שותפות כל ישראל בקורבנות הציבור

שותפות כל ישראל בקורבנות הציבור

"באחד באדר משמיעין על השקלים..." המצווה העיקרית שכל עם ישראל עסק בה בחודש אדר זה היתה נתינת מחצית השקל. מהו חלקם של אלה שלא נתנו את מחצית השקל בקורבנות הציבור?

הרב יעקב אפשטיין |

ועכשיו בעוונותינו שאין לנו מקדש ולא שקלים,

נהגו כל ישראל לזכר הדבר לקרות בבית הכנסת

בכל שנה ושנה פרשה זו של כי תשא

עד ולקחת את כסף הכפרים,

בשבת שהוא לפני ראש חדש אדר לעולם.

(ספר החינוך מצווה קה)

 

הקדמה

בהיות ישראל על אדמתם, היה חודש אדר מוקדש להכנות ציבוריות לחודש ניסן[1], לאחר היציאה מחודשי החורף, והתעוררות לקראת שנה חדשה, כמבואר בראש מסכת שקלים. המצווה העיקרית שכל עם ישראל עסק בה בחודש זה היתה נתינת מחצית השקל. כדברי המשנה (שקלים פ"א מ"א, מ"ג): "באחד באדר משמיעין על השקלים[2]... בחמשה עשר בו שולחנות היו יושבין במדינה. בעשרים וחמשה ישבו במקדש. משישבו במקדש התחילו למשכן..."

לכבוד חודש אדר נעסוק באחד הדינים של מצווה זו, שמלבד עצם הדין הפרטי יש לו משמעות ציבורית.

 

המצווה ייעודה וטעמה

ספר החינוך (מצווה קה) מתמצת את המצווה בכותבו: "שיתן כל אחד מישראל מבן עשרים שנה ומעלה בין עני בין עשיר מחצית השקל, שהוא מִשקַל עשרה גרה כסף, בכל שנה ליד הכהנים, שנאמר [שמות ל, יג] זה יתנו כל העובר על הפקודים… והיו מניחין הכל בלשכה אחת שבמקדש ומשם היו מוציאין לקנות תמידין ומוספין וכל קורבן הקרב על הצבור…".

 בטעם המצווה כתב ספר החינוך (שם): "משרשי המצווה, שרצה הקדוש ברוך הוא לטובת כל ישראל ולזכותם שיהיה יד כולם שוה בדבר הקורבנות הקרבים לפניו כל השנה בהתמדה, ובענינים אלו הנזכרים, ושיהיו הכל, אחד עני ואחד עשיר, שוים במצווה אחת לפניו להעלות זכרון כולן על ידי המצווה שהם כלולים בה יחד לטובה לפניו. ועליית הזכרון הכל נאמר מצד המקבל, על הדרך שכתבנו למעלה (מצווה צז)".

המצווה, כפי שהוגדרה, היא מצוות היחידים - נתינת  מחצית השקל להבאת קורבנות הציבור. עולה השאלה: האם תכליתה הציבורית משפיעה על גדרי המצווה של היחידים; ובאופן אחר: מהו חלקם של אלה שלא נתנו את מחצית השקל בקורבנות הציבור? השאלה נחלקת לאלה שחובה עליהם להביא ולא הביאו, ולאלה שאין חובה עליהם להביא; האם הם שותפים בקורבנות הציבור או ששותפותם עם הציבור נפגמה?

 

הלשכה והתרומה

בא' ניסן היו תורמים את הלשכה בשביל כל קורבנות השנה עפ"י הרמב"ם (הל' שקלים פ"ב הל' ד-ה, שם מבואר סדר העניין), וזו היתה כוונת הכהן התורם (שם ה"ט): 

"כשהוא תורם מתכוין לתרום על הגבוי שיש בלשכה, ועל הגבוי שעדיין לא הגיע ללשכה, ועל העתיד לגבות, כדי שיהיו אלו השקלים שהוציאן להסתפק מהן כפרה על כל ישראל, וכאילו הגיעו כל שקליהן ללשכה, ונתרמה מהן תרומה זו".

