הקדמה
מתקופת חז"ל ועד ימינו 'עלו לארץ' מיני עצים שונים שבעבר לא היו מצויים בה. מקורם של רבים מהם מאזורים רוויי גשמים, מערכת השורשים שלהם שונה מהעצים הים תיכוניים, ולפיכך לא די להם במי הגשמים אלא הם זקוקים לתוספת השקיה. בין העצים הללו ניתן למנות את האבוקדו, מנגו, ליצ'י, אנונה ועוד. במאמר זה נבקש לברר כיצד קובעים את שנת המעשר של פירות עצים אלו – האם לפי השנה שבה נלקטו או לפי השנה שבה חנטו?[1]
א. מקור ההבחנה בין אילן וירק
במסכת ראש השנה (יג ע"ב) מונה רבה את שלבי הגידול הקובעים לאיזו שנה שייך היבול: 'אמור רבנן: אילן - בתר חנטה, תבואה וזיתים - בתר שליש, ירק - בתר לקיטה'. לעניין ערלה וכלאיים, צמחים מסווגים כ'אילן' או כ'ירק' בהתאם לאורך חייהם: צמח בעל גזע רב-שנתי מוגדר כ'אילן', בעוד שצמח חד-שנתי מוגדר כ'ירק'. יש לבחון האם הגדרה זו תקפה גם לעניין קביעת שנות הצמח לפי שלבי החנטה והלקיטה. כדי לברר זאת, נעמוד על הטעם שהובא בגמרא (ראש השנה יד ע"א) להבחנה בין 'ירק' ל'אילן', וכך נאמר בגמרא שם:
רבי יוסי הגלילי אומר: באספך מגרנך ומיקבך, מה גורן ויקב מיוחדין - שגדילין על מי שנה שעברה, ומתעשרין לשנה שעברה, אף כל שגדילין על מי שנה שעברה - מתעשרין לשנה שעברה, יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה ומתעשרין לשנה הבאה. רבי עקיבא אומר: באספך מגרנך ומיקבך, מה גורן ויקב מיוחדין - שגדילין על רוב מים, ומתעשרין לשנה שעברה, אף כל שגדילין על רוב מים - מתעשרין לשנה שעברה, יצאו ירקות שגדילין על כל מים ומתעשרין לשנה הבאה.
השימוש של התנאים בהגדרות בוטניות כדי לבאר את ההבחנה בין מינים שקביעת שנתם נעשית לפי החנטה לבין אלו הנקבעים לפי הלקיטה, מעורר שאלה לגבי מעמדם של מיני אילנות (רב-שנתיים) הדומים מבחינה בוטנית לירק, וכן להיפך. כדי לברר זאת, יש לעמוד על משמעות הלימוד מהפסוק שהזכירו התנאים: האם הפסוק מלמד שיש הבדל בין ירק לאילן, והתכונות הבוטניות שצוינו נועדו רק להבהיר את טעמו של ההבדל? או שמא הפסוק עצמו קובע כי החנטה והלקיטה נקבעות בהתאם לחלוקה הבוטנית, כך שהתכונות הללו הן הקריטריון המרכזי בקביעת ההלכה (בלא תלות בהגדרת המין כאילן או כירק), וממילא דינם של מיני אילנות שתכונותיהם דומים לירק יהיה כירק, וכן להיפך.
חנטה קובעת בעצים גם לענייני דאורייתא: ערלה, רבעי ושביעית, וממילא נראה שהלימוד שהובא לעיל הינו לימוד גמור מן התורה. אלא שאם כך היינו מצפים שהדין יהיה אחיד בכל מיני האילנות והירקות, ואולם למעשה מצאנו שני חריגים:
א) בזיתים וענבים נפסק ששליש הגידול קובע, למרות שתכונותיהם כשאר האילנות: גדלים על רוב מים, ויונקים ממי שנה שעברה.
ב) הגמרא[2] אומרת שבגידולי אורז ודוחן קבעו חכמים ללכת אחר השרשה משום שזמן לקיטתם אינו אחיד.
דעות הראשונים נחלקו לשתי סיעות:
רש"י (ראש השנה יד ע"א) נקט שמועדי החנטה והלקיטה נקבעו על ידי חכמים, והשימוש בפסוק 'באספך מגרנך ומיקבך' הוא 'לאסמכתא בעלמא'. התוספות, הרא"ש והראב"ד שנקטו כשיטה זו הבינו שאין כל מקור מן התורה לקביעת מועדי החנטה והלקיטה וחכמים הם אלו שקבעו אותם.[3] אמנם לדעת ה'פני יהושע'[4] הדין שבאילן הולכים אחר החנטה נלמד מקביעת התורה לגבי ערלה, ורק לגבי ירקות שאליהם לא התייחסה התורה הבינו חכמים מסברה שהפרי שייך לשנה בה הוא נלקט.
לעומת רש"י, ר"י[5] סובר שהלימוד שהובא בגמרא אינו אסמכתא אלא מקור הדין. התוספות[6] הסתפקו אם הפסוק 'באספך מגרנך ומיקבך' הוא המקור גם לכך שבירק הלקיטה קובעת וגם לכך שבאילן החנטה קובעת, או שמא דין חנטה באילנות נלמד מערלה ורבעי, והלימוד מן הפסוק 'באספך מגרנך ומיקבך' נצרך רק להחריג את הירק שדינו אחר לקיטה.[7] הר"ש כתב כאפשרות השנייה.[8] הרמב"ם לא ביאר את דעתו בפירוש, אך ה'פני יהושע'[9] מעיר שהרמב"ם בוודאי סובר שתוקפו של הלימוד 'באספך מגרנך ומיקבך' מן התורה, שהרי לדעתו כל עצי הפרי חייבים במעשרות מן התורה.[10] אלא שלדעת הרמב"ם ה'חנטה' באילנות היא שליש הגידול (עונת המעשרות), כזיתים וענבים שלהם יש לימוד מפורש מן התורה, ולא מבואר האם מאותו הלימוד למדו גם לשאר האילנות, והפסוק 'באספך מגרנך ומיקבך' מחריג את הירקות שבהם הולכים אחר הלקיטה, או שמא הפסוקים שמהם למדו לזיתים וענבים אינם יכולים ללמד על שאר האילנות, והפסוק 'באספך מגרנך ומיקבך' הוא זה שלימד אותנו שגם בכל שאר האילנות הדומים לגורן ויקב הולכים אחר שליש.[11]
א) לפי ההבנה הראשונה בדעת ר"י, שהמקור שהובא בגמרא 'באספך מגרנך ומיקבך' הינו לימוד גמור מדאורייתא, וממנו למדו באילו צמחים הולכים אחר חנטה ובאילו אחר הלקיטה, יש לבחון כל מין לפי הקריטריון שקבעה התורה: האם הוא גדל על 'כל מים' או על מי שנה שעברה. ואין זה משנה אם הוא מוגדר 'אילן' או 'ירק'.
