מרור של מעשר ראשון מספק

מרור של מעשר ראשון מספק

מי שיש לו מרור שספק הוא אם חייב במעשרות, והוא קובע מקום למעשר הראשון ואינו נותן אותו ללוי.

הרה"ג יעקב אריאל |

הצגת הבעיה

מי שיש לו מרור שספק הוא אם חייב במעשרות, והוא קובע מקום למעשר הראשון ואינו נותן אותו ללוי. האם יוצא בו ידי חובת מרור בפסח?

 

1. הדין במצה גזולה

נאמר בגמרא (פסחים לח ע"א, סוכה לה ע"א):

מצות של מעשר שני, לדברי ר"מ (דאמר ממון גבוה הוא) - אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח. לדברי חכמים - יוצא בה ידי חובתו בפסח...

אמר רבא: אתיא "לחם" "לחם": כתיב הכא "לחם עוני", וכתיב התם "באכלכם מלחם הארץ", מה להלן משלכם - אף כאן משלכם.

וכך פסק הרא"ש (פרק ב סי' יח):

משמע מהכא דאין יוצאין במצה גזולה, דרבנן אית להו שפיר גזירה שוה... אלא דרבנן אית להודמצת מע"ש הוי "שלכם". אבל גזולה, דלאו "לכם" היא - לא נפיק בה. [1]

אולם בירושלמי (חלה פ"א ה"ה) נאמר טעם אחר:

תני: מצה גזולה אסור לברך עליה. א"ר הושעיא: על שם: "ובוצע ברך ניאץ ה'"... ר' יונה אמר: אין עבירה מצוה. ר' יוסי אמר: אין מצוה עבירה. א"ר הילא: "אלה המצוות" - אם עשיתן כמצוותן - הן מצוות, ואם לאו - אינן מצוות.

עפ"י זה פסק הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ו ה"ז):

אין אדם יוצא ידי חובתו באכילת מצה שהיא אסורה לו, כגון... שגזלה [2]. 

ואין זה מתיישב עם דין "לכם", אלא משום העבירה שיש במצה זו.

הריטב"א (סוכה לה ע"א ד"ה אלא) חולק ואומר שמצה גזולה אינה פסולה:

ובירושלמי פסלי בפסח מהאי טעמא מצה גזולה, ומשום דהויא לה מצוה הבאה בעבירה... ובגמרא דילן לא אדכרו הא התם כלל, משום דלא משכחת לה. דסברי לה... דמכי לעסיה בפומיה- קנייה... ואין לנגזל אלא דמים. ותו ליכא בשעת הנאת גרונו ומעיו דעביד מצוה - לא משום "לכם" ולא משום מצוה הבאה בעבירה... לא משכחת לה משום "לכם" אלא במעשר שני ואליבאדר"מ...

            לדעת הריטב"א, המצוה מתקיימת בשעת הבליעה, ואילו במצה חל שינוי כבר במהלך הלעיסה. לכן אין מניעה לצאת ידי חובה במצה גזולה. בעיית "לכם" קיימת רק במעשר שני לדעת ר' מאיר. מכיון שמעשר שני בירושלים מותר באכילה - הלעיסה של המצה אינה משנה את מעמדה כ"ממון גבוה", ואין היא בכלל "לכם".

השו"ע (סי' תנד סעי' ד) פסק שאין אדם יוצא ידי חובתו במצה גזולה. לדעת המקור חיים (ס"קא), איסור זה הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה. ואילו המשנה ברורה (סי' תנד ס"ק טו) הביא להלכה את טעמו של הרא"ש, שמצה גזולה פסולה משום "לכם" [3].

 

2. מרור גזול ומרור של מעשר ראשון

מה דינו של מרור גזול? - מרור הוקש למצה (פסחים לו ע"א). ומכאן שלדעת הרא"ש, הסובר שמצה גזולה פסולה מטעם "לכם" - גם מרור הגזול פסול. אמנם מצוות מרור בזמן הזה אינה אלא מדרבנן (רמב"ם חמץ ומצה פ"ז הי"ב). אך מסתבר דכל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון. עפ"י זה כתבו מהר"י וייל (סי' קצג) והפר"ח (או"ח סי' תעב סוס"ק א), שמרור הגזול פסול, דבעינן "לכם".

לעומת זאת, כתב המקור חיים (סי' תנד ס"ק א), שהפסול במצה גזולה הוא מטעם מצוה הבאה בעבירה. ומתוך כך הסיק שמרור הגזול כשר בזה"ז, משום שבאיסורי דרבנן אין חסרון של מצוה הבאה בעבירה [4]. וכן מצינו בלולב ביום השני של סוכות, שאף חיובו אינו אלא מדרבנן, וכתב מרן בשו"ע (או"ח סי' תרמט סעי' א) שאין בו משום מצוה הבאה בעבירה. אמנם יש לומר שזה נכון רק להמחבר, ואילו להרמ"א (שם בהג"ה) גם בדרבנן אמרינן מצוה הבאה בעבירה. (וגם המחבר שם לא הקל אלא לאחרים שלא גזלוהו, והרמ"א לא חלק על כך). מיהו ייתכן שגם הרמ"איודה במרור בזה"ז, שיש להקל בו יותר מלולב ביו"ט שני. ומשום שעיקר מצוות לולב היא מן התורה גם בזה"ז ורק בגבולין מדרבנן, בעוד שמרור - עיקרו מדרבנן בזה"ז.