נראה מדבריו, שכאשר תרמו את הלשכה בר"ח ניסן כוונת התרומה היתה על כל מי שישלח את שקליו, אבל מי שלא ישלח, משמע שלא יהיה לו חלק בקורבנות הציבור, והרי הוא הוציא עצמו מן הכלל. ואין לו חלק בקורבנות הציבור באותה שנה. אלא שדברים אלו נראים כסותרים לנאמר אחרי כן שיש בכך כפרה על כל ישראל, וצ"ע.

 

תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות

בעניין תרומת הלשכה מובאת ברייתא (ב"מ נז ע"ב) "תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות", משמעותה שישנן שלושה סוגי תרומות בכוונת התרומה. במשמעות שלושת הסוגים חולקים הראשונים:

רש"י כתב שפי' אבוד הוא מי ששלח שקלו ואבד ואין ידוע לו, ומשמע אפילו שאף פעם לא יוָדע לו. הגבוי היינו שעודנו בדרכים ולא הגיע לבהמ"ק, והעתיד לגבות היינו מי שעדיין לא שלח שקלו וישלח במשך השנה[3]. מוסיף רש"י: "והמביא אחר שנתרמה השלישית נותנו לשופר ששמו תיקלין עתיקין, ונופל לשירי הלשכה ומהן באין חומת העיר ומגדלותיה".

מתבאר כי היו כאלה שלא ידעו שאבד שקלם, ומצד הדין חייבים להביא שקלים אחרים. וכן היו כאלה שלא הספיקו להביא שקלם קודם התרומה השלישית בפרוס החג (ושקלם נפל לחומת ירושלים ומגדלותיה ולא לקורבנות הציבור). כיון שבפועַל תרומתם לא נכנסה ללשכה, והתרומה נתרמה אף עליהם, ממילא למדנו שתרומת הלשכה היתה אף על אלה שלא הביאו כלל, (וכן נראה מדברי רש"י בעוד מקום כפי שיבואר להלן).

אולם תוס' (ב"מ נח ע"א ד"ה נשבעין לגזברים) חלקו וכתבו: "ויש לפרש תורמין על האבוד שבא ליד הגזבר ונאבד קודם שתרמו כיון שהגיע ליד הגזבר, ועל הגבוי ועודנו ביד השליח בדרך תורמין אע"ג שנאבד אחר שתרמו, ועל העתיד לגבות אחר זמן ולשולחו לגזבר אע"פ שבשעת הרמה לא נתנה עדיין לשליח". 

מתבאר, כי לפי תוס' התרומה היתה נתרמת רק על השקלים שיגיעו בפועל לידי הגזבר, אבל מי שלא ישלים את חובו במשך השנה, אין התרומה עליו. שיטתו כמו הרמב"ם, שהתרומה נתרמת רק על המביאים שקליהם.

 

שוקל את שקלו של מודר הנאה

מחלוקת זו של רש"י ותוס' באה לידי ביטוי בדין נוסף. נאמר במשנה (בנדרים לג ע"א): "המודר הנאה מחבירו - שוקל לו את שקלו, ופורע את חובו, ומחזיר לו את אבידתו". היינו אע"פ שאסור למודר ליהנות מן המדיר, מותר למדיר לשקול את שקלו של המודר. מלמדת על כך הגמרא (כתובות קח ע"א): "בשלמא שוקל לו את שקלו - מצווה קעביד, דתנן: תורמין על האבוד ועל הגבוי ועל העתיד לגבות". פרש רש"י: "כלומר מצווה בעלמא קא עביד ואינו מהנהו לזה, שאם לא שקל עליו לא הפסיד כלום שיש לו חלק בקורבנות".  כמו כן בתוס' רי"ד (כתובות שם): "פי' ונמצא שלא נהנה כלום בלא הא היה לו חלק בקורבנות". כך מפרש גם ר' עובדיה מברטנורא (שקלים פ"ג מ"ד): "ומ"מ בכל פעם ופעם היו תורמין על שם כל ישראל, על הגבוי ועל העתיד לגבות". היינו, אין נתינת מחצית השקל של המדיר עבור המודר נחשבת הנאה, משום שבלאו הכי קורבנות הציבור יוקרבו אף עליו.

