הערבה אינה אקליפטוס

הערבה אינה אקליפטוס

בחוברת אמונת עתיך (גליון 12 עמ' 12) כתב הרב יהודה עמיחי שליט"א להתיר לקיחת ענפי אקליפטוס כערבה בשעת הדחק, בהסתמך על שיטת הרמב"ם. לענ"ד דבריו לא נכונים, ובוודאי לא בשיטת הרמב"ם.

הרב יהודה זולדן |

 

בחוברת אמונת עתיך (גליון 12 עמ' 12) כתב הרב יהודה עמיחי שליט"א להתיר לקיחת ענפי אקליפטוס כערבה בשעת הדחק, בהסתמך על שיטת הרמב"ם. לענ"ד דבריו לא נכונים, ובוודאי לא בשיטת הרמב"ם.

 

א. מין ערבה

הרב עמיחי (שם עמ' 14) טען שיש מחלוקת בין רש"י (סוכה לג ע"ב) לבין הרמב"ם (הל' לולב פ"ז ה"ד) בשאלה האם צפצפה נכללת במיני הערבה. לרש"י, שכתב שהצפצפה היא מין ערבה - היא נכללת; ולרמב"ם, שכתב שהצפצפה היא מין אחר הדומה לערבה - היא לא נכללת. לרש"י הערבה היא עץ מסוים שיש עליו מסורת, והוא כולל בתוכו זנים שונים שחלקם כשרים וחלקם פסולים, בגלל שינויי הסימנים (כמו צפצפה). לרמב"ם הצפצפה איננה ממין הערבה בשל שינויי הסימנים, על אף הדמיון החצוני. מכאן שכל עץ שקנהו אדום, עליו משוכים, והוא מתאים בצורת עליו לערבה, - הרי הוא ממין הערבה, וכשר. ומכאן מסקנתו שענפי האקליפטוס כשרים.

הנצי"ב (מרומי שדה סוכה לד ע"א) סובר שאין מחלוקת בין רש"י והרמב"ם, ושניהם סבורים שהצפצפה היא מין ממיני הערבה. וכך כתב (ד"ה הצפצפה):

פי' רש"י ז"ל צפצפה מין ערבה, וכן כתב הרמב"ם (בפ"ז מהל' לולב ה"ד). והכרח לפרש כך. דאי אינו מין ערבה, לא היה נצרך התנא לומר שהיא פסולה, כמו שלא שנינו דמין שאינו אתרוג או הדס פסול. אלא הוא כן ערבה, ותניא בברייתא סימני ערבה וסימני צפצפה.

וכך הבין גם הרב יעקב בצלאל ז'ולטי (משנת יעבץ או"ח סימן סט), והרב יחיאל מיכל שטרן (כשרות ארבעת המינים עמ' קכג).

באופן כללי ניתן לפרש את הביטוי "מין ערבה" שברש"י, או "מין אחר דומה לערבה" שברמב"ם, לא כהתייחסות למין הבוטני, אלא במובן של סוג, והדיון הוא בשאלה האם סוג זה כשר או פסול מבחינה הלכתית לערבה. רש"י התכוון לומר שהצפצפה היא סוג של ערבה; אבל היא בהחלט סוג אחר, שלא מתאים בסימניו, ולכן היא פסולה. אף הרמב"ם התכוון לאותו דבר, אלא שציין את הדמיון החיצוני שביניהם. רש"י כתב כך על צפצפה, בשונה מ"חילפא גילא", עליה כתב רש"י (סוכה לד ע"א) "מין ערבה כשרה היא" למרות שפיה דומה למגל, לעומת ערבה שפיה חלק. יש מינים-סוגים דומים וכשרים, ויש מינים-סוגים דומים ולא כשרים. (ע"ע רש"י קידושין מה ע"א ד"ה תותי, גיטין ס"ח ע"ב ד"ה חילפא).

ראשונים נוספים כתבו על הצפצפה שזהו מין אחר, אבל כפי הנראה הם לא התכוונו לומר שזהו מין אחר מבחינה בוטנית, אלא סוג אחר שלא ראוי למצוה. בשו"ת הראב"ד (סי' ז) כתב: "ואין צריך לומר הפסולין שאינן מינם, כגון הדס שוטה וצפצפה שאין יוצא בהם לעולם". גם בשו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' רנב) כתב: "הדס שוטה אינו כהדס גמור, וכיון שאינו גמור הרי הוא כצפצפה שהוא מין אחר".