ב) להבנת ה'פני יהושע' בדעת רש"י, שברירת המחדל של חכמים היא ללכת אחר הלקיטה, והאילנות הוחרגו משום שלעניין ערלה נקבע שהולכים אחר חנטה, מובן שכל צמח שנחשב כאילן לעניין ערלה הולכים בו אחר החנטה.
ג) לסוברים שמדובר באסמכתא מדרבנן (ראב"ד, תוספות, רא"ש, ר"ן), יש להסתפק האם חכמים קבעו ללכת אחרי חנטה בכל מין שמוגדר כאילן, וההגדרות הבוטניות שניתנו הן רק נימוק לקביעתם, או שמא הם לא חילקו בין אילן וירק, אלא בין מינים שהגדרותיהם הבוטניות זהות למה שקבעו.
ד) לדעת הסוברים שדין החנטה באילן נלמד מדיני ערלה ורבעי (ר"ש, הבנה שנייה בדעת ר"י), והפסוק 'באספך מגרנך ומיקבך' מחריג את המינים שאינם זהים לגורן ויקב ובהם הולכים אחר לקיטה, יש להסתפק אם הפסוק מחריג רק ירקות, שממילא אינם כלולים בלימוד מדיני ערלה, או שמא הלימוד מחריג גם מיני אילנות שמאפייני הגידול שלהם אינם זהים לגורן ויקב.
ה) בדעת הרמב"ם, הסתפקנו אם להבין כגישה הראשונה וממילא ההגדרות זהות להגדרת אילן וירק, או שמא כגישה האחרונה, ולגביה השאלה נתונה בספק.
ב. ראיות ודעות הראשונים
המשנה במסכת שביעית (פ"ב מ"ט) כותבת: 'בצלים הסריסים ופול המצרי שמנע מהם מים שלשים יום לפני ראש השנה מתעשרין לשעבר ומותרים בשביעית'. בירושלמי (שביעית פ"ב ה"ו) מבואר הטעם לכך שבבצלים שלא הושקו 30 יום לא הולכים אחר הלקיטה, וכך נאמר שם: 'אמר רבי מנא כיון שמנע מהם מים שלושים יום לפני ראש השנה נעשו כבעל'. ראשונים רבים הבינו שמשנה זו אליבא דרבי עקיבא שסובר שההבדל בין 'ירק' ו'אילן' נקבע לפי הצורך בגשמים, ומניעת ההשקיה מן הבצלים הגדירה אותם 'כבעל' שלא הולכים בו אחר לקיטה.[12] מדבריהם עולה שהדין אינו נקבע לפי הגדרת המין, כ'ירק' או כ'אילן', אלא לפי תנאי הגידול בפועל. יתרה מזו, ההגדרה הקובעת אם הולכים אחר חנטה או לקיטה כלל אינה קשורה ל'ירק' ול'אילן' אלא ל'שדה בעל' שאינו זקוק להשקיה או ל'שדה שלחין'. גם מלשון הרמב"ם בפירושו לגמרא (ראש השנה יד ע"א) משמע שהגדרת 'ירק' לעניין זה נקבעת לפי הצורך של הצמח בתוספת השקיה, שכן כתב: 'שאין קרויין ירקות ומתעשרין לשנה הבאה אלא שגדלין על כל מים'.[13] מנגד, רש"י (ראש השנה יד ע"א) כתב:
דרכן של בצלים הסריסין ופול המצרי למנוע מהן מים שאובין פרק אחד לפני לקיטתן כדי להקשותן, לפיכך חילקום חכמים משאר ירקות.
מדבריו נראה שחכמים שינו את דינם של הבצלים הסריסים באופן מיוחד, אך ככלל קבעו חכמים שבכל מיני ירק הולכים אחר הלקיטה ובכל מיני אילן הולכים אחר חנטה.[14] אלא שבהמשך הוסיף רש"י שהסיבה שירקות אחרים שמנע מהם מים אין דינם כ'אילן' היא משום ש'בטלה דעתו אצל כל אדם' (ולא משום שחכמים קבעו דין מיוחד לבצלים הסריסים בלבד ולא לשאר הירקות), ומכך נראה להיפך, שהדין תלוי בהרגלי ההשקיה המקובלים בכל מין.
הגמרא[15] אומרת שהאתרוג דומה לירק בכך שהוא גדל על 'כל מים', ובמסכת ראש השנה[16] נחלקו תנאים האם בשל כך דינו של האתרוג שונה משאר האילנות: לדעת רבי אליעזר דינו כ'אילן', לדעת רבותינו שבאושא דינו כ'ירק', ולדעת רבן גמליאל דינו כ'אילן' לעניין שביעית וכ'ירק' לעניין מעשרות. התוספות[17] כתבו שתי אפשרויות להבנת החילוק שבין דין האתרוג לעניין שביעית לדינו לעניין מעשרות:
א) מעיקר הדין דינו של אתרוג כ'ירק', אך בשביעית הורו לחומרא לחשוש גם לחנטה.
ב) מעיקר הדין 'אף על גב דאתרוג גדל על כל מים אין לנו לחלקו מדין שאר אילנות...', ולכן בשביעית שעיקרה מן התורה הותירו את דינו כשאר האילנות. ולגבי מעשר, שחיובו מדרבנן, תיקנו שיהיה דינו כירק.
ר"ד פוברסקי[18] ביאר שההבדל בין הטעמים נוגע בדיוק בשאלתנו: לפי הטעם הראשון הדין נקבע על פי צורך הצמח בגשמים, וממילא עיקר דינו של האתרוג אחר לקיטה, ואילו לפי הטעם השני בכל סוגי האילנות הולכים אחר חנטה, והטעמים שהובאו בגמרא (גדל על כל מים או רוב מים) אינם אלא 'רק סימן וילפותא בעלמא על מין אילן שגדל על רוב מים... וא"כ אתרוג, אף על פי דגדל על כל מים, סו"ס הרי הוא מין אילן'.[19]
נראה שבשאלה זו נחלקו מפרשי הרמב"ם, שבהלכות מעשר שני[20] קבע שהולכים באתרוג אחר לקיטתו כ'ירק' בין לעניין מעשר ובין לעניין שביעית, ואילו בהלכות שמיטה[21] הכריע לנהוג לחומרא גם לפי לקיטה וגם לפי חנטה:
א) רבים הבינו שלמעשה דעתו שדינו של האתרוג כ'ירק', אלא שלא רצו להקל בו ולפוטרו מן המעשרות כשנלקט בשמיטה והורו להחמיר בזה.[22]
ב) ה'כסף משנה'[23] הבין שהרמב"ם הסתפק בזה למעשה ולכן הורה להחמיר כשתי השיטות.
ג) ה'לבוש',[24] הט"ז,[25] והש"ך[26] הבינו שלעניין מעשר נפסק שדינו כ'ירק' ולעניין שביעית דינו כ'אילן'.
את השיטה האחרונה ניתן להבין רק לפי התירוץ השני של התוספות, משום שהם נקטו שדין האתרוג בשביעית כ'אילן' גם לקולא. ממילא עולה שלדבריהם חכמים קבעו הגדרות חותכות שבכל מיני הירקות הולכים אחר לקיטה ובכל מיני האילנות אחר חנטה, ורק את האתרוג החריגו לעניין מעשר. אולם לפי הסוברים כשני הביאורים הראשונים, שהרמב"ם מגדיר את האתרוג כירק או כספק ירק, יש להסתפק האם ללמוד מכך שלדעתו הגדרת המינים שהולכים בהם אחר חנטה אינה נקבעת לפי גדרי 'אילן' ו'ירק' אלא לפי תכונותיהם הבוטניות (רוב מים או כל מים), או שמא אפשר שבאופן עקרוני בכל האילנות הולכים אחר חנטה, אלא שלאתרוג קבעו חכמים דין מיוחד (בדומה לדעת רש"י לעיל בעניין בצלים הסריסים). נראה ששאלה זו הובילה למחלוקת פוסקים ביחס לדינם של שאר מיני ההדרים, שאף הם זקוקים לתוספת השקיה, וחכמים לא התייחסו אליהם בפירוש:
הר"ש סירלאו[27] כתב בפשטות שדינם של לימונים זהה לאתרוגים, והולכים בהם אחר הלקיטה. מדברי הרב קוק[28] נראה שכך הדין בכל המינים הדומים לאתרוג, אלא שהסתפק אם כל מיני ההדרים זהים אליו בתכונותיהם, ולמעשה מחמת כמה הבדלים לא החמיר בשמיטה, אך במעשרות הורה להחמיר גם אחר לקיטה.[29] מדבריו עולה שיש לשער בכל מין לפי תכונות גידולו. מנגד, ה'חזון איש'[30] הסתפק אם דין ההדרים כאתרוג משום 'דמינא דאתרוג נינהו', משמע שהבין שרק את מין האתרוג החריגו חכמים. וכן דעת הרי"מ טוקצ'ינסקי,[31] וכך הורו פוסקים נוספים.[32] הגרש"ז אויערבך[33] דקדק כך מלשון הרמב"ם שכתב 'האתרוג בלבד משאר פירות האילן הרי הוא כירק', משמע שהייתה תקנה מיוחדת לגבי אתרוג בלבד.[34]
הרמב"ם[35] פסק ש'צלף' הוא ספק 'אילן', ולכן אם נלקט לפני ט"ו בשבט מעשרים ממנו גם מעשר של שנה שעברה וגם של שנה זו. הראב"ד הבין שספקו נובע ממחלוקת בית שמאי ובית הלל אם הצלף מוגדר כ'אילן' לעניין ערלה וכלאיים. מדבריו עולה שהגדרת 'אילן' ו'ירק' לעניין מעשר זהה להגדרתם לעניין כלאיים. וכך עולה מדברי ה'כסף משנה' (שם) שביאר שאמנם בית הלל שם הכריעו שמדובר ב'אילן', אך במעשרות שאפשר לתקן בקלות החמירו לחשוש לצד הספק. לאור זאת נראה שגם פסיקתו ב'שלחן ערוך'[36] שבה העתיק את דברי הרמב"ם מבוססת על הנחה זו. מנגד, ר"י קורקוס (שם) הבין שהרמב"ם מסכים שהצלף מוגדר כ'אילן' מבחינה הלכתית, אלא שדינו לגבי מעשרות שונה משום שהוא גדל על 'כל מים' כ'ירק'.[37] כדבריו כתבו רבים נוספים,[38] ומדבריהם עולה שבכל מין עלינו לבחון את תכונת גידולו ולפי זה להכריע אם הולכים בו אחר חנטה או לקיטה, וכך היא לשון החזון איש (שביעית סי' ז ס"ק טו): 'דשנתן של הצמחים הוא לפי טבען, ויש מקום לספק בצלף אף שהוא אילן'.[39]
ג. הגדרת התכונות הבוטניות שנקבעו
למדנו שהראשונים והפוסקים נחלקו בשאלה שבה פתחנו: יש שהבינו שבכל צמח שמוגדר כאילן מבחינה הלכתית הולכים אחר חנטה, ובכל צמח המוגדר כירק הולכים אחר לקיטה, פרט למינים מיוחדים שהחריגו חכמים. מנגד, יש סוברים שהגדרות אילן וירק אינן קובעות לעניין זה, וההלכה נקבעת לפי תכונותיו הבוטניות של הצמח. לשיטה זו עלינו להבין לעומק מהן התכונות שקבעו חכמים, לפי כל אחד מהתנאים: לדעת רבי יוסי חכמים הבחינו בין מינים שגדלים 'על מי שנה שעברה' לאלו שגדלים על 'מי שנה הבאה', ואילו לדעת רבי עקיבא הבדילו בין מינים הגדלים 'על כל מים' למינים שגדלים 'על רוב מים'.
רש"י[40] וריטב"א[41] ביארו שבאילן הלכו אחר החנטה משום שבשעת החנטה האילן אגר די כוחות כדי להצמיח את הפרי, לעומת ירק שנהנה ממי אותה השנה כל העת. ביאור זה הוא כדעת רבי יוסי, ומכך שביארו בפשטות כמותו משמע שהבינו שכך ההלכה. כך גם נראה מהראשונים שביארו שהסיבה שנקבע ט"ו בשבט כראש השנה לאילן היא משום שהפירות החונטים עד אז גדלים על מי השנה שעברה.[42] לדעה זו נראה שכשם שהאתרוג מוגדר כ'ירק', משום שמי הגשמים וההשקיה מסייעים לגידול הפרי כל העת,[43] כך גם עצים סובטרופיים שיבולם האיכותי תלוי במי גשמים ייחשבו כ'ירק' לעניין זה ונלך בהם אחר הלקיטה. אלא שרש"י[44] הוסיף שיניקתו המתמדת של הירק ממי השנה החדשה מתבטאת בכך שאם גוזזים אותו הוא שב וצומח, ובתוספות הרי"ד[45] ביאר זאת בהרחבה, וכך כתב:
אם אותה החנטה תיפול מן האילן שוב אינו חוזר וחונט, אם כן כל עיקר גידול הפרי אינו אלא החנטה... יצאו ירקות שגדילין על מי שנה הבאה שאפילו אם הן גדולין הרבה ותגזוז אותן שוב חוזרין וצומחין אם כן אין תלוי גידולן במי שנה שעברה אלא במי שנה הבאה.
לשיטה זו, יכולתו של הצמח להוציא בכל עת פרחים חדשים היא זו שמוכיחה שהוא יונק תמיד מן הקרקע והולכים בו אחר הלקיטה, וממילא נראה שדווקא אתרוג שיש לו עונות חנטה רבות נחשב כגדל על מי שנה שעברה, אך אילן שיש לו עונת חנטה אחת, ואם החנטים נופלים לא יצמחו שוב, הרי זה מוכיח שהוא גדל על מי שנה שעברה, ולא הולכים בו אחר הלקיטה.[46]
בשונה מן האמור לעיל, ישנן כמה סיבות לפסוק הלכה כרבי עקיבא שהבדיל בין צמחים שגדלים על 'כל מים' לגדלים על 'רוב מים':
א) הכלל הוא ש'הלכה כר' עקיבא מחברו'.[47]
ב) בגמרא[48] ביארו שדמיונו של האתרוג לירק הוא משום שגדל על 'רוב מים',[49] ואם כן מהרמב"ם וה'שלחן ערוך' שפסקו שדינו כירק, משמע שהלכה כרבי עקיבא.
ג) הרמב"ם[50] פסק את דין בצלים הסריסים שהולכים בהם אחר שנה שעברה, והוא עצמו בפירושו לגמרא[51] ביאר שמשנה זו אליבא דרבי עקיבא.
וכן פסקו בפשטות המבי"ט,[52] ר"י קורקוס,[53] ה'לבוש',[54] הש"ך,[55] 'ערוך השלחן'.[56]
לאור זאת עלינו להבין את הגדרת 'גדל על כל מים' או 'גדל על רוב מים'. רש"י[57] וראשונים רבים[58] ביארו שצמחים שאינם מסתפקים במי הגשמים וזקוקים לתוספת השקיה אנושית, מוגדרים כגדלים על 'כל מים' (גם גשמים וגם שאובים) והלקיטה קובעת בהם, לעומת עצים שדי להם במי הגשמים ('רוב מים') ובהם החנטה היא הקובעת. מכך שגם 'תבואה' נכללת בין המינים שדי להם במי גשמים (משום שרגילים לגדלה בחורף), נלמד שאין הדבר תלוי בכושר שרידות הצמח, אלא באופן שבו רגילים לגדל את הצמח, וכדברי רש"י (ראש השנה יד ע"א): 'סתם גן הירק דרכו בהשקאה'. כך גם יש להסיק מהגדרת האתרוג כמין שזקוק לתוספת השקיה אנושית, למרות שהוא יכול לשרוד בלעדיה, אלא שכך מקובל לגדלו. כיום בגידול מסחרי נהוג להשקות סוגי עצים רבים (זית, גפן ועוד) כדי לקבל יבול טוב, ונראה שההגדרה היא כך: אם הצמח מסוגל לחיות לאורך שנים באופן תקין ללא השקיה, הוא מוגדר כ'אילן', אף שהשקייתו תוסיף על תנובתו, אך אם בהיעדר מים הוא ייכנס למצוקה (וממילא יבולו יצטמק, והוא לא ישרוד לאורך שנים) הוא אינו מוגדר כ'אילן'.[59] סימן בוטני לכך הוא עומק חדירת השורשים - שורשי האילנות הגדלים באופן טבעי בארץ ישראל חודרים עמוק לקרקע וניזונים ממי התהום, ומנגד מערכת השורשים של עצים שמקורם בארצות טרופיות וסובטרופיות, שבהם הגשמים מצויים לאורך רוב השנה, אינה עמוקה כל כך. מן האמור עד כה נראה שבעצים הזקוקים לתוספת השקיה הולכים אחר לקיטה. אמנם הגרש"ז אויערבך[60] ערער על הנחה זו, משום שיש מקום לומר שחכמים הורו ללכת אחר לקיטה דווקא במינים שלפעמים מגדלים אותם בעזרת השקיה אנושית בלבד, כמו שעושים בירקות בעונת הקיץ. אך פירות שחנטתם תמיד לאחר עונת החורף ובגלל מי הגשמים, הולכים בהם אחר חנטה גם אם זקוקים לתוספת השקיה. בנוסף, לא ברור שיש להגדיר את העצים הסובטרופיים כזקוקים להשקיה אנושית, משום שבארצות המקור שבהן הם גדלים באופן טבעי די להם במי הגשמים. וכפי שגם תבואה אם תגדל בקיץ תזדקק לתוספת השקיה, ולמרות זאת הוגדרה כמין שמסתפק במי גשמים, וביאר ה'חזון איש' את טעם הדבר:[61]
דמכל מקום המין גדל על מי גשמים כשיזרענו כהוגן, ומה שמקלקל שלא יועילו לו מי גשמים ויצטרך להשקאה לא ישנו את גורן ויקב למימר בהו שאינן גדילין על מי גשמים.
אפשר לדמות שאלה זו לדברי הגרצ"פ פרנק[62] שכתב שגם בארצות שבהן עונת הגשמים שונה מארץ ישראל – ט"ו בשבט הוא התאריך הקובע, וכך נימק את הדברים: 'שחו"ל נגררת בזה אחר א"י והנטפל נמשך אחרי העיקר'. אולם אין הכרח להשוות בין הסוגיות, שם מדובר בקביעת התאריך, ובזה קבעו חכמים תאריך אחיד לפי ארץ ישראל שבה מתקיימות המצוות התלויות בארץ, אך הגדרת המין נכונה יותר לפי מקום הגידול הטבעי. התלבטות דומה התקיימה לדעת הסוברים שאילן הנותן פרי תוך שנתו נחשב 'ירק' ופטור מערלה, ביחס לצמחים שמגדלים פרי בתוך שנתם בארצות מוצאם, ואילו בארץ ישראל הפרי גדל עליהם רק לאחר שנה.[63] בשם הגר"מ אליהו שמעתי שיש לבחון את הפרי לפי גידולו בארץ ישראל, ואילו דעת הגרחש"פ פרנק[64] שתכונות גידול הצמח בתנאיו המיטביים הן הקובעות, ולכך נטה גם הגר"ע יוסף[65] אלא שסיים 'ועדיין צריך תלמוד'. יש להעיר שמבחינה בוטנית גם מקורו של האתרוג מאזורים סובטרופיים, ובהם הוא גדל ללא צורך בהשקיה נוספת. מוכח לכאורה שהגידול בארץ ישראל הוא הקובע.
ב'שיטה קדמונית'[66] ביאר אחרת את הגדרת צמח הגדל על 'רוב מים' וזו לשונו:
שאילן, כיון שיש לו מים בשעת חנטה שוב אינו צריך מים, דבאותו מים הוא גדל ועושה פירות... אבל אתרוג אינו כן, דעד שעת לקיטה הוא צריך מים.
מפירושו עולה שמשמעות הביטוי 'רוב מים' היא שהצמח רווי במים רבים, וממילא הוא שייך לשנה שבה נטען במים המספיקים לו כדי להשלים את גידולו, והשנה שבה הוא נקטף אינה משפיעה עליו משום שהוא אינו יונק ממנה, וכלשון הר"ן (ראש השנה יד ע"א): 'לא הלכו חכמים אחר לקיטה לפי שקודם לקיטתן הן נגמרים שאף הם גדלין על רוב מים'.[67] כשיטה זו נקטו ה'לבוש'[68] והש"ך[69] שביארו שהטעם שירק נקבע בעת לקיטתו היא מפני שהוא יונק לחות בכל עת עד שלוקטים אותו. לשיטה זו הגדרת 'רוב מים' מבררת מאיזו שנה אגר הצמח את הכוח לגידול פירותיו. ממילא ברור שדין כל צמח נקבע לפי המבחן המעשי: האם הוא זקוק להשקיה וממילא מתברר שהוא יונק ונהנה ממי השנה הזו. לכן במיני עצים שזקוקים להשקיה כדי לגדל את פירותיהם נלך אחר הלקיטה. אלא שהגדרה זו קשה לכאורה, שהרי אנו יודעים שכל עצי הפרי מושפעים מן הגשמים, ויבולם יהיה טוב יותר בשנה ברוכה, לאור זאת ביאר רבנו חננאל (ראש השנה יד ע"א) שדי בכך שבאילן מצוי כבר כוח המספיק לגידולם הבסיסי של הפירות בעת החנטה כדי להגדיר שכבר נשלם גידולם ממי שנה שעברה, אף ש'עדיין אם יורדין עליהן גשמים מועלין להן', וכן כתב הרז"ה.[70] לאור זאת יש להבין את דברי ה'לבוש' (יו"ד סי' שלא סעי' קכו) שכך נימק את הדין שהולכים באתרוג אחר לקיטה: 'שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת', בשונה מכל הפירות שגידולם נמשך חודשים ספורים ולכן בשעת החנטה מצוי בהם הכוח לרוב הגידול, האתרוג נותר על העץ גם לאחר שהוא מוכן וממשיך לצמוח, ובשל כך לא די לו בכוחות שקיבל בעת החנטה. לדבריו אין להשוות את האתרוג עם שאר הפירות הזקוקים להשקיה, אם גם בלא השקייתם רוב הפרי היה צומח. בשאלה זו הסתפק הרב קוק[71] ביחס לשאר פירות ההדר, וזו לשונו:
תפוח הזהב והלימון כשיתגדל בשעורו לא יוסיף עוד להתגדל משא"כ האתרוג שצומח וגדל בכל משך השנה וגם בשנה השניה. גם בהחנטה נשתנה אילן אתרוג שחונט כמעט בכל השנה וגם בעת שיגדלו ויקצרו פירותיו,[72] ולכן יש להקל לילך בהם רק אחר החנטה דכנראה כל עיקר גדולם הוא מהעלאת שרף האילן של שנת החנטה כמו שאר פירות האילן משא"כ אתרוג שדומה לירקות.
יש להעיר שלמרות שלעניין שמיטה לא החמיר הרב קוק בפירות הדר כאתרוג, לעניין מעשרות שאפשר לתקן ולהפריש על תנאי, החמיר לנהוג כן ולחשוש שמא לא די בסברות הנ"ל כדי להגדירם כ'אילן'.
ד. קושי בהגדרת מינים כ'גדלים על רוב מים'
במסכת סוכה (לה ע"א) מנתה הגמרא מספר מקורות מהם למדו ש'פרי עץ הדר' האמור בפסוק הוא האתרוג. ביניהם מובאת גם דעת בן עזאי:
בן עזאי אומר: אל תקרי הדר אלא אידור, שכן בלשון יווני קורין למים אידור, ואיזו היא שגדל על כל מים - הוי אומר זה אתרוג.
ה'ערוך לנר' (שם) עומד על כך שבשונה מהלימודים הקודמים, על לימוד זה הגמרא לא הקשתה שמא מדובר בפירות אחרים וכך נימק זאת: 'שאין בכל פירות האילן שגדל על כל מים רק אתרוג'. לדבריו ישנו קושי להגדיר מיני אילנות נוספים כ'גדלים על כל מים'. אולם אין בכך הכרח, משום שייתכן שהגמרא לא הקשתה אלא על מינים שהיו מצויים בארץ באותה התקופה. וביחס לעצם הלימוד של בן עזאי, שלכאורה יופרך אם יש פירות נוספים כאלה, כתב הגרי"ש אלישיב[73] שדברי הגמרא נאמרו רק כדי להוכיח שאין מדובר בפלפלים, אך לכך שמדובר באתרוג יש ראיות נוספות. בנוסף, בהקדמת הרמב"ם למשנה כתב שחכמים ידעו את מין האתרוג גם בלא לימודים אלו, וכל הלימודים אינם אלא סימנים בכתוב (ולשם כך ייתכן שדי בסימנים שמתאימים לגידולים שהיו מצויים בארץ ישראל בעבר).
סיכום
חלק מהראשונים הבינו שחכמים קבעו שכל מין שמוגדר כ'אילן' הולכים בו אחר חנטה, ורק האתרוג הוחרג מכך (רש"י, ראב"ד). כשיטה זו משמע שפסק גם ה'שלחן ערוך' שהבין בדברי הרמב"ם שזו הסיבה שהסתפק לעניין צלף. וכן דעת ה'לבוש', הט"ז והש"ך שאף באתרוג הבינו שלעניין שמיטה דינו כ'אילן' ולא שינו את דינו אלא לעניין מעשר. וכן דעת הרי"מ טוקצ'ינסקי, והגרש"ז אויערבך שסברו שרק אתרוג מיעטו חכמים (וב'חזון איש' יש לשונות סותרות בזה). לשיטות אלו גם באילנות סובטרופיים החנטה קובעת, אף שהם זקוקים להשקיה. מנגד, מפירוש הרמב"ם ביחס לבצלים הסריסים עולה שהגדרת 'ירק' ו'אילן' משתנה לפי צורת הגידול, ואילנות שנעזרים בהשקיה נחשבים 'ירק'. כך ביארו שם גם בעלי התוספות. הר"י קורקוס ביאר שזו גם הסיבה להורות שבצלף הלקיטה קובעת אף שמבחינה הלכתית הוא 'אילן', וכן נקטו למעשה 'פאת השלחן' ו'ערוך השלחן'. גם הרב קוק חשש לדעה זו ובחן האם בהדרים הולכים אחר הלקיטה. אלא שגם לשיטה זו ספק אם נגדיר את העצים הסובטרופיים כירקות מכמה סיבות:
א. האתרוג מיוחד בכך שיש לו כמה עונות חנטה, ויש שהבינו שזה מה שמבדל אותו משאר פירות האילן (רש"י ותוס' רי"ד לדעת רבי יוסי, ר"י קורקוס גם לדעת ר"ע).
ב. פירות האתרוג נותרים על העץ כמה שנים, ויש שהבינו שזה מה שמבדל אותו משאר פירות האילן ('לבוש').
ג. אתרוג וירקות אינם תלויים כלל בגשמי החורף, הם מגדלים פירותיהם בכל עונה, ולכן הם מוגדרים כגדלים 'על כל מים', אך אילנות שעונת חנטתם לאחר החורף ונעזרים בגשם הולכים בהם אחר החנטה (הגרש"ז אויערבך).
ד. במקום גידולם הטבעי האילנות הללו גדלים ללא צורך בהשקיה, וייתכן שדי בכך להגדירם כ'אילן'. למעשה, לעניין הדרים אמנם רבים לעניין מעשרות הורו לחשוש גם לשנת הלקיטה וגם לשנת החנטה, אמנם בהם יש סיבה גדולה יותר להחמיר, שיש שהסתפקו שמא הם חלק ממשפחת האתרוג שהחריגו חכמים. אך במינים אחרים נראה שאין חובה להחמיר בכך, ופוק חזי שמנהג ישראל להתייחס למינים אלו כ'אילן' לכל דבר.
בשולי המאמר / הרב יואל פרידמן
א. אין במאמר בירור אגרונומי על ההבדל מבחינת כמויות ומבחינת איכות בצורך המים בין האתרוג לעומת שאר עצים.[74]
ב. חז"ל קבעו את הגדרותיהם לפי צורת הגידול בזמנם וכיום שיטות הגידול שונות ובחקלאות המודרנית כל המטעים מושקים בצורה מלאכותית, ורק בגלל ההשקיה והאמצעים המלאכותיים יכולים להגיע לכמויות ואיכויות של יבול שמקובל כיום בחקלאות המודרנית. האם נהפוך את כל המטעים לירקות?[75]
ג. כפי שנכתב אכן יש הבדל בין הגידול במקום הטבעי, שאינו מזקיק תוספת מים לקבל יבול סביר לבין הגידול בארץ, שמצריך אמצעים מלאכותיים בגלל האילוצים שנובעים מניסיון אקלום של מטעים שאינם מתאימים לתנאי הגידול בארץ.[76]
ד. לא מתקבל על הדעת שחז"ל נתנו דבריהם לשיעורים וכל החלוקה בין לקיטה, חנטה וכו' באה כדי לתת שיעורים והגדרות סכמטיות ולא להשאיר את החלוקה לבחינה בכל מין בפני עצמו – שעלולה להביא אנדרלמוסיה בהפרשת תרומות ומעשרות.[77]
[1]. תודתי לאגרונום מוטי שומרון שסייע לי ברקע המקצועי לכתיבת מאמר זה.
[2]. ראש השנה יג ע"ב.
[3]. רש"י, ראש השנה יג ע"ב ד"ה מתוך, התייחס לסמכותם של חכמים לקבוע את מועדי הגידול: 'ומעשר פירות האילן וקטניות וירק מדרבנן הן, ויכולת ביד החכמים לקבוע זמן לפי דעתם לכל אחד ואחד'. את השיטה הזו ניתן להבין בכמה אופנים:
א) התוספות, ראש השנה יג ע"ב ד"ה מתוך והרא"ש, שביעית פ"ב מ"ז הבינו שהמועדים הללו נקבעו לענייני דרבנן בלבד: מעשרות, ושביעית בזמן הזה. הר"ן, חידושי הר"ן, ראש השנה יד ע"א בסופו, מבאר שמן התורה שליש הגידול קובע בכל האילנות, אלא שמחמת הנוחות קבעו את החנטה כמועד הקובע (פרט לזיתים וענבים שחיובם במעשרות מן התורה). אכן ראה שם דף יב ע"א שכתב שחנטה בשאר עצים מן התורה, וצ"ע.
ב) לפי הראב"ד התורה מסרה את יכולת קביעת זמני קדושת הפירות לחכמים על פי ראות עיניהם, ולקביעתם תוקף גם בדיני תורה. כך הובאה דעתו בריטב"א, ראש השנה יג ע"ב. אמנם בראב"ד שלפנינו, כתוב שם, ראש השנה ב ע"ב כתוב להיפך: 'ולפי שהם מדבריהם הלכו בהם למראית עיניהם'.
[4]. פני יהושע, ראש השנה יד ע"א. לדעתו סברת חכמים לעניין ירק מועילה אף לדיני תורה, והסיבה שרש"י הגדיר את הלימוד כאסמכתא משום שהוא עוסק במעשרות שחיובם מדרבנן ואינם זקוקים ללימוד מן התורה, אך לא משום שתוקף קביעתם אינו מן התורה.
[5]. הובאה בשמו בתוספות ישנים, ראש השנה יד ע"א, ובתוספות, קידושין ג ע"א ד"ה מה ירק. ר"י מבאר שהמקור אמנם לא נצרך לעניין מעשרות, שחיובם באילנות וירקות מדרבנן, אך נדרש לעניין שמיטה שעיקר חיובה מן התורה.
[6]. תוס', קידושין ג ע"א. נראה שההבדל בין שני התירוצים טמון בגרסאות התוספתא: בגמרא שלנו נאמר: 'מה גורן ויקב... אף כל שגדלים על רוב מים מתעשרים לשנה שעברה, יצאו ירקות וכו'', משמע שדינם של האילנות הדומים לגורן ויקב נלמד גם הוא מפסוק זה, מנגד בלשון הספרי (ראה, קמ) שם לא מוזכר משפט זה, אלא רק 'יצאו ירקות וכו''.
[7]. הר"ש שם מבאר שגם לקטניות שהלכו בהם אחר השרשה יש לימוד מן הפסוק.
[8]. ר"ש, שביעית פ"ב מ"ז.
[9]. פני יהושע, ראש השנה טו ע"א ד"ה בגמרא.
[10]. ראה מקדש דוד, מעשרות סי' ג אות א שאף הוא כתב שלדעת הרמב"ם הדרשה אינה אסמכתא. אלא שדברי הפני יהושע אינם מוכרחים, והרמב"ם יכול לסבור כמו הראב"ד שלחכמים ניתן כוח בעניין זה לקבוע גם לענייני תורה.
[11]. כאפשרות הראשונה משמע בפירוש הרמב"ם לגמרא ראש השנה יד ע"א, שהדיון רק בירק אם הוא כלול ב'גרנך', וכך גם לשון תוספות הרי"ד שם. וכן נראה במקדש דוד, מעשרות סי' ג אות א שהבין שלדעת הרמב"ם הדרשה אינה נצרכת כדי ללמד דין חנטה באילן.
[12]. ר"ש, שביעית פ"ב מ"ט; תוס', ותוס' הרא"ש ראש השנה יד ע"א ועוד. אך דעת רש"י ראש השנה יד ע"א שמשנה זו כרבי ישמעאל.
[13]. לדעת הסוברים לעיל, שחנטה באילן נלמדה מערלה או מזיתים וענבים, והפסוק 'באספך מגרנך ומיקבך' בא רק להחריג ירקות, אין ראיה מכאן שכוונת הפסוק להחריג גם אילנות שמבחינה בוטנית דומים לירק ודינם יהיה אחר הלקיטה, אלא רק להיפך, שאין כוונתו להחריג ירקות שדומים לאילן.
[14]. אולי כך יש לדייק מלשונו שם בד"ה על כל מים: 'כענין שנאמר (דברים יא) והשקית ברגלך כגן הירק - סתם גן הירק דרכו בהשקאה'. דהיינו שקבעו חכמים יחס כולל לכל הירקות משום שכך הוא 'סתם ירק'.
[15]. קידושין ג ע"א.
[16]. ראש השנה יד ע"ב-טו ע"ב.
[17]. תוס', קידושין ג ע"א.
[18]. שיעורי רבי דוד פוברסקי, קידושין ג ע"א.
[19]. יש להעיר שתוס', ראש השנה יד ע"א, ותוס' הרא"ש שם, הזכירו רק את הטעם השני ונראה שכך נקטו.
[20]. רמב"ם, הל' מעשר שני פ"א ה"ה.
[21]. רמב"ם, הל' שמיטה פ"ד הי"ב.
[22]. רדב"ז, ח"ו ב' אלפים קעז; ר"י קורקוס, הל' מעשר שני פ"א ה"ה; אור שמח שם; מעשה רקח, שם; מרכבת המשנה, שם; כפות תמרים, סוכה מ ע"א ד"ה ורבותינו; ערוך לנר, סוכה מ ע"א; רי"ד סולובייצי'ק, רשימות שיעורים, קידושין ג ע"א ד"ה תוד"ה מה ירק. וראה בעל המאור, ראש השנה ג ע"א שהביא ציטוט מפירוש הרמב"ם שזו חומרא לנהוג כשניהם, אך בסיום דבריו משמע שהעיקר הוא אחר חנטה, אלא שדבריו סותרים את דבריו בהלכות שפסק ללכת אחר לקיטה.
[23]. כס"מ, הל' שמיטה פ"ד הי"ב.
[24]. לבוש, יו"ד סי' שלא סעי' קכו.
[25]. ט"ז, יו"ד סי' שלא ס"ק כט.
[26]. ש"ך, יו"ד סי' שלא ס"ק קמו.
[27]. רש"ס, שביעית פ"ט ה"ד.
[28]. שבת הארץ, קו"א יח.
[29]. משפט כהן, סי' נא.
[30]. חזו"א, שביעית פ"ז אות טז.
[31]. ספר השמיטה, פ"א הערה 5, משמע מדבריו שם שהבין שהצד לומר שתפוז כאתרוג רק אם הוא ממינו, וכסימן לכך שאינו מינו הביא את צורת הריקבון השונה שלהם.
[32]. דרך אמונה, הל' מעשר שני פ"א ס"ק לה, וכדבריו נראה שהבין בכרם ציון, תרומות פט"ז, אות יד, וגם הגר"ע יוסף, חזון עובדיה, תרומות עמ' קכד, הזכיר את ספקו של החזו"א. ובשו"ת מנחת יצחק, ח"ח סי' עב הורה אף הוא להפריש את שני המעשרות מטעם ספק החזון איש, וכן הגריא"ה הרצוג, פסקים וכתבים ח"ג סו"ס עב, הזכיר זאת כספק. והגר"מ אליהו, מאמר מרדכי שביעית סי' יב סעי' יד הורה להחמיר גם לעניין שביעית.
[33]. מנחת שלמה, ח"א סי' נא אות כב. אמנם ראה בקובץ מקבציאל, כרך כח, במכתב שהובא בשמו, שם דן בגוף הסברה כאילו אין הדין נוגע רק לאתרוגים, ואפשר שלשיטת החולקים כתב כן.
[34]. מדברי הסוברים להלן שגם מעמדו של צלף כאתרוג, משמע שלא דייקו כך מהרמב"ם.
[35]. רמב"ם, הל' מעשר שני פ"א ה"ז.
[36]. שו"ע, יו"ד סי' שלא סעי' קכז.
[37]. יש להעיר שהצלף המזוהה כך בימינו מסוגל להתקיים היטב לאורך זמן ללא השקיה כלל.
[38]. מרכבת המשנה והישועות מלכו, הל' מעשר שני פ"א ה"ז; ר"ש סירלאו, מעשרות פ"ד ה"ד; פאת השולחן פי"ג, הי"ג, וערוך השלחן, זרעים סי' קיח סעי' טז-יז.
[39]. וצ"ע ביישוב דבריו עם האמור לעיל ביחס לפירות הדר.
[40]. רש"י, ראש השנה יב ע"ב ד"ה מנא.
[41]. ריטב"א, ראש השנה יב ע"ב בשם מורו ד"ה וא"ת.
[42]. תוס', ראש השנה יד ע"א ד"ה באחד בשבט, וכ"כ בתוס' רי"ד ותוס' הרא"ש שם.
[43]. כדי להניח שהלכה כרבי יוסי, עלינו להניח שגם לדבריו ייתכן שאתרוג מוגדר כ'ירק' (שהרי כך ההלכה), ומכאן שאין הכוונה לצמח שאינו יכול לשרוד כלל ללא מים, שהרי עצי האתרוג מסוגלים לשרוד, אלא שפירותיהם עלולים להיות פחות איכותיים.
[44]. רש"י, ראש השנה יב ע"א ד"ה מנא, ושב על דבריו בדף יד ע"א.
[45]. תוס' רי"ד, ראש השנה יד ע"ב.
[46]. כך כתב הגרש"ז אויערבך, קובץ מקבציאל, כרך כח. ואולי זו כוונת הלבוש, יו"ד סי' שלא סעי' קכו: 'שהרי הוא דר באילן משנה לשנה ויונק בכל עת' (אילולא ביאור זה לא ברור מה הקשר בין היותו דר באילנו משנה לשנה לכך שהוא יונק בכל עת, וראה להלן אפשרות נוספת לביאור).
בכפות תמרים, סוכה לט ע"ב כתב סיבה אחרת לכך שגם לרבי יוסי אתרוג נחשב כ'ירק': 'דהוא גדל גם על מי שנה הבאה כירק כיון דהוא גדל באילן ב' וג' שנים', ויש להבין דבריו.
[47]. עירובין מו ע"ב.
[48]. קידושין ב ע"ב.
[49]. וכ"כ רש"י, סוכה לט ע"ב ובראש השנה יד ע"ב, וראשונים נוספים שם. וכן נראה מסברה שהרי לשיטת רבי יוסי הגלילי אתרוג אינו דומה לירק, שכשקוצצים אותו פריו אינו ממשיך לגדול. אכן ראה בכפות תמרים, סוכה לט ע"ב ד"ה כתבו עוד שביאר מדוע אי אפשר לומר שדין אתרוג נתון במחלוקת בין ר"ע לרבי יוסי.
[50]. רמב"ם, הל' מעשר שני פ"א ה"ט.
[51]. פירוש רמב"ם, ראש השנה יד ע"א.
[52]. קרית ספר, הל' מעשר שני פ"א.
[53]. ר"י קורקוס, הל' מעשר שני פ"א ה"ד, ושם ה"ז.
[54]. לבוש, יו"ד סי' שלא סעי' קכו.
[55]. ש"ך, יו"ד סי' שלא ס"ק קמג.
[56]. ערוה"ש, זרעים סי' קיח סעי' יז.
[57]. רש"י, ראש השנה יד ע"א.
[58]. ר"ש, שביעית פ"ב מ"ט; רא"ש שם; מאירי, קידושין ג ע"א; ריטב"א, ראש השנה יד ע"א. וכן הוא בפסיקתא זוטרתא פרשת ראה.
[59]. במקדש דוד, שביעית סי' נ התקשה מדוע עסקה המשנה בהשקיית עצים בשביעית, והרי עצים אינם זקוקים להשקייה? משמע שהבין שאין תועלת בהשקייתם כלל, או שלכל הפחות אין זה בגדר 'לאוקמי'.
[60]. במכתב שהובא בקובץ מקבציאל, כרך כח עמ' צה.
[61]. מכתב שנדפס בסוף דרך אמונה, כרך ג אות ה.
[62]. כרם ציון, ערלה פ"ט גאון צבי ס"ק א.
[63]. ראה בכרם ציון השלם, ח"ה עמ' עה שהסתפק בכך.
[64]. כרם ציון, ערלה פ"ד, גידולי ציון ס"ק ד.
[65]. יחוה דעת, ח"ד סי' נב בהערה בסופו.
[66]. שיטה קדמונית, קידושין ג ע"א.
[67]. כשיטתו עולה מכמה ראשונים נוספים שהתבטאו בלשון 'רוב מים של שנה שעברה', ולפי זה הסבירו שכל היניקה עד לט"ו בשבט נובעת מהשנה הקודמת. ראה רשב"א, ראש השנה י ע"א; ריטב"א וחידושי הר"ן, שם.
[68]. לבוש, יו"ד סי' שלא סעי' קכו.
[69]. ש"ך, יו"ד סי' שלא ס"ק קמג.
[70]. המאור, ראש השנה ב ע"ב מדפי הרי"ף. שם התבטא שמוסיפים על ידי תוספת מים 'משהו', אך כתב גם 'רוב גדילתם' ובהמשך כתב שהחולקים לא הלכו 'בתר רובא'.
[71]. שבת הארץ, קונטרס אחרון יח.
[72]. אפשר שזו כוונת הר"י קורקוס, הל' מעשר שני פ"א ה"ד שהביא את דברי רש"י כביאור לאילן שגדל על רוב מים: 'לפי שהאילן חונט פירותיו על ידי שרף שנכנס באילן מן המים של שנה שעברה, והירקות גדלים על מי שנה הבאה והיינו שעת לקיטתו שהרי גוזזין אותו וחוזר וגדל'. וביחס לאתרוג נראה שהכוונה שגם אם מורידים את החנטים גדלים חדשים. נראה שזו גם כוונת ערוך השלחן, זרעים סי' קיח סעי' יז שהבין שמהירות הגידול מוכיחה שהמין גדל על כל מים, ולכאורה הרי להיפך גידולו של האתרוג מתמשך יותר? ונראה שכוונתו כדברי הרב, שהחנטות הרבות של האתרוג מוכיחות שהוא זקוק למים באופן תמידי.
[73]. גרי"ש אלישיב, הערות לסוכה לה ע"א.
[74]. י.ד: בתוך המאמר שזורות התכונות הייחודיות של אתרוג משאר העצים - הוא זקוק להשקיה כדי להתקיים כיאות כדרכו, להיראות רענן ולגדל פירות טובים, אך גם ללא השקיה ביכולתו לשרוד ואף לגדל פירות ברמה בסיסית. את הפרטים הללו קיבלתי מהאגרונום מוטי שומרון, ובתוך המאמר פירטתי מה המשמעות ההלכתית של ההגדרות הללו.
[75]. י.ד: יש התייחסות לשאלה זו בתוך המאמר, ולהצעתי יש להבחין בין מינים שזקוקים למים כדי לגדול באופן ראוי, ובין מינים שהמים מוסיפים בהם ערך מוסף.
[76]. י.ד: אמת, אך כפי שהערתי במאמר, גם האתרוג מתורבת בארץ מארצות אחרות שבהן הוא מסוגל להסתדר בלי גשם.
[77]. י.ד: על דעתם של חלק מהפוסקים לכל הפחות הגישה הזו התקבלה, כמו למשל המסתפקים לענין ירק ולעניין ההדרים.
עוד בקטגוריה איסור ערלה
הפרשת תרומות ומעשרות של הנוהג איסור בפסיפלורה עבור הנוהג בה היתר
נחלקו הפוסקים לגבי צמח הפסיפלורה, האם יש בו חיוב ערלה. השאלה היא האם צמח שמניב תוך שנה מזריעתו נחשב 'עץ' או 'ירק'
הפטל – אילן או ירק לעניין ערלה וברכות
איסור ערלה חל רק על מינים המוגדרים כאילן, פוסקים רבים במהלך הדורות דנו לאיזו משפחה שייך הפטל, האם נחשב כאילן ופירותיו...
דין ערלה בענף העולה מאילן שיבש
עץ מת וגזעו יבש עד גובה פני הקרקע, והנה עלה ענף מהשורשים שמתחת לארץ והוא מתפתח לעץ, האם צריך לספור לו שנות ערלה מחדש?
