משמחים ושמחים

משמחים ושמחים

"השמחה שישמח אדם... עבודה גדולה היא", (רמב"ם הל' לולב ח, טו). מה משמעותה של עבודת השמחה? נתבונן ונראה שכוונת הרמב"ם לשמחה מיוחדת במינה, לא במובנה המקובל.

הרב גבריאל קדוש | שבט תשע"ג

הרמב"ם (הל' דעות ב, ז) כתב שלוש הדרכות, שתיים מבחינת לא תעשה ואחת מבחינת עשה:

(א) לא יהא אדם בעל שחוק ומהתלות

(ב) ולא עצב ואונן

(ג) אלא שמח".

הרמב"ם מוכיח את דבריו מדברי חז"ל: כך אמרו חכמים...

(א) שלא יהא אדם פרוץ בצחוק

(ב) ולא עצב ומתאבל

(ג) אלא מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

 

ההקבלה בין לא יהא בעל שחוק ומהתלות לבין לא יהא אדם פרוץ בשחוק (א) מובנת, וכן ההקבלה בעניין עצב ואונן (ב) אך מה הקשר בין שמח לבין מקבל כל אדם בסבר פנים יפות (ג)?

 

נראה שהרמב"ם מחדש לנו מה היא באמת שמחה אמיתית. אין שמחה פרטית של האדם לבד, בכדי לשמוח באמת צריך לשמח אחרים, צריך לקבל כל אדם בסבר פנים יפות.

 

הוכחה לכך נוכל למצוא בדברי הרמב"ם (יום טוב ו) "כשם שמצוה לכבד שבת ולענגה כך כל ימים טובים… וכשהוא אוכל ושותה חייב להאכיל לגר ליתום ולאלמנה עם שאר העניים האומללים, אבל מי שנועל דלתות חצרו ואוכל ושותה הוא ובניו ואשתו ואינו מאכיל ומשקה לעניים ולמרי נפש אין זו שמחת מצוה אלא שמחת כריסו, ועל אלו נאמר (הושע ט) זבחיהם כלחם אונים להם כל אוכליו יטמאו כי לחמם לנפשם, ושמחה כזו קלון היא להם שנאמר (מלאכי ב) וזריתי פרש על פניכם פרש חגיכם". וכן הרמב"ם (מגילה ב, יז) "מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האמללים האלו דומה לשכינה שנאמר (ישעיהו נ"ז) להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים".

 

ראינו מדבריו של הרמב"ם שלא זו בלבד שמצוות השמחה היא לשמח אחרים אלא יש בכך דמיון לשכינה, מה הדמיון?

 

הסביר הרב אברהם אלקנה שפירא זצ"ל (הרב הראשי וראש ישיבת מרכז הרב): "המשמח לב אומללים אלו דומה לשכינה, ויתכן על כן אמרו חז"ל, שאע"פ שהמועדים יבטלו, פורים לא יבטל שקדושת המקדש לא בטלה מפני שקדושתו היא מפני השכינה, ושכינה לא בטלה... וגם בעיסוקינו במצוה גדולה זו של שמחת עניים ויתומים, שהוא דומה לשכינה... הרי שכינה לא בטלה, וימי הפורים האלו לא יעברו מתוך היהודים. ומפורשים הדברים ב"ספר המכתם":"ההרבות בשמחה משנכנס אדר, לא נאמר להרבות מאכלים ומשתאות, אבל לב הענייםוהאביונים ובכללה כל שמחת מצוה".

 

נראה להסביר עקרון זה שלמדנו הרמב"ם באופן זה: עם ישראל הוא בעל תכונת יסוד של ערבות הדדית, "נשמה אחת בגופים מחולקים" (תניא לב), ולכן לא יעלה על הדעת שאחד מאברי הגוף שמח והאחר עצב, אלא כולנו אורגן חיים שלם בין כל חלקי האומה, ללא יוצא מן הכלל! כך גם במצוות השמחה, וכי יעלה על הדעת שאדם יישב בביתו וישמח לעצמו בזמן שיש בני אדם אשר לא יזכו לשמחה? וודאי שלא. רק אם נשמח אחרים נזכה גם אנו לשמחה. ואכן עבודת השמחה לקבל יסוד זה לקבל כל אדם בסבר פנים יפות, עבודה גדולה היא, כי בכדי באמת לקיים את מצוות השמחה צריך לעמול לשמח את האחרים, את כל האחרים שלא זכו לשמחה אמיתית.