ביחס להדס שוטה, ברור הוא שמבחינה בוטנית הוא ממינו של ההדס הכשר. ואף על פי כן מגדירים הראב"ד והתשב"ץ את ההדס השוטה כמין אחר, מפני שסימניו אינם תואמים את ההדס הכשר, על אף הדמיון החיצוני שביניהם. (עין אור שמח הל' לולב שם, שדן אם הדס שוטה הוא מין אחר או לא, והבחין בין שני סוגים של הדס שוטה. גם באבן האזל בהל' לולב שם דן בזה. ע"ע במשנת יעבץ סי' סט, וברשימת שיעורים מהגרי"ד סולובייצ'יק לסוכה עמ' קנד, וב"תחומין" י"א עמ' 180-182 ). הוא הדין גם ביחס לצפצפה. אין כוונתם של רש"י והרמב"ם ללמדנו אם הצפצפה היא ממינו של הערבה מבחינה בוטנית. גם אם יתכן שכן, ואף גם אם הצפצפה דומה לערבה מבחינה חיצונית, בכל זאת זהו סוג אחר ופסול למצוה.

 

ב. מין ידוע הנקרא ערבי נחל

לא ניתן לבאר ברמב"ם, שהסימנים החיצונים קובעים אם צמח כלשהו נכלל בשם ערבה. הרמב"ם (הל' לולב פ"ז ה"ג) קבע הגדרה:

ערבי נחל האמורות בתורה אינן כל דבר הגדל על הנחל. אלא מין ידוע הוא הנקרא ערבי נחל.

גם כשהרמב"ם מסיים את תיאור ארבעת המינים הוא כותב (שם ה"ד):

וכל הדברים האלו מפי השמועה ממשה רבינו נתפרשו.

לפי הרמב"ם לכל מין מארבעת המינים יש מסורת איך הוא נראה ומהו המין הכשר. זהו הדבר העיקרי שקובע את כשרותו של הצמח למצוה. הסימנים שבחז"ל באו רק לברר את מה שכתוב בתורה, אבל לא הסימנים הם שקובעים את כשרות המין ואת הגדרתו. וכך כותב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה בהתייחסו לסימני האתרוג וההדס שבחז"ל (עמ' לח הוצאת הרב שילת):

אין זה מפני שהדבר מסופק אצלם, עד שהביאו אלו הראיות. אלא ראינו בלא ספק מיהושע עד אלינו שהאתרוג היה ניטל עם הלולב בכל שנה, ואין מחלוקת. ואמנם הם חוקרים אחר ההוראה המצויה בכתוב לזה הפירוש המקובל, וכן הביאו ראיה על ההדס גם כן.

דברים דומים כתבו הרשב"א (סוכה לה ע"א), הרמב"ן (ויקרא כג מ), והמלבי"ם (שם). את דברי הרמב"ם הללו ביחס לאתרוג והדס הסביר מרן הרב קוק זצ"ל (עץ הדר השלם, אות מה, ועי' אות מו הע' 5; אות נג הע' 10; אות נו הע' 4):

כיון שקיבלנו מרבותינו שבאתרוג יוצאים אנו ידי חובת מצוה ולא בשארי מינים, בזה דיה הקבלה לפסול אפילו פרטי מינים אחרים שיש בזה המין עצמו, וכמו שכתב הרמב"ם בהקדמה לפירוש המשנה, דעיקר הענין הוא מה שקיבלנו שמצוות פרי עץ הדר הוא האתרוג ולא שסמכנו על הדרשות של הסימנים.

דברי הרמב"ם הללו מוסבים על אתרוג והדס. אך אותו עקרון יחול גם על שני המינים הנוספים, כפי שכותב הרב יוסף קאפח בפירושו לרמב"ם (הל' לולב שם אות ז). המסורת היא זו שקובעת, והסימנים מסייעים לברר זאת.

ביחס לערבה, המסורת מתייחסת לצמח שנקרא "ערבי נחל", אם כי הוא אינו חייב לגדול על נחל. וכך פוסקים הרא"ש (סוכה פ"ג סי' יג) והרמב"ם (הל' לולב פ"ז ה"ג). המסורת המקובלת היא הקובעת, ולא הסימנים; וממילא אין מקום לדיונים ולהשוואות שעשו האחרונים בין כשרות ארבעת המינים ללא מסורת עם סימני כשרות, לבין שאלת כשרות אכילת עוף טהור בסימניו ללא מסורת (עיין בספר "הלולב הקנרי" מהרב אליהו וייספיש, עמ' קה-קיד, ובעץ הדר השלם אות נ).