להלכה , פסק המשנה ברורה (סי' תעג סעי' לג) שמרור הגזול פסול. ומכאן שגם מרור של מעשר ראשון שלא ניתן ללוי בטבל ודאי - פסול [5].

 

3. ספק מעשר ראשון במרור

לטעמים השונים שהזכרנו בדינה של מצה גזולה, נראה שיש נפק"מ לנד"ד, כשהמפריש קובע מקום למעשר הראשון, אך מספק אינו נותן אותו ללוי:

לסוברים שפסול "גזול" הוא מצד מצוה הבאה בעבירה - אי אפשר לומר שיש איסור גזל בספק מעשר ראשון. שהרי המפריש אינו גוזל את המרור מן הלוי אלא מחזיק בממון המסופק, והמוציאמחבירו עליו הראיה. ואפילו את"ל שיש כאן חשש גזלה - י"ל שדין מצוה הבאה בעבירה הוא מדרבנן (כמו שכתבו התוס' סוכה ט ע"א ד"ה ההוא), וספיקא דרבנן לקולא.

אך יש לעיין מצד "לכם", שהרי בכה"ג יש ספק אם מרור זה הוא אכן "לכם":

            בקונטרס הספיקות (כלל א סי' ח) דן במי שקידש אשה בספק ממון שהוא מוחזק בו, ונוטה לומר ששאלה זו תלויה במחלוקת בדין "תקפו כהן" (ב"מ ו ע"ב): למ"ד "תקפו כהן מוציאיןמידו" - האשה מקודשת בודאי. כיון שהתורה לא חייבתו להחזיר את הממון - הממון נחשב לשלו. ואילו למ"ד "אין מוציאין מידו" - האשה מקודשת מספק. וכן כתב החמדת שלמה (חו"מ סי' ו) לעניןאתרוג, שלמ"ד "מוציאין מידו" - יכול המוחזק הראשון לצאת בו ידי חובתו [6].

            אך האמרי בינה (דיני יו"ט סי' כא אות ז ד"ה גם) חולק וסובר שייתכן שאפי' למ"ד "תקפו כהן אין מוציאין מידו" - בינתיים החפץ הוא של המוחזק. וייתכן שאפילו למ"ד "מוציאין מידו" - אין למוחזק כרגע דין ודאי, ולא יוצא בו ידי חובתו.

ונראה, שהמפריש, שהוא המוחזק במעשר הראשון - יכול לצאת בו ידי חובתו אף לדעה האוסרת משום "לכם", בצירוף הסברות הבאות:

א. לדעת האמרי בינה, ספק הוא אם מי שמחזיק בחפץ נחשב כבעלים לכל דבר.

ב. לדעת החמדת שלמה, למ"ד "תקפו כהן מוציאין מידו" - מי שמחזיק בחפץ הוא בעלים לכל המצוות.

ג. רוב הפוסקים סוברים כדעה זו ש"מוציאין מידו", ולא כהרמב"ם (בכורות פ"ה ה"ג) הסובר שתקפו כהן אין מוצאין מידו (עי' "תקפו כהן" להש"ך, סי' א).

ד. גם הרמב"ם מודה במקום שהיתה למוחזק חזקה דמעיקרא, שמוציאין מידו של התופס. וכאן הרי המפריש הוא המרא קמא.

ה. לדעת השערי יושר (שער ה פרק ח ד"ה ונראה), המוחזק הוא בעלים וודאיים לעניןההשתמשות בפועל. ואפילו למ"ד שאינו "שלו" בעצם - הרי זה "שלו" בפועל, ויכול לקדש בו אתהאשה. וא"כ י"ל שגם זה בכלל "לכם".

ו. גם אם נאמר שהמרור אינו "שלו" כי הלוי יכול לתפוס - הרי דעת החזו"א (שביעית סי' ה ס"קיב) היא שבזה"ז אין לתת מעשר ראשון ללוי. מסיבה זו נראה שכיום הלוי אינו יכול לתפוס.

