מנהג "קמחא דפסחא" וגדריו ההלכתיים - מתקנת חז"ל ועד ימינו

על החשיבות לדאגה לנזקקים באופן מיוחד בפרוס ימי הפסח, למדים אנו מדברי הרמ"א (או"ח סי' תכט בהגה) הפותח את הלכות פסח דווקא במנהג זה, בלשונו: "ומנהג לקנות חטים לחלקן לעניים לצורך פסח". כשהוא מבסס את דבריו על דברי האור זרוע וכפי שהוא הרחיב בדרכי משה (סי' תכט ס"ק א). וכך כותב מהר"י אור זרוע (מהדורת מכון ירושלים, הלכות פסחים סי' רנה): "מנהג הקהילות להשים מס על הקהל לצורך החיטים ליתן בפסח לעניי העיר, כדאיתא בירושלמי (בבא-בתרא פ"א ה"ד), א"ר יוסי בר בון, לחיטא דפיסחא שנים עשר חודש, בין לישא בין ליתן. פירוש: אם שהה בעיר י"ב חודש אם הוא עשיר יש לו ליתן חלקו המגיע לו, ואם הוא עני נותנין לו". חשוב לציין שמרן השו"ע לא הזכיר זאת כלל בהלכות פסח, אך הוא הזכיר זאת בבית יוסף בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנו אות ה) בשם כמה ראשונים ואף ציין בשמם שבימינו נוהגים שמנהג זה מחייב כל תושב שגר בעיר שלושים יום. 

אלא שלמרות האמור לעיל שתקנת "מעות חטים" לפסח היא תקנה קדומה, ולמרות שדברי הירושלמי הובאו בדברי ראשונים נוספים כפי שציין הבית-יוסף (שם), הרי שהרמ"א ציין זאת רק כמנהג. יתכן שהדבר נובע מכך שהשו"ע לא מצא לכך סימוכין בתלמוד הבבלי ואף לא בדברי הרמב"ם בהלכות פסח. משום כך הסיק בשו"ת בית דוד (שאלוניקי הלכות פסח סי' קלו) שהתלמוד הבבלי (ב"ב ח ע"א) חולק על הירושלמי ולדעתו אין תקנה מיוחדת לתת מעות חטין לפסח אלא העניים מקבלים מקופת הצדקה השוטפת. בכך הוא גם מסביר מדוע הלכה זו לא נפסקה להלכה לא ברמב"ם ולא בשו"ע, ואף הרמ"א שהביא זאת ציין זאת כמנהג (ועי' עוד מראה"פ ירושלמי ב"ב שם ד"ה לחטין, פאה פ"ח ה"ו ד"ה והתני, ויפה עיניים ב"ב ח ע"א). 

אך תקנת 'מעות חיטים' עברה התקדמות לטובה, במשך הדורות כפי שיתבאר. בתחילה נתנו לעניים חטים לטחינה לשם אפיית מצות, ושנים לאחר מכן, כבר דאגו לחסוך מהעניים את הצורך לטחון את החטים, שינוי שהתחיל כבר בתקופת הראשונים שכתבו שבמקומות מסוימים נתנו לעניים קמח מוכן לאפייה, ואף היו שהביאו מצות מוכנות, כלשון הכלבו (סי' מז): "נהגו כל ישראל לעשות לחם בערב שבת הגדול, והגדול לפי גדלו וקטן לפי קטנו, וקורין לו חלת עני ומחלקה לעניים...". וביאר רבי אליהו מפראג (אליה רבה סי' תל) ש"אפשר שאותה חלת-עני היה מקמחא דפסחא". 

וכך נוצר שהתקנה והמנהג של "מעות חטים" עבר גלגולים שונים בבחינת 'מוסיף והולך' והפך בדורות מאוחרים יותר למנהג "קמחא דפסחא", כלומר, קניית קמח לצורך אפיית מצות. וניתן לומר עפ"י דברי מרן החפץ-חיים (משנ"ב סי' תכט ס"ק ד, שער הציון שם ס"ק ז) שאין כאן שוני מתקנת הירושלמי, אלא קיום אותה תקנה בהידור יותר. שהרי כל מטרת התקנה הייתה לדאוג לעניים לפסח, וכיוון שעם ישראל הם גומלי חסדים, משום כך הציבור הידר בתקנה זו, מתוך רצון להקל על העניים שלא יצטרכו לטחון את החיטים לכבוד החג, אלא יהיה להם קמח מוכן כשר לאפיית מצות.

על פי עיקרון זה, בדורנו שיש שפע רב של מזון, נוהגים 'ישראל גומלי חסדים', להיות 'מוסיפים והולכים' בהידור בתקנה זו, במידת החסד הגדולה אשר עליהם, לספק לנזקקים את כל מצרכי החג הבסיסיים; מצות, יין ירקות ושאר צרכי החג ביד רחבה (ראה קובץ "מבית-לוי" חלק א' עמ' קלב). 

אך בכל הגלגולים וההתקדמות לטובה במנהג "קמחא דפסחא", מנהג זה נשאר חלק ממצוות צדקה, ולכן ניתן לשלם לצורך זאת מכספי מעשר. אמנם כפי שראינו לעיל רבותינו הראשונים התייחסו לכך כמו מס שהטילו על הציבור לצורך "קמחא דפסחא" וכל אחד שילם את חובו לפי יכולתו הכלכלית. במצב כזה, אכן קיזוז כסף זה ממעשר כספים הוא בעייתי, כיוון שאין פורעים מכספי 'מעשר כספים' חובות כספיים שאדם מחויב בהם מבחינה הלכתית (השלכה נוספת לכך ש'קמחא דפסחא' נחשב היה כמס על הציבור, שאין לו דין 'עוסק במצווה הפטור מהמצווה' ראה: במאמרו של מו"ר הרב שאול ישראלי זצ"ל, חוברת 'ניצני ארץ' גיליון י"ח עמ' 176 אות ז).

אולם בימינו אין מחייבים אדם לתת כסף עבור 'קמחא דפסחא' כחוב קצוב בהתאם ליכולותיו, אינם נחשבים כמס, אלא כל אחד נותן בהתנדבות כמתנת ידו. משום כך פסק הרב שלמה זלמן אוייערבאך זצ"ל (הליכות שלמה חודש ניסן פ"ב סעי' ב) שדינו ככספי צדקה רגילים וניתן לפורעו מכספי מעשר. 

אך למרות שהמנהג לתת "קמחא דפסחא" הוא חלק ממצוות הצדקה, יש לו דבר ייחודי באנשים הזכאים לקבל 'קמחא דפסח' לכבוד חג הפסח. זאת משום שישנם אנשים שאינם מוגדרים כעניים כל השנה אך הם זקוקים לעזרה בגלל ההוצאות המרובות של פסח.

שהרי להלכה נפסק שאדם שיש לו מזון יומי אינו ראשי ליטול מן התמחוי שזה מזון יומי, אך הוא זכאי לקבל מהקופה של הצדקה שהיו מחלקים ממנה לנזקקים בכל ערב שבת. ומי שיש לו תקציב לשבוע שלם, אינו רשאי לקבל מהקופה של הצדקה, כפי שפסק השו"ע (יו"ד סימן רנג, סעיף א), וכפי שנתבאר בש"ך (שם ס"ק א). עם כל זאת ישנם מצבים בהם אדם שלא זכאי לקבל תקציב מהקופה של הצדקה, אך זכאי לקבל 'קמחא דפסחא'. כך פסק ה'מקור חיים' (ביאורים או"ח סי' תכט ס"ק ג) ודייק זאת מכך שאם 'קמחא דפסחא' מיועד רק לאדם שאין לו פרנסה לשבוע לא היה צריך לתקן תקנה מיוחדת לגבות עבור "מעות חטים" או "קמחא דפסחא". אלא וודאי שחז"ל תקנו שאפילו משפחות שיש להם תקציב לכלכלת רגילה במשך השנה, צריך לדאוג להן לקראת הפסח על מנת שהם יוכלו להתמודד עם ההוצאות הגדולות של חג הפסח. בעקבותיו פסק גם המשנ"ב בביאור הלכה (סי' תכט ד"ה י"ב חודש), ו'כף החיים' (או"ח סי' תכט ס"ק ט).

יוצא מכך, שתקנת "קמחא דפסחא" נועדה לעורר אנשים לפתור את המצוקה שיש לאנשים שיש להם פרנסה בצמצום במשך כל השנה. אך אין להם יכולת להתמודד עם ההוצאות הגדולות של חג הפסח.

למרות הרחבתה של התקנה בימינו לספק ברווח את כל צרכי הפסח לנזקקים, עדיין "משנה לא זזה ממקומה". וחובת בעלי היכולת היא להעדיף לתרום ל"קמחא דפסחא" לאנשי משפחתו הקרובים ביותר, ואם ברוך ה' בני משפחתו אינם נזקקים אזי צריך להעדיף בתחילה את תושבי הישוב או תושבי העיר בו הם מתגוררים, ורק לאחר מכן ניתן לפתוח ולתת למעגלים הרחוקים אלינו.

דברים אלו מפורשים במדרשי ההלכה ביחס למצוות צדקה כל השנה, עפ"י הפסוקים האמורים בתורה (דברים טו, ז): "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך... כי פתוח תפתח את ידך לו". וכך למדו חז"ל במדרש (מדרש תנאים דברים טו, ז): "אחיך - זה אחיך מאביך, כשהוא אומר: מאחד אחיך - מלמד שאחיך מאביך קודם לאחיך מאמך. באחד שעריך, יושבי עירך קודמין ליושבי עיר אחרת" (מדרש זה מובא בקצת שינוי לשון במדרש תנחומא משפטים ח'). כך גם פסק הרמב"ם (הל' מתנות עניים פ"ז הי"ג) והרחיב זאת בהמשך דבריו (הל' מתנו"ע פ"י הט"ז): "הנותן מזונות לבניו ולבנותיו הגדולים שאינו חייב במזונותיהן כדי ללמד הזכרים תורה ולהנהיג הבנות בדרך ישרה... וכן הנותן מזונות לאביו ולאמו הרי זה בכלל הצדקה...", וכך גם פסק השו"ע בהלכות צדקה (יו"ד סי' רנא סעי' ג).

ועפ"י מדרשי ההלכה למצוות צדקה נפסק בתלמוד הירושלמי (בבא בתרא פרק ראשון) גם לגבי 'קמחא דפסחא' שתושב שגר בעיר י"ב חודש מחוייב לתת עבור תושבי העיר הנזקקים (עפ"י ביאור הגר"א שם), וכך פסק הרמ"א (או"ח סי' תכט שם) לגבי 'קמחא דפסחא': "וכל מי שדר בעיר י"ב חודש צריך ליתן לזה". אך למעשה כתבו הפוסקים שבימינו קיימת חובה לדאוג אף לאנשים שגרים שלושים יום בעיר (משנ"ב שם ס"ק ה).

יהי רצון שמתוך הערבות ההדדית המתגלה בימים אלו, שיזכנו ה' לראות בשנה הזאת בעיננו בסיום מחיית מלכות הרשעה מזרע עמלק, ומתוך כך בשיבת כל ישראל לציון ברינה, בבניין המקדש על תילו, לאכול שם מן הזבחים ומן הפסחים אשר יעלו על קיר המזבח לרצון, במהרה בימינו, אמן.