יש להחיל את אותו עיקרון גם ביחס לנטילת ענפי אקליפטוס לערבה. גם אם נמצא שלעץ האקליפטוס יש כל סימני הכשרות של ערבה, אי אפשר לקחת אותם למצווה, מפני שהם אינם נכללים ב"מין הידוע הנקרא ערבי נחל", כדברי הרמב"ם (הל' לולב שם). אין לגביהם מסורת, ולא הסימנים הם הקובעים. הסימנים שבחז"ל נועדו לברר את כוונת התורה, לאחר שיש מסורת ידועה. כיון שכך, אי אפשר לקחת אותם למצוה גם בדיעבד כשאין ערבה כשרה. לאקליפטוס אין מסורת כלל, והוא נחשב בספרות הבוטנית כעץ מדברי, אם כי השתמשו בו לייבוש ביצות. הוא הובא ארצה מאוסטרליה לפני מאה שנה לערך ממדבריות אוסטרליה, ולא היה ידוע קודם לכן.

הדברים הללו הם בניגוד למתירים לקחת אקליפטוס כערבה: הרב פתחיה מנקין זצ"ל (אורחות פתחיה עמ' 47), המובא במאמרו של הרב עמיחי שם, וכן בניגוד למוזכר שם בשם המהרי"ל דיסקין. נציין עוד שהרב צבי פסח פרנק (הר צבי יו"ד סי' קפא) כתב שענפי אקליפטוס פסולים לערבה, מפני שאין עיקר גידולם על הנחל דווקא, ואין הם בכלל "ערבי נחל" האמורים בתורה. אם כן אין לקחת ענפי אקליפטוס כערבה, גם לא בדיעבד.

 

סיכום

אין לקחת ענפי אקליפטוס כערבה, גם בדיעבד. ענפים אלו, למרות הסימנים הדומים לערבה, הם אינם מהמין הידוע כערבי נחל, ולכן הם פסולים. 

 

 

 

נספח מדעי: השוואה בוטנית בין הערבה לאקליפטוס/אג' מרדכי שומרון/גליון 13

 

הערבה היא צמח הגדל עפ"י רוב ליד מקורות מים, והוא זקוק, לצורך קיומו, למים זמינים באופן קבוע.

יכולת ההישרדות של העץ במקרים של מחסור במים הינה מוגבלת מאוד, ובנוסף לכך העץ רגיש מאוד גם למים מליחים.

במקרה של מחסור במים, אפילו אם הוא זמני, העלווה מתייבשת.

אם נקטוף ענפים מעץ ערבה ונשאיר אותם ללא מים, הם יכמשו לאחר זמן קצר ביותר. לעומת זאת רוב זני האקליפטוס הינם עצים עמידים מאוד ביובש וגדלים אף במדבריות שחונים. הם יכולים להסתפק בכמויות מים קטנות יחסית, ולשרוד בהצלחה.

האקליפטוס יכול להתקיים גם במים מליחים, בניגוד לערבה. לאחר שנקטף ענף אקליפטוס - הוא יישאר ירוק ורענן זמן רב יחסית, ובכל מקרה - זמן ארוך בהרבה מענף ערבה קטוף.

מבחינת מבנה העלה - עלה האקליפטוס מצופה בשכבת מגן עבה, המונעת התאדות והתייבשות, ולעומתו עלה הערבה חסר שכבת מגן מיוחדת זו, ולכן הוא כומש במהירות.

האקליפטוס הובא לארץ מאוסטרליה על מנת לסייע בייבוש הביצות, היות שהוא צמח עמיד וחזק המסוגל להתקיים גם בשטחים מוצפים במים. אך אין להסיק מכך מסקנה שהוא במהותו עץ הגדל רק על מים. ההיפך הוא הנכון: האקליפטוס, בניגוד לערבה, הוא עץ יובשני המסוגל לשרוד אף בתנאי יובש קיצוניים במדבר ובנגב, וזאת בניגוד גמור לערבה אשר יכולת הקיום שלה מותנית בהימצאות מים בכל עת.