ז. גם אם הלוי היה מוחזק כלוי בבית דין  - הרי לדעת התוס' (ב"מ ו ע"ב סד"ה והא, בתירוץ הראשון) - הוא אינו יכול לתפוס, כי הבעלים יכולים לומר שיתנו ללוי אחר. אמנם היה מקום לומר שסוף סוף המעשר אינו של הבעלים. אך י"ל שבינתיים הוא בבעלותו לפחות לענין טובת הנאה.ואת"ל שטובת הנאה ממון (רא"ש קידושין סוף פרק ב) ויש לבעלים בעלות על כל המתנה (עי'ריטב"א קידושין נח ע"ב ד"ה לימא, ה"ג) - הרי המרור שלו כרגע. ואעפ"י שאינו מתכוון לתת אותו לאף לוי - ייתכן שאפי' בכה"ג אנו אומרים שטובת הנאה ממון (עי' יד דוד ב"מ ו ע"ב).

ח. אפילו אם נאמר שיש ספק אם המעשר שייך למפריש, מכיון שמרור בזה"ז מדרבנן - ספיקא דרבנן לקולא ויוצא ידי חובתו.

 

מסקנה

א. מצה של מעשר שלא ניתנה ללוי - פסולה.

ב. מרור גזול - פסול לדעת רוב הפוסקים.

ג. במרור של מעשר ראשון שהופרש מספק - לכתחילה רצוי להקנות את המעשר הראשון ללוי במתנה ע"מ להחזיר. אבל כשקשה לעשות כן - אפשר לצאת ידי חובה גם במעשר ראשון כזה[7].

    

הערת עורך (ע.א.) בשולי המאמר

שאלה זו עלתה בחסה הגדלה בגוש קטיף, מחמת הספק בחיוב הפרשת תרו"מ בחבל עזה. באותה חסה ישנם ספיקות נוספים:

א. החסה גדלה בחממה, שדינה כבית. בבית יש מחלוקת בין הרמב"ם לבין הראב"ד (הל' מעשר פ"א ה"י) אם יש חיוב בהפרשת תרו"מ.

ב. רוב החסה איננה מעשר ראשון, והמעשר אינו ניכר. הקונה יכול א"כ לסמוך על הרוב. ואף שאין הולכים בממון אחר הרוב (ב"ק מו ע"ב) - זהו דוקא להוציא ממוחזק, אבל כאן החזקה מסייעת לרוב.

ג. ספק אם יש יאוש מצד שבט הלויים, היודעים שהיום לא נוהגים לתת את המעשר, ואז יש קנין מלא ביאוש ושינוי רשות. ומפורש בשו"ע (סי' תנד סעי' ד) שאם המצה נקנתה לגזלן בקנייניגזילה - אין בה בעיה של "לכם".

אעפ"כ, מתוך דאגה לאספקת מרור בכשרות מהודרת, הוחלט ב"עלי קטיף" לקיים את נתינת המעשר ללוי כהלכתה בצורה מהודרת.



* עריכה: הרב עזריאל אריאל.

[1] וכן משמע מדברי התוס' (פסחים לח ע"א ד"ה אתיא, סוכה לה ע"א ד"ה אתיא), האומרים שבאכילת טבל יש בעיה של "לכם" משום גזילת התרומה והמעשר.

[2] וכן משמע מהמאירי (סוכה לה ע"ב ד"ה יוצא).

[3] וכן משמע מדברי הגר"א (ד"ה אין אדם) והט"ז (ס"ק ד). וכך פסק הגרצ"פ פראנק (שו"ת הר צבי או"ח ח"ב סי' סז).

[4] וכן כתב השאג"א (סי' צד), והכריע שמכיון שמרור בזה"ז דרבנן - אין מצוה הבאה בעבירה בדרבנן.

[5] וכן פסק בבה"ל (סי' תנד סעי' ד ד"ה אין). ועי' מקראי קודש (להרב משה הררי שליט"א, הל' פסח פרק ז הע' צז), שכתב בשם הגר"מ אליהו שליט"א להקל.

[6] ולענ"ד יש להביא ראיה לדבריהם מן הסוגיא בב"מ (שם), שהרי למ"ד "תקפו כהן מוציאיןמידו" - יכול המוחזק לפטור את דיר הצאן מחיוב מעשר בהמה ע"י הבהמה המסופקת, כי היא נחשבת שלו לגמרי. ומכאן שאדם יוצא ידי חובת מצוה התלויה בממון ע"י נתינה של ממון מסופק שהוא מוחזק בו. (וכבר הביא ראיה זו הרמ"ע מפאנו, סי' פ).

[7] היה מקום להביא ראיה מדמאי, שכשר למרור (פסחים קיד ע"ב), ואף שיש בו חלק שהוא ספק גזל השבט (עי' תוס' פסחים לח ע"א ד"ה אתיא, סוכה לה ע"א ד"ה אתיא). אך נראה שמדמאי אין כ"כ ראיה, כי כך היתה התקנה: מצד אחד החמירו להפריש למרות שרוב עמי הארץ מעשרים. ומאידך פטרו מלתת ללוי ונתנו לבעלים בעלות ודאית ומוחלטת.