיאך ללכת שם חסרון המרעה פה כעניין 'כי אין מרעה לצאן אשר לעבדיך וכו': 'שכון בארץ אשר אומר אליך' - עשה משכנות רועים למקנך באותו המקום בעצמו שאומר אליך לגור בו כי בו יצליח גם מקנך. וזה כי אמנם הסבה שהיה בדעתו לצאת היתה בשביל חסרון המרעה. גור בארץ הזאת. ואתה גור בארץ כנען: ואהיה עמך ואברכך. שאף על פי שיש בארץ כנען עתה חסרון מרעה אני אהיה עמך ולא תחסרו מרעה: ואברכך. בממון ובמקנה ולא בחוצה לארץ".  

הסיבה מדוע הקב"ה מצווה על יצחק להישאר בארץ, מבאר ה'ספורנו', כי בכך הוא יממש את קניין ה'חזקה' בארץ לדורות הבאים, כהמשך לשבועה שנשבע הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה, כשהוא מדייק זאת מלשון הפסוק: "כי לך ולזרעך אתן והקימותי את השבועה", וכך הוא כותב. "והטעם שאמרתי שתגור בארץ הזאת ובזה איטיב לך הוא כי כבר נשבעתי לאברהם לתת לו ולזרעו את הארץ הזאת ולפיכך בהיותך גר בה תהיה נשיא אלהים בתוכה ותקנה בה חזקה להורישה לזרעך...".

ב.     וישב יצחק בגרר – מיקומה וזיהויה של 'גרר' בדרום ארץ פלישתים

יצחק אבינו ע"ה מקיים את ציווי ה' ומתיישב דווקא בארץ 'גרר', כלשון הפסוק (בראשית כו, ו):

"וישב יצחק בגרר". אמנם קיימות השערות שונות היכן מיקומה המדוייק של 'גרר', אך הדבר ברור שהיא שוכנת ברצועת החוף הדרומית-מערבית של ארץ ישראל, אשר מגיעה עד 'נחל מצרים', או 'נהר מצרים', כפי שהובטח לאברהם אבינו בברית בין הבתרים (בראשית טו, יח), והיא אף נכללה בגבולות הארץ שהוזכרו בתורה בטרם הכניסה לארץ (במדבר לד, ה-ו).

כאמור, למרות שכל התחום שבין עקרון עד נחל מצרים נקרא ארץ פלשתים, אך 'גרר' שכנה בחלקה הדרומי של ארץ פלישתים. זאת עפ"י מה שפירשו המפרשים את לשון הכתוב (דברים ב, כג): 'והעוים הישבים בחצרים עד עזה כפתרים היוצאים מכפתור השמידם וישבו תחתם'. כשלדעת רש"י (שם) ה'עוים' הם חלק מהפלשתים שישבו עוד בימי אברהם בארץ גרר השוכנת דרומית לעזה. כך גם תרגם אונקלוס (שם): "ועואי דיתבין ברפיח עד עזה", משמע שהם ישבו  באזור רפיח שמדרום לעזה, כלומר, אזור חוף הנגב המערבי היה נקרא ארץ העוים. כך כתב עפ"י זה הרב יהוסף שווארץ, בספרו 'תבואות הארץ' (עמ' קט):

"ונראה לי שמחוז ההוא הוא מחוז העוים היושבים בחצרים עד עזה", כך גם בהמשך הספר (שם עמ' קלז) עפ"י דברי אונקלוס (דברים ב, כג) ש"חורבות ראפיח" אשר נמצאת "בין עזה ובין הכפר "אלעריש" על שפת הים...", היתה אחת מערי העוים. מכאן ש"מוכח שהעוים התפשטו עד שם ולדרום הארץ....". אך לגבי זיהויה המדוייק חלוקות הדעות בין המפרשים.

ג.      השיטות השונות בזיהויה המדויק של 'גרר'

לדעת רבינו סעדיה גאון (בראשית כ, א) 'גרר' היא "כלוץ" וכפי הנראה כוונתו למקום באזור ים סוף בצפון-סיני, אולם יש המזהים אותה עם אזור העיירה "גאררא" בין עזה רפיח. לדעת ר' יצחק גולדהאר, בספרו 'אדמת קדש' (עמ' קסח) 'סמוכה היא לעיר עזה מדרום'. כך גם כותב גם החוקר בן תקופתו, ר' א. מ. לונץ ז"ל המהדיר והעורך את ספר 'תבואות הארץ' (ירושלים מהדורת תר"ס עמ' קלא) כשהוא מזהה את מקומה ב"אום ג'רר" שבדרום-עזה. אולם פרופ' יהודה אליצור ז"ל במאמרו "ארץ גרר", בספר 'ישראל והמקרא', רמת גן תש"ס,  עמ' 356-352, מוכיח ש'אום ג'רר', נבנתה רק לאחר הכיבוש הרומי ואילו העיר 'גרר' שבתקופת האבות ישבה כ- 3 ק"מ דרומית מערבית לה, ב'תל ג'מה' שבין קיבוץ רעים לקיבוץ כיסופים בימינו. לדעתו קיימת הבחנה בין העיר 'גרר' שישבה בשטח קטן יחסית, אך 'ארץ גרר' שכנה מערבה מהעיר עצמה והיא כללה בתוכה את כל השטח של "חוף הנגב בין רצועת עזה לבין נחל מצרים".

ד.      קריאה בשם ה' באמצעות חפירת הבארות – ומשמעותן לדורות   

אחר שיצחק אבינו ע"ה מתיישב בארץ 'גרר' חורש וזורע בה, הארץ מתברכת 'מאה שערים' יותר ממה שהארץ רגילה להוציא, ודווקא מאז התחיל המאבק עם פלישתים על הבארות. כפי שהאריכה התורה (בראשית כו, יב-כב):

"ויזרע יצחק בארץ ההוא וימצא בשנה ההוא מאה שערים ויברכהו ה' . ויגדל האיש וילך הלוך וגדל עד כי־גדל מאד....וישב יצחק ויחפר  את־בארת המים אשר חפרו בימי אברהם אביו ויסתמום פלשתים אחרי מות אברהם ויקרא להן שמות כשמת אשר־קרא להן אביו. ויחפרו עבדי־יצחק בנחל וימצאו־שם באר מים חיים. ויריבו רעי גרר עם־רעי יצחק לאמר לנו המים ויקרא שם־הבאר עשק כי התעשקו עמו. ויחפרו באר אחרת ויריבו גם־עליה ויקרא שמה שטנה. ויעתק משם ויחפר באר אחרת ולא רבו עליה ויקרא שמה רחבות ויאמר כי־עתה הרחיב ה' לנו ופרינו בארץ".

לדעת הרמב"ן (בראשית כו, כ) שמותם של שלושת הבארות רומזים לשלושת בתי המקדש, שהם מוגדרים כ'באר מים חיים' והבאר 'רחובות' רומזת לבית המקדש השלישי, כלשונו:

"אבל יש בדבר ענין נסתר בתוכו, כי בא להודיע דבר עתיד. כי "באר מים חיים" ירמוז לבית אלהים אשר יעשו בניו של יצחק, ולכן הזכיר באר מים חיים, כמו שאמר (ירמיה יז יג) מקור מים חיים את ה'... והשלישי קרא רחובות, הוא הבית העתיד שיבנה במהרה בימינו והוא יעשה בלא ריב ומצה, והאל ירחיב את גבולנו, כמו שנאמר (דברים יט ח) ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר וגו' שהוא לעתיד". והרחיב את דבריו ה'כלי יקר' (בראשית כו, יט) בהיבטים נוספים.

בכיוון דומה אך שונה מעט כתב 'הכתב והקבלה' שהתורה הרחיבה בתיאור המאבק על הבארות, ללמדנו שהפלישתים סתמו את הבארות, כי חפירת הבארות על ידי האבות הקדושים נועדה להבהיר לאנושות שהיא זקוקה לקריאה בשם ה' כמו מים לשתייה, וכנגד תפישה זו נלחמו הפלישתים.

ולאור דבריו ניתן לומר שקיים בכך 'מעשה אבות סימן לבנים' בימינו, כשגלוי לעין כל, שהמאבק בצאצאי הפלישתים המכונים כשמם 'פלשתינאים' אינו 'סכסוך שכנים' גרידא, אלא מאבק באנשי רשע המחללים את שם ה' בפיהם תוך עשיית הפעולות האכזריות ביותר. שמלחמתו היא נגד עם ישראל המגלים שם ה' בעולם בבניין המעשי והתורני של הארץ הקדושה לאור המוסר האלוקי. 

ה.     המאבק על ארץ פלישתים – עד ימות המשיח

אך קיים לימוד נוסף לדורנו מהמאבק על הבארות שחפרו האבות, בכך שהוא מתמקד באופן ייחודי דווקא ב'ארץ פלישתים' ולא בשאר חלקי ארץ כנען בהם לא הפריעו לאברהם ויצחק לחפור בארות, כפי שהרחיב הרד"ק בפירושו לפרשת תולדות, ולדעתו גם בכך יש סימן לדורות, שהמאבק על 'ארץ פלישתים' יהיה ממושך יותר מבשאר חלקי הארץ הנקראת בלשונו 'ארץ ישראל המוחזקת' והוא יימשך עד ימות המשיח, כלשון הרד"ק (בראשית כו, כג):

"כי בארץ ישראל המוחזקת היה חופר בארות כרצונו ואין מוחה בידו....אבל פלשתים אף על פי שהיא מארץ ישראל לא הוחזקה בידם לפיכך רבו עמהם על הגבול, וכל זה להודיעם שלא תהיה מוחזקת בידם כלה אף על פי שחלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח...".

הרד"ק מבסס את פירושו על כך, שבכל תקופת יהושע לא נכבשה 'ארץ פלישתים' על ידי ישראל והיא נכללה ב"ארץ הנשארת" שלא הספיקו בני ישראל לכבוש, ולכן הקב"ה זירז אותם לעשות כן, כפי שנאמר בספר יהושע (יג, א-ג):

'ויהושע זקן בא בימים ויאמר ה' אליו אתה זקנתה באת בימים והארץ נשארה הרבה מאד לרשתה. זאת הארץ הנשארת כל גלילות הפלשתים וכל הגשורי. מן השיחור אשר על פני מצרים ועד גבול עקרון צפונה לכנעני תחשב חמשת סרני פלשתים העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים'.

ואף שלאחר מכן אזור זה נכבש לאחר מות יהושע כלשון הפסוק בספר שופטים (א, יח):

'וילכד יהודה את עזה ואת גבולה ואת אשקלון ואת גבולה ואת עקרון ואת גבולה".

אולם בפועל בני ישראל לא החזיקו שם זמן רב, ולא החזיקו מעמד באזור זה כפי שהם לא החזיקו בחלק מאזורי העמקים, פי שמבואר לאחר מכן (שופטים א, ט):

'ויהי ה' את יהודה וירש את ההר כי לא להוריש את ישבי העמק כי רכב ברזל להם'.

כך גם היה בימי המלכים שמלכו ברוב תקופת בית המקדש הראשון שלא היה שלטון ישראלי רציף ולא התיישבות ישראלית רצופה בארץ פלישתים, וכן ברוב תקופת החשמונאים בימי בית המקדש השני. וזאת כוונת הרד"ק, שהתורה מאריכה בסיפור המאבק על הבארות שהיה דווקא בארץ פלישתים:

"להודיעם שלא תהיה מוחזקת בידם כלה אף על פי שחלקוה לא הוחזקה בידם עד באחרונה לימות המשיח...".

ו.        ההתיישבות בחלק מערי פלישתים ב'ימות המשיח' בדורנו

זכה דורנו דור של 'ימות המשיח' לראות שחלק מערי פלישתים כבר נמצאות בידי ישראל כפי שנאמר בנבואת זכריה (ט, ה-ז):

"תֵּרֶ֨א אַשְׁקְל֜וֹן וְתִירָ֗א וְעַזָּה֙ וְתָחִ֣יל מְאֹ֔ד וְעֶקְר֖וֹן כִּֽי־הֹבִ֣ישׁ מֶבָּטָ֑הּ וְאָ֤בַד מֶ֙לֶךְ֙ מֵֽעַזָּ֔ה וְאַשְׁקְל֖וֹן לֹ֥א תֵשֵֽׁב: וְיָשַׁ֥ב מַמְזֵ֖ר בְּאַשְׁדּ֑וֹד וְהִכְרַתִּ֖י גְּא֥וֹן פְּלִשְׁתִּֽים".

חשוב לציין שכל האמור בפרק זה בזכריה כולו או חלקו עוסק בימות המשיח (עפ"י מלבי"ם שם). ושם ביאר רש"י (זכריה ט, ו-ז) בדומה לתרגום יונתן (שם) שאותם ערי פלישתים או שתהיינה חרבות או שתהיינה מיושבות על ידי ישראל, כלשונו:

"וישב ממזר באשדוד - וישב עם נכרי באשדוד הם ישראל שהיו בה נכרים... ועקרון - תהיה לישראל: כיבוסי – ירושלים...".

ובהמשך לדברים אלו כותב הרד"ק שהערים הללו תהיינה גם בשלטון ישראל וגם מיושבות על ידי ישראל, ולכן אף אותם נוכרים שיהיו שם ייחשבו לזרים, כלשון הרד"ק (זכריה ט, ו):

"ופי' היושב באשדוד מפלשתים ישב בה כמו איש זר ונכרי כי תחת יד ישראל יהיו וזהו מה שאמר אחריו והכרתי גאון פלשתים".

ז.       הקושי המיוחד במאבק על 'חבל עזה' משאר 'ארץ פלישתים'

אם נחזור לדבריו של הרד"ק בפירושו לפרשת תולדות, הרי שהוא מחלק בין 'ארץ ישראל המוחזקת' לבין 'ארץ פלישתים' נראה לומר שגם במאבק של עם ישראל מול ה'פלישתים' בדורו של משיח, קיימות דרגות של קושי, ולכן המאבק מול העיר עזה ו'ארץ גרר' הוא קשה יותר, כפי שאנו רואים בימינו.

כך שלמרות שמאז קום המדינה עם ישראל יושב ושולט בחלק מאותן ערי פלישתים כפי שמבואר בנבואת זכריה, הרי שביחס לעיר 'עזה' וסביבותיה, האתגר גדול יותר. כי מאז קום המדינה ועד היום, עם ישראל כבש את 'חבל עזה' מס' פעמים במלחמת השחרור, במלחמת קדש, אך הצבא לא נשאר שם זמן רב. עד שבחסדי ה' זכינו לכבוש את האזור ואף להתיישב בחבל עזה- גוש קטיף במשך כ 35 שנה ב21 ישובים, להפריח את המדבר בחקלאות משגשגת מתוך תורה ואמונה, לעמוד בגבורה בפני כל התקפות ה"פלישתים" של ימינו, אולם לצערנו גם מציאות זאת נפסקה לפני כ – 20 שנה כאשר לצערנו גורשנו משם....

אך מובטחים אנו, שכשם שהתקיימה נבואת זכריה בחזרת עקרון, אשקלון ואשדוד לשלטון ישראל וליישובן ברבבות מישראל, כן נזכה בעזשהי"ת לקיום המשך הנבואה 'וְאָ֤בַד מֶ֙לֶךְ֙ מֵֽעַזָּ֔ה... וְהִכְרַתִּ֖י גְּא֥וֹן פְּלִשְׁתִּֽים', על ידי חיילי צה"ל מקדשי שם שמים, ומתוך כך ליישב את חבל עזה וכל מרחבי ארץ קדשנו, ולביאת המשיח כסיום נבואת זכריה (ט, ט): "גִּילִ֨י מְאֹ֜ד בַּת־צִיּ֗וֹן הָרִ֙יעִי֙ בַּ֣ת יְרוּשָׁלִַ֔ם הִנֵּ֤ה מַלְכֵּךְ֙ יָ֣בוֹא לָ֔ךְ צַדִּ֥יק וְנוֹשָׁ֖ע ה֑וּא עָנִי֙ וְרֹכֵ֣ב עַל־חֲמ֔וֹר וְעַל־עַ֖יִר בֶּן־אֲתֹנֽוֹת" במהרה בימינו אמן.