אבל תוס' כתבו על-פי שיטתם  (ב"מ נח ע"א ד"ה נשבעין לגזברים): "ובפרק בתרא דכתובות (ד' קח ע"א ושם ד"ה ועל) גבי מודר הנאה דפריך בשלמא שוקל שקלו דתנן תורמין על האבוד כו' פירוש אותו שנאבד משליח אחר שתרמו דאין זה הנאה כיון שהוא פטור, ולא כפרש"י דהתם דפי' דמעתיד לגבות מוכיח דתורמין אע"פ שלא יגבה לעולם  ואין משמע כן בשמעתין".  היינו לפי תוס'[4] שוקל את שקלו של מי שכבר אינו מחוייב להביא, אלא שרשאי להביא לשם מצווה. אבל אם לא הביא את שחובה עליו, אסור למדיר להביא למודר כיון שמהנהו. 

 

נראה לכאורה, כי לפנינו מחלוקת ראשונים האם השותפות בתרומת הציבור מותנית בנתינת מחצית השקל (תוס', רמב"ם, ר"ן), או שאין לאדם מישראל המחוייב לתת מחצית השקל חלק בקורבנות הציבור אא"כ יתן באותה שנה, אע"פ שבזמן תרומת הלשכה אין בכוונתו לתת ואינו שותף עכשיו למצווה (רש"י, תוס' רי"ד, רע"ב).

 

קורבנות הציבור הם על כל ישראל 

 לפיכך חוזרת השאלה, יהודי שלא מתכוון לתת מחצית השקל לקורבנות ציבור, כיצד בשעת התרומה הוא כלול עם הכלל, ובמיוחד לשיטות שהנתינה בפועל היא תנאי הכרחי כדי להיות שותף בקורבנות? 

במיוחד לשיטת התוס' והרמב"ם יקשה, לאור פסיקת הרמב"ם בדיני הקורבנות[5] (הל' שגגות פי"א ה"ט):

"טומאת מקדש וקדשיו שהיה לה ידיעה בתחלה ולא היה לה ידיעה בסוף שעיר של יום הכפורים הנעשה בפנים  ויום הכפורים תולין עד שיודע לו ויביא קורבן עולה ויורד, ושאין בה ידיעה בתחילה אבל יש בה ידיעה בסוף שעיר הנעשה בחוץ ביום הכפורים ויום הכפורים מכפרין, ועל שאין בה ידיעה לא בתחילה ולא בסוף שעירי הרגלים ושעירי ראשי חדשים מכפרין, ועל זדון טומאת מקדש וקדשיו פר כהן גדול של יום הכפורים  מכפר אם היה המזיד מן הכהנים, ואם היה מישראל דם שעיר הנעשה בפנים ויום הכפורים מכפר, שנאמר וכפר על הקדש מטומאת בני ישראל".

היינו, חטאות ציבור מכפרות אף לפי הרמב"ם על כל ישראל, ולא הזכיר שאותם שלא הביאו שקלם לא יתכפרו[6].

נראה שניתן לתרץ שני תירוצים:

תירוץ ראשון, שכיון שממשכנים את החייבים להביא שעדיין לא הביאו, נמצא שכל ישראל, מי ברצונו ומי בעל כרחו הביאו שקליהם. וע"כ אף לשיטת הרמב"ם, לא נמצא מי שבכלל העם, ולא הובא שקלו לתוך הלשכה וא"כ יש לו חלק בקורבנות. בתירוץ זה לא מבוארת שותפותם של אלה שאינם מביאים שקלים לקורבנות ציבור.

תירוץ שני, אליבא דתוס' וסיעתו, שהתרומה נתרמה על כל ישראל, אלא שחלוקים על רש"י שתרומה זו לא פוטרת את מי שעדיין לא יצא מחיוב הבאת מחצית השקל האישי שלו, לכן אם המדיר תורם עבור המודר הוא מהנהו, כיוון שחובת התרומה עדיין מוטלת עליו.

 

נמצא שאליבא דרוב הראשונים התרומה היתה על כל ישראל בין אלה שהביאו שקליהם, ובין אלה שלא הביאו שקליהם[7].

