זמני הבאת הבכורים למקדש - חלק ג'

זמני הבאת הבכורים למקדש - חלק ג'

שלוש מצוות הקשורות לבכורים מנה הרמב"ם בפתיחה להלכות בכורים: א. להפריש בכורים ולהעלותם למקדש. ב. שלא יאכל הכהן בכורים חוץ לירושלים. ג. לקרוא עליהם. נעסוק כאן בהיבט מרכזי של המצוה הראשונה, משך זמן הבאת הבכורים.

הרב ד"ר בן ציון רוזנפלד | ביכורי הארץ

הטורי אבן לא התיחס לרמב"ם אלא למשנה בבכורים שמעצרת עד החג וחנוכה מביאים בכורים. להיפך, הוא מביא את הרמב"ם שאומר שפירות שביכרו אחר החנוכה והובאו נחשבים לשנה הבאה ומניחם עד העצרת. והראב"ד המשיג עליו שפירות אלה שאחר החנוכה הם פסולת. והוא מסיק שלפי שניהם פירות שביכרו קודם חנוכה: "מביאין מהם בכורים אפילו לאחר חנוכה דהוי פירות חשובין ולא פסולת וגם חשובין עדיין משנה שעברה". כלומר, חנוכה הוא התחום בין השנים לענין הבאת בכורים, ואם ביכרו פירות לפניו ניתן להביאם אף לאחר חנוכה. וכנראה עד זמן הבעור בפסח. אך הוא דוחה מסקנה זו משום שמוכיח מהמשנה שכוונתה עד חנוכה בדיוק ולא לאחר מכן. לכן אף אם ביכרו לפני כן אין להביא אחר החנוכה. גם הפרי שונה זאת מטעם אחר שכתוב אשר תביא מארצך, "כל זמן שמצויין על פני ארצך. ולהאי טעמא אפילו ביכרו קודם חנוכה אין מביאן לאחר חנוכה". הוא מוכיח כן מלשון הירושלמי. מסקנת דבריו שגם לפי הרמב"ם צריך יהיה לומר שחנוכה הוא סוף לבכורי השנה שעברה ואחריו אין להביא מהם אלא ימתינו ויבערו אותם בפסח. והוא מסיים "אלא כדפי' עיקר". ומתכוון להסברו שאין הבכורים מצות עשה שהזמן גרמן, כי זמנם תלוי בטבע. אך ניתן לומר שבזה יודו גם הרמב"ם והראב"ד, שהבכורים של השנה שעברה מסתיימים בחנוכה כי בצורה טבעית אין יותר פירות של השנה שעברה. ומה שגדל וביכר אחרי חנוכה הוא חדש ולכן ניתן להניחם במקדש עד העצרת.

הוא מוסיף שאלה מהיבט שונה, מראשית הבאת הבכורים בעצרת: "וכ"ת הא מ"מ הבאת הבכורים הוי לה מ"ע שהז"ג דהא התם תנן אין מביאין בכורים קודם לעצרת. י"ל, כיון דתנן התם אם הביא כשר. וכדאמר במנחות פ"י (פח ע"א), ה"ל קודם לעצרת נמי זמנה ואין זה זמן גרמן". השאלה היא למעשה דיוק פשוט מהמשנה בבכורים שקבעה שהעצרת היא ראשית זמן מצות הבאת הבכורים. והשיב בעזרת אותה סתירה בין המשניות בבכורים ומנחות שהוצגה בהתחלת הדיון, שהמשנה במנחות מוכיחה שעצרת לאו דוקא ואפשר להביא לפני כן, ואין זה זמן קבוע. דבריו יפים גם ביחס לרמב"ם שקבע גם הוא, כאמור למעלה, שאם הביא לפני העצרת כשר וינחום עד העצרת.

המנחת חינוך במצוה צא, הביא את הטורי אבן, וציין את מסקנתו שאין מביאין בכורים אחר חנוכה כלל, ולדבריו הוא "השיג" בכך על הרמב"ם והראב"ד, שלדבריהם אם קדשו לפני חנוכה ניתן להביאם אחריו. אם כי ייתכן לומר שהטורי אבן לא השיג אלא הסביר כך את שניהם. ומוסיף בדבריו המנחת חינוך: " וע"ש שפלפל דביכורים ה"ל מעשהז"ג, כיון דאין מביאין אלא עד חנוכה. ואפשר שזה דעת הרב המחבר (-החנוך ) דפוטר נשים מביכורים מחמת מעשהז"ג אף שהוא לא כ"כ". אחר כך הסתפק במסקנתו זו בדברי הטורי אבן והביא סברתו שאין הבאת בכורים מצות עשה שהזמן גרמא, כי סיומה בזמן טבעי. ומוסיף ביחס לבעל החינוך: "עכ"פ אפשר שזה דעת הרהמ"ח דפוטר נשים ממצוה זו דסובר דה"ל מעשהז"ג ". הוא מקשה על כך , ומסיים: "וצ"ע, אך בודאי הרהמ"ח מצא באיזה מקום כן דנשים פטורים מה"ת" 224. כלומר, אינו בטוח שזו מצות עשה שהזמן גרמא לפי דעת בעל החינוך הפוטר נשים מהבאת בכורים. אך משתמע שהאפשרות שהחינוך במצוה זו, צ"א, סבור שזו כן זמן גרמא.

בעקבות דברי הטורי אבן והמנחת חינוך יש לבדוק האם לפי הרמב"ם הבכורים מצות עשה שהזמן גרמן, בעיקר לפי מסקנתנו שלמעלה שלרמב"ם זמן הבאת הבכורים הוא קבוע בין העצרת וