אתרוגים 'מורכבים' ו'מוכלאים'

אתרוגים 'מורכבים' ו'מוכלאים'

חשש אתרוגים מורכבים- מהי הרכבה, מדוע היא בעייתית באתרוגים, טעם איסור כלאים, הגדרת מין אתרוג טהור והפן הרעיוני בנטילת ארבעת מינים כשרים

ד"ר זהר עמר |

א. מהי הרכבה

ב. בעיית האתרוגים המורכבים

ג. היחס בין הרכבה להאבקה וטעם איסור כלאים

ד. הגדרת מין אתרוג טהור

ה. הפן הרעיוני בנטילת ארבעת מינים כשרים

 

א. מהי הרכבה

סוגיית האתרוג המורכב זכתה לדיון נרחב בספרות ההלכתית, ובשוליו נעיר במאמר זה כמה הערות מן הפן ההיסטורי, הבלשני והאגרונומי. איסור כלאים של מיני צמחים ובעלי חיים שונים אלו באלו הוא אסור מן התורה (ויקרא יט יט; דברים כב ט-יא) ולכך הוקדשה מסכת 'כלאים'. איסור כלאי בעלי חיים שונים, על ידי הרבעת מין שלא במינו, נכלל בספרות חז"ל גם בשם 'הרכבה'.[1]

 

'הרכבה' הוא המונח השכיח בדיני כלאים בצמחים והוא מתייחס בדרך כלל לטכניקה של חיבור צמחים מסויימים (להלן 'רוכב') על גבי צמחים אחרים ממשפחה קרובה (להלן 'כנה')[2]  וליצירת רקמת איחוי משותפת. הרוכב כרגיל נושא את תכונות הפרי הרצוי, בעוד שהכנה מקנה עמידות רבה (נגד מחלות, מזיקים והסתגלות לתנאי קרקע שונים כשל הכנה), כושר לקלוט חומרי מזון ומים מהקרקע והיא משפיעה גם על עוצמת הצימוח של העץ וגודלו, שיעור תנובת הפרי ועוד.

 

במחקר המודרני היה מקובל עד כה  שלא קיימות השפעות גנטיות בין הרוכב לכנה וכל אחד מהם שומר על תכונותיו העצמיות, אף על פי שהם יונקים ומזינים זה את זה. אולם בעשור האחרון הוכח שיחסי כנה-רוכב כוללים 'השתקת גנים', המבוקרת ע"י 'חלקיקי ר.נ.א.' כך שיש כיום תימוכין להשפעות גנטיות, אך לא להיווצרות מינים חדשים על ידי הרכבה.[3] כך למשל בפירות ההדר, קיימת השפעה של הכנה גם על תכונות הפרי,  אך עדיין לא נמצאו השפעות ליצירת בני כלאים, כמו באמצעות ריבוי מיני הנוצר מהתלכדות גמטה זכרית מתא אבקה אחד עם ביצית של צמח אחר ויצירת עובר הנושא את תכונות שני ההורים.[4]

המונח 'הרכבה' נזכר בספרות חז"ל גם בהקשר לתמרים, שם נזכרו אנשי יריחו שהיו 'מרכיבין דקלים', פעולה שלעצמה מותרת, אלא  שדעתם של חכמים לא הייתה  בפעולה זו בערב פסח.[5] משם ברור שמדובר בפעולת רביה מינית יזומה על ידי האבקת מלאכותית של פרחי הדקל הזכרי בתוך פרחי הדקל הנקבי.[6] אף שנראה שהקדמונים לא ידעו  את ההסבר של תהליכי הרבייה המינית בצמחים לאשורם, הרי שמתוך הניסיון המצטבר הם הכירו בפעולה זו,[7] ובשל הדמיון של פעולת האבקת התמרים לפעולת הרכבת רוכב לכנה - הוא נקרא בשם זה.[8]

 

לסיכום עד כה, המונח 'הרכבה' בספרות חז"ל כולל בתוכו את הטכניקה של גידול צמחים בשיטת רוכב-כנה וגם בהוראה נדירה של  האבקה, בדומה להכלאה מינית של בעלי חיים.

 

ב. בעיית האתרוגים המורכבים

בתקופת חז"ל היו קיימים זני אתרוגים שונים (בדומה לימינו)  כפי שעולה מהמקורות ומממצא המטבעות; גדולים וקטנים, בעלי פיטם וחסרי פיטם, מחוספסים וחלקים, ובחלקם בצורת 'מותן צרה' ('גרטל').[9] טיפוח זני האתרוגים נעשה כנראה גם על ידי פעולת 'סיפוק' אתרוגים, והכוונה להרכבת ענף של אילן אחד באילן אחר מאותו המין.[10] יחד עם זאת, בעיית האתרוגים המורכבים לא נזכרה בספרות חז"ל ואין כל ראייה שבעיה זו אכן הייתה קיימת בתקופת המשנה והתלמוד. יתירה מזאת, מיני הדרים כמו החושחש והלימון הנזכרים תדירות בספרות המאוחרת בקשר לחשש הרכבת אתרוגים חדרו לתרבות החקלאית במזרח התיכון רק בימי הביניים.[11]  ואכן רק מתקופה זו אנו שומעים על אפשרויות של הרכבת אתרוג עם עצים שונים ועל הזיקה האפשרית למיני הדרים אחרים. במקרים רבים מדובר בהרכבות דמיוניות אותם ניתן לכלול בספרות ה'פולקלור החקלאי', כמו בחיבורו של אבן וחשיה, בן המאה העשירית. בחיבורו נזכרים למשל הרכבות של אתרוג עם זית או עם אגס[12] או הדים להשקפה שהתפוז נוצר מהאתרוג.[13] בספרות החקלאית הערבית התיאורתית נזכרת גם הרכבה של אתרוג בתפוח, ותפוח באתרוג[14] ומשם כנראה הביא הרמב"ם את הדוגמאות לאיסור הרכבת עצים.[15] אלבע'דאדי, רופא בן תקופתו של הרמב"ם, תיאר זני אתרוגים שונים שנוצרו כנראה מהכלאות של הדרים אחרים.[16]  מכל מקום, יש להדגיש, שעדויות ראשונות לחשש של אתרוגים מורכבים מופיעות בספרות ההלכתית היהודית באר-ישראל, איטליה ופולין החל מהמאה השש-עשרה.[17]

 

נקודת ההנחה של מאמר זה שהאתרוג, הלימון והתפוז, כל אחד נחשב למין בפני עצמו ולכן קיים איסור בכלאתם זה בזה ובתולדותיהם.[18] ראוי להדגיש שהאיסור באתרוגים (בניגוד לשאר עצי הפרי) הוא לא רק בעצם עשיית מלאכת ההרכבה, אלא אף שהתוצר הוא מותר בדיעבד באכילה (כמו שאר הפירות המורכבים),[19] הרי שלצורך מצות הנטילה הוא פסול.

 

 קיימת התייחסות נרחבת בספרות ההלכתית להבחנה בין אתרוגים 'טהורים' לבין 'המורכבים'. סימני השדה העיקריים הם שהאתרוג הוא בעל קליפה מחוספסת, מגובששת ועבה, עוקץ שקוע, חסר עסיסיות בתוכו והזרעים ממוקמים לאורכו (ולא כולם מקבלים את הסימן האחרון). לעומת זאת, המורכב הוא בעל קליפה חלקה ודקה, עוקץ בולט, זרעים שממוקמים לרוחב הפרי וציפת פרי עסיסית. כל השינויים הללו אינם גנטיים, אלא הם נוצרו כתוצאה מההרכבה. ולכן מייחורים שילקחו מהאתרוג (רוכב) או מהזרעים של הפרי שלו, ייווצרו עצים בעלי תכונות של האתרוג הטהור בלבד, וכל שאר התכונות של עץ הכנה יעלמו.

 

ג. היחס בין הרכבה להאבקה וטעם איסור כלאים

 השאלה היא מדוע קיים בימינו חשש רק לגבי הרכבת אתרוגים בשיטת רוכב-קנה, ולא לגבי הכלאה אמיתית על ידי האבקה בין מיני הדרים שונים  שהיא עשויה להתרחש בטבע מבלי התערבות האדם ובלי פיקוחו ? ועוד, בתהליך ההאבקה ההשפעה על הפרי מבחינה גנטית היא אמורה להיות מהותית יותר מאשר באתרוג מורכב? האם אפשר שבתיאור פירות האתרוגים המורכבים ותכונותיהם המופיעים בחלק מספרות ההלכה חלה החלפת מושגים, ובעצם מדובר

על תיאור של תוצר של האבקה ולא של הרכבה,  שהרי שתי הפעולות נכללות במינוח ההלכתי של 'הרכבה' ?

 

אמנם בסוגיית היחס בין הרכבה להכלאה באתרוג  דנו כבר הפוסקים וצדדים אחדים ניתנו להסבר השאלות שהעלנו.[20]  נראה לנו למסקנה שהפסול של אתרוג מורכב הוא משום שנעבדה בו עברה של איסור כלאים, והשינוי שחל בפועל בפרי, הוא רק סימן לתוצר הפעולה האסורה.  על כן, אין זה משנה מהי רמת השינוי שחלה בפרי המורכב או אף אם אין הדבר ניכר בסימני השדה - עצם פעולת ההרכבה אסורה,[21] שכן בכך הוטל ספק בטהרת המין של 'פרי עץ הדר' המותר על פי הקבלה והמסורת לצורך המצוה.   יתכן שבכך מתחזק הסבר שטעם איסור כלאים הוא במניעת האדם להתערב במעשי הבריאה. אולם כאשר ההכלאה נעשית באופן טבעי התוצר הוא מותר, שכך מגלה כביכול הקב"ה את רצונו בבריאה זו.[22] מסתבר שהסבר זה אינו משקף רק טעם רעיוני, אלא הוא בסופו של דבר עולה בקנה אחד עם המציאות הבוטאנית והגנטית. ההכלאות בטבע (באמצעות רוח או חרקים) בין אתרוג למין הדר אחר  הן כנראה אינן שכיחות או שאינן מעמידות צאצאים ברי קיימא לאורך זמן.  בסופו של דבר רוב האתרוגים הקיימים הם תוצר של הפריות של מין במינו. הנחה זו עולה גם ממחקר גנטי  שנערך על טיפוסי אתרוג שונים (זנים תימניים, מרוקנים, חזו"א, קלבארי ועוד) והוכיח שקיים דמיון גנטי רב ביניהם. מאידך המחקר מורה על ההבדלים בין האתרוג ליתר ההדרים, והוא מבטל את החשש לתוצר מכלוא עם לימון או הדר אחר. ממצאי המחקר מרמזים על מוצא משותף לכל טיפוסי האתרוג ומסתבר שכולם, לרבות אתרוגי מרוקו ותימן הם מאגן הים התיכון. ובלשונו של א' גולדשמיט: "לאור ממצאים אלה ניתן לומר במידה ניכרת של וודאות שהאתרוגים שבידנו 'כולם אהובים, כולם ברורים'. כולם אתרוגים אמיתיים ואינם תוצרי הכלאה של אתרוג עם לימון או מין הדר אחר".  יחד עם זאת, אין המחקר הגנטי יכול להבחין בין אתרוג שהוא מתולדות המורכב ובין שלא הורכב מעולם. ואין בממצאים להוכיח על טיפוס אתרוג כל שהוא שהוא נקי מחשש הרכבה.[23]

 

המסקנה כפי שעולה מהמחקר המדעי היא שאכן החשש של הרכבת  אתרוגים שקיים בספרות הפוסקים מתייחסת להרכבת רוכב-כנה במין שאינו במינו, ולא להאבקה בינהם. הרכבת מין אילן במינו מותרת מפני שבאופן טבעי ניתן היה להרבותם, ולכן מותר להרכיב זני אתרוגים שונים שהם מוחזקים ללא ספק כטהורים אלו באלה.  גם האבקה מוגדרת כ'הרכבה', ובשל היותה תהליך טבעי היא מותרת, כמעשה 'הרכבת דקלים', שרק משפרת את הפעולה שנעשית באופן רגיל בדרך הטבע.[24]

 

ד. הגדרת מין אתרוג טהור

 

 סוגייה זו  מהווה דוגמה נוספת להבדל בין הגדרת "מין" בהלכה ובין הגדרתו המדעית.  ההגדרה ההלכתית היא נרחבת ועשויה להשתנות בהתאם למדדים שונים, ואין היא בהכרח נמדדת ביחס למידת הקרבה הגנטית בין שני אורגניזמים. אתרוג מורכב אינו נחשב למין אתרוג, אף על פי שמבחינה תיאורתית קרבתו הגנטית היא גדולה משל תוצר הכלאה טבעי שאולי עשוי להתפתח  מאתרוג ומיני הדרים אחרים. עצם איסור הרכבה פוסל את טהרת המין, והופך אותו למין אחר. גם בסוגיית הזיקה בין הדס משולש של מצוה לבין הדס שוטה, רואים שהם נחשבים מבחינה הלכתית לשני מינים שונים, אף שמבחינה גנטית הם נחשבים למין אחד, שממנו בסופו של דבר נוצרים שני המופעים.[25]

 

ה. הפן הרעיוני בנטילת ארבעת מינים כשרים

 

סוגיית זהותם של מיני ארבעת המינים וטעם נטילתם כבר נזכרו בספרות חז"ל והשאלות לגבי כשרותם של מינים דומים אחרים נדונו בדורות האחרונים גם בקשר לערבה (יש בסוג Salix מינים רבים ושכיחות של זני מכלוא);[26] וללולבים (כמו בסוגיית כשרותו של הדקל הקנרי).[27]  יוצא שדוקה בנטילת כל ארבעת המינים מגולמת באופן סימלי לא רק השאיפה לאחדותם של כל בני ישראל ולהתעלות רוחנית[28], אלא גם לתביעה לבירור הזהות הגנטית הטהורה.  לכן לא הותרו לבוא בקהל ה'מינים' שאינם מזרע ישראל. כך גם היה בימי עזרא ונחמיה, לאחר שבנו סוכות, הורחקו מזרע ישראל כל בני הנכר:

                וַיִּמְצְאוּ, כָּתוּב בַּתּוֹרָה: אֲשֶׁר צִוָּה ה' בְּיַד-מֹשֶׁה, אֲשֶׁר יֵשְׁבוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בַּסֻּכּוֹת בֶּחָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.  וַאֲשֶׁר יַשְׁמִיעוּ, וְיַעֲבִירוּ קוֹל בְּכָל-עָרֵיהֶם וּבִירוּשָׁלִַם לֵאמֹר--צְאוּ הָהָר וְהָבִיאוּ עֲלֵי-זַיִת וַעֲלֵי-עֵץ שֶׁמֶן, וַעֲלֵי הֲדַס וַעֲלֵי תְמָרִים וַעֲלֵי עֵץ עָבֹת:  לַעֲשֹׂת סֻכֹּת, כַּכָּתוּב. וַיֵּצְאוּ הָעָם, וַיָּבִיאוּ, וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם סֻכּוֹת אִישׁ עַל-גַּגּוֹ וּבְחַצְרֹתֵיהֶם, וּבְחַצְרוֹת בֵּית הָאֱלֹהִים--וּבִרְחוֹב שַׁעַר הַמַּיִם, וּבִרְחוֹב שַׁעַר אֶפְרָיִם. וַיַּעֲשׂוּ כָל-הַקָּהָל הַשָּׁבִים מִן-הַשְּׁבִי סֻכּוֹת, וַיֵּשְׁבוּ בַסֻּכּוֹת כִּי לֹא-עָשׂוּ מִימֵי יֵשׁוּעַ בִּן-נוּן כֵּן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, עַד הַיּוֹם הַהוּא; וַתְּהִי שִׂמְחָה, גְּדוֹלָה מְאֹד... וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הַזֶּה, נֶאֶסְפוּ בְנֵי-יִשְׂרָאֵל בְּצוֹם וּבְשַׂקִּים, וַאֲדָמָה, עֲלֵיהֶם.וַיִּבָּדְלוּ זֶרַע יִשְׂרָאֵל, מִכֹּל בְּנֵי נֵכָר; וַיַּעַמְדוּ, וַיִּתְוַדּוּ עַל-חַטֹּאתֵיהֶם, וַעֲו‍ֹנוֹת, אֲבֹתֵיהֶם



 

*ברצוני להודות לרב יואל פרידמן על הערותיו החשובות.

[1]  למשל, פסחים  נד ע"א: 'והביא שתי בהמות והרכיב זו בזו ויצא מהן פרד'.

[2]  משנה, כלאים א, ח; ירושלמי, כלאים א, ד, כז ע"א.

[3]  כך העיר לי פרופ' גולדשמיט למאמר זה.

[4] נושא זה נדון בהרחבה אצל י' פליקס, כלאי זרעים והרכבה, תל אביב תשכ"ז, עמ' 7- 13; א' גולדשמיט, "בעית האתרוג המורכב וטיבם של האתרוגים המצויים בימינו", תחומין, ב (תשמ"א), עמ' 135 - 145.

[5]  משנה, פסחים ד, ח

[6]  ראו הערוך, ערך נסן.

[7]  דוגמה נוספת להרכבת אבקה היא האבקת הפרחים הזכריים הנמצאים של תאנת הבר בתוך הפרחים הנקביים של התאנה המתורבתת לצורך התפתחות פירותיה (קפריפיקציה), ראו י' פליקס, עצי-פרי למיניהם, ירושלים תשנ"ד, עמ' 50 - 51, 91- 93.

[8]  ראו ר' בראנד, "הרכבת דקלים", תחומין, יג (תשנ"ב-תשנ"ג), עמ' 106- 115; מ' כסלו, "מדוע התירו חכמים לאנשי יריחו להאביק תמרים בערב שבת", קתדרה, 72 (תשנ"ד), עמ' 13 - 22;

S.Gands, "Artifical fertilization of date-palms inPalestineand Arabia",Isis, 23 (1935), pp 245- 250

[9]   ירושלמי, סוכה ג, ח נג ע"ד; בבלי, סוכה לו ע"ב;  י' משורר, אוצר מטבעות היהודים, ירושלים תשנ"ח, עמ' 128 - 129.

[10]  ירושלמי, ערלה א, ה, סא ע"א. על תיאור פעולת ה'ספוק', ראו בפירוש המשנה להרמב"ם בערלה א, ה.

[11]  ז' עמר, גידולי ארץ-ישראל בימי הביניים, ירושלים  תש"ס, עמ' 245;

A.M. Watson, Agricultural Innovation in the Early Islamic World. London-New York, 1983, pp. 45-48

[12]  אבן וחשיה, אלפלאחה אלנבטיה, מהדורת תופיק פהד, דמשק 1993 - 1995, עמ' 13, 1289.

[13]  אבן וחשיה, עמ' 177.

[14]   ראו למשל, בספר החקלאות האנדלוסי, שחובר בידי מחבר אנונימי, כנראה במאה 10- 11, שם נזכר גם הרכבה של תפוז באתרוג והרכבת אתרוג בשיזף מצוי (נבק) ובאגס:

Andalusi Anonimo,Kitab fi Tartib Awqat al-Girasa wa-l-Magrusat («Un tratado agrícola andalusí anónimo»), Ángel C. López (ed.) , Madrid  1990, pp. 74-75

וכן בחיבורו של עבד אלע'ני אלנאבלסי, כתאב עלם אלמלאחה פי עלם אלפלאחה, בירות 1979, עמ' 77-78.

[15]  הלכות כלאים א, ה: 'המרכיב אילן באילן כגון שהרכיב יחור שלתפוח באתרוג או אתרוג בתפוח, הרי זה לוקה מן התורה בכל מקום, בין בארץ בין בחוצה לארץ. וכן המרכיב ירק באילן או אילן בירק לוקה בכל מקום'. ודומה שהרמב"ם בחר דוקה בדוגמה של הרכבה בלתי אפשרית מבחינת סיכוייה להתקיים, מפני שהוא סבר שטעם איסור כלאים  הוא לא בהכרח בשל החשש שמא יצאו מהם בני מכלוא חדשים, אלא משום הצד המוסרי של איסור עריות שאינו טבעי (מורה נבוכים, ח"ג פמ"ט, מהדורת קאפח, עמ' שצו-שצח)  וכן בשל ההרחקה ממעשי עבודה זרה ולמנהגים הנפסדים שהיו נילווים להם: 'לפיכך נאסר הכלאים, כלומר הרכבת אילן באילן כדי להתרחק משלוחות עבודה זרה ומתועבות משגליהם היוצאים מגדר  הטבע', ואף פעולה שאין בה ריח עבודה זרה נאסרה, אם יש בו מעשה שאין ההגיון מחייבו (ח"ג פל"ז, עמ' שסא).

[16]  עבד אלטיף אלבע'דאדי, כתאב אלאפאדה ואלאעתבאר, לונדון 1965, עמ' 66.

[17] ראו למשל שו"ת אלשיך, תשובה קי; שו"ת הרמ"א, סימן קכו.

[18]  סברה זו נדונה באריכות בפירוש לבוש מלכות לר' מרדכי יפה, או"ח סימן תרמ"ט ס"ד, ועל הטעמים האחרים שניתנו לפסול של האתרוג המורכב, ראו הראי"ה קוק, עץ הדר השלם, מהדורת הרב י' זולדן, ירושלים תשמ"ו, עמ' 11 - 14. על הדעות השונות ביחס לאתרוג והלימון; האם כלאים זב"ז, ראו הראי"ה קוק, חוקות הארץ, מכון התורה והארץ, אשקלון תשס"ו, עמ' 173, הערות 42 - 44. אגב, הרב קוק סבר שלפי הרמב"ם (הל' כלאים ג, ו) האתרוג והלימון אין כלאים זב"ז (בניגוד לשיטת הראב"ד, ראו עץ הדר השלם, אות כח, עמ' קלז) ולעניות דעתי קביעה זו עשויה להשתנות בהתאם לזן האתרוג.  כלומר, אם מדובר באתרוג תימני אזי יש שוני גדול בצורת הפרי ובטעמו והדמיון הוא רק בעלים ולפי הקריטריונים שמביא הרמב"ם, לכאורה האתרוג והלימון הם נחשבים כלאים זב"ז.

[19]  הרמב"ם הלכות כלאים א, ז.

[20]  ראו בהרחבה אצל הרב יעקב אפשטיין, חבל נחלתו, ב, עצמונה, סימן מ', והערת הרב יעקב אריאל, שם, עמ' 150; תשובתו של הרב יואל פרידמן, אמונת עתיך, 67 (אלול תשס"ו-תשרי תשס"ז), עמ' 72 - 73.

[21]  ולכן יש שאינם סומכים על הסימנים, אלא רק על מסורת, כדין אכילת עוף טהור, ראו שו"ת חתם סופר, או"ח, סימן רז; משנה ברורה , או"ח סימן תרמ"ח, ס"ק סה; הראי"ה קוק, סבר שגם על חזקה ומסורת קשה לסמוך, אלא רק על סמך השגחה קפדנית של גידול האתרוגים בארץ-ישראל, ראו עץ הדר השלם (מהדורת י' זולדן), ירושלים תשמ"ו, בדברי ההקדמה, עמ' 15-16, וכן סימן נד, עמ' רנו-רנז.

[22]  זה מסביר מדוע מותר לערב זרעי אילנות ולזרען ביחד, שהרי הדבר עשוי להתרחש גם באופן טבעי, בעוד שאיסור כלאים באילנות הוא פעולה מלאכותית מעשה ידי אדם 'שאין לך כלאים באילנות אלא הרכבה בלבד' (הרמב"ם הלכות כלאים א, ו).

[23]  א' גולדשמיט, "מחקר גנטי השוואתי של 12 טיפוסי אתרוג", הליכות שדה, 146 (אלול תשס"ה), עמ' 21 - 31.

איננו מבטלים כליל את האפשרות של הכלאה טבעית של אתרוג עם מיני הדרים אחרים, שהשפעתה הגנטית עשויה לבוא לידי ביטוי בזרעים ולא בפרי עצמו. כלומר רק מעץ שנבט מזרעים אלה יתכן שנמצא בפירות תכונות של מיני הדר אחרים. את האתרוג כרגיל מרבים בדורות האחרונים באופן וגטטיבי באמצעות ייחורים ולפיכך אין בפירות ביטוי להכלאה הטבעית. אולם למעשה מסתבר שבמשך תקופות ארוכות השתמשו בעיקר בזרעים לריבוי האתרוג, ובדרך זאת הוא כנראה הופץ על ידי היהודים בכל ארצות פזוריהם (ראו גולדשמיט, שם, עמ' 25, 29 - 30). המציאות אפוא מראה שהחשש של הכלאות בין אתרוג לשאר מיני הדרים בסופו של דבר אינו ניכר על פי המחקר הגנטי.

[24]  לעומת זאת, אפשר שעל פי זה הכלאה מינית יזומה ומלאכותית בין שני מינים תיאסר  כדין הרכבת אילן שאינו במינו, כך סבר הרב הגר"ש הלוי ואזנר, שו"ת שבט הלוי, ט, סימן רכד, בעוד הגר"ש ישראלי פסק להיתר, בתשובתו לרב יואל פרידמן, בתוך ספר התורה והארץ, ג, כפר דרום תשנ"ז, עמ' 121. ועוד ראו הרב י' אפשטיין, חבל נחלתו, ב, עמ' 148.

  [25] הרב יגאל אריאל, "ענף עץ עבות", תחומין, יא (תש"ן), עמ' 180 -181.

[26]  מ' וייכסלפיש (כסלו), "איזהו ערבה ואיזהו צפצפה", טבע וארץ, יא (תש"ל), עמ' 285 - 290; הנ"ל, "ערבה כשרה, ערבה פסולה וצפצפה", המעין, יא (תשל"א), עמ' 37 - 49;   י' פליקס, חי וצומח בתורה, ירושלים תשמ"ד, עמ' 159 - 163 ;  הרב י"ה עמיחי, "מהי ערבה", אמונת עתיך, 12 (תשנ"ו-ז), עמ' 12 - 15, ובמיוחד הערה  3. כנגד זאת, ראו הרב צ"פ פראנק, הר צבי,יורה דעה, ירושלים תשכ"ד, סימן קפא; הרב י' זולדן, "הערבה אינה אקליפטוס (תגובה)", אמונת עתיך, 13 (תשנ"ז), עמ' 27 - 30.

[27]  ספרות רבה נכתבה בנדון, וראו סיכום  הנושא אצל פליקס, חי וצומח בתורה, עמ' 149 - 156; א' וייספיש, הלולב הקנרי: בירורים אודות כשרותו לחג הסוכות, ירושלים תשל"ח.

[28]  ראו ויקרא רבה ל, יב: '...מה ערבה זו אין בה טעם ואין בה ריח, כך הם ישראל יש בהם בני אדם שאין בהם לא תורה ולא מעשים טובים, ומה הקב"ה עושה להם ? לאבדן אי אפשר, אלא אמר הקב"ה יוקשרו כולם אגודה אחת והן מתכפרין אלו על אלו, ואם עשיתם כך, אותה שעה אני מתעלה'.