 

אולם על אף כל ההוכחות והסברות סיים בספר החינוך: "והעובר עליה ולא נתנו, ביטל עשה, ועונשו גדול שפירש עצמו מן הציבור,ואינו בכלל כפרתן".

 

מסקנה  

לפי רוב הראשונים קורבנות הציבור היו על כל ישראל, בין הביאו שקליהם ובין אם לאו, וחולקים  הראשונים האם התרומה על הציבור כולו גורמת שחובת היחידים קרובה לרשות בעלמא להבאת חובותיהם, אע"פ שלבסוף כולם יביאו.

 



[1]  בשנה מעוברת החודש הנוסף הוא אדר הראשון  הדינים המיוחדים לחודש אדר בשנה פשוטה הם דוקא באדר שני, כמבואר בירושלמי ריש שקלים.

הערת עורך:לפי מהלך הסוגיה בגמרא  מגילה ו ע"ב, עולה שהחודש הנוסף הוא השני, והאדר המקורי הוא הראשון, אלא שאת המצוות של פורים נוהגים בשני כדי לסמוך גאולה לגאולה. עי' עוד ברא"ש שם סי' ז בביאורו למשנה, ובהערות החת"ס לגמרא ו ע"ב, וכן בשו"ת חת"ס ח"א (או"ח) סי' רח).

[2] מערכת הגביה למחצית השקל לא נתבררה בפירוש במקורותינו. הריבב"ן (שקלים פ"א מ"ג) כתב: "שהיו ממנין בכל עיר ועיר גבאין ממונין על כך ושופרות היו במדינה כמו שהיו במקדש". הרישום היה צריך להיות מדוייק מאד, על כל אחד מישראל לפי גילו, ולפי מקומו. כמו"כ לא נתברר אם היה מעין קבלה או שובר שההקדש היה נותן למרימים את שקלם, כראיה לכך שכבר נתן את שקלו בשנה זו, וכן איך היו מגיעים למי שעקר ממקומו או נסע מעבר לים וכד'.

[3] עי' בכס"מ (פ"ב ה"ט) שפירש  את שיטת הרמב"ם כרש"י בלי להביא ראיה לדבריו.

[4] וכן הר"ן בנדרים (לג ע"ב) כתב כתוס': "וכ"ת תינח פורע לו חובו אלא שוקל לו את שקלו היכי שרי אליבא דרבנן? איכא למימר דמתניתין לדידהו משכחת לה כגון ששלח את שקלו ונגנב או אבד משנתרמה תרומה דכי ה"ג פטור מלשלם כדתניא בהזהב (ב"מ נז ע"ב) בני העיר ששקלו את שקליהם ונגנבו או אבדו אם משנתרמה תרומה נשבעין לגזברים, הלכך כי שוקל מדיר את שקלו מידי דלא מחייב בה מודר קיהיב וקמ"ל שאע"פ שהיה דרכן לפרוע אותו שרי, כיון שאין הגזברים יכולין לכופו". משמע שאם היה חייב להביא, המדיר אינו יכול לתת עבורו את שקלו.

[5] ראיתי שאף בשו"ת עמודי אור (סי' ז) הוכיח מהלכה זו שיש לכל ישראל חלק בקורבנות הציבור, וברוך שכוונתי.

[6] כן קשה על תוס' ור"ן מסוגיית הגמ' בשבועות (תחילת מסכת שבועות) שממנה עולה פסיקת הרמב"ם לגבי חטאות ציבור וכפרתם.

[7] מסקנה זו מאששת את מסקנתו של הגר"י אריאל הי"ו בתשובתו בשו"ת "באהלה של תורה" (ח"ב סי' כו). הגר"י אריאל מביא דברי ה"בשמים ראש", שנשים אינן חייבות בתפילת המוספים כיון שאינן חייבות בהבאת מחצית השקל ממנו היו נקנים קורבנות המוספים. ומוכיח כנגדם מדברי האחרונים, שלנשים וה"ה לכל אחד אחר מעם ישראל (כגון הגדול מי"ג שנים עד כ' שנים לשיטת ס' החינוך, הרע"ב והגר"א פ"א ה"ג) ישנו חלק בקורבנות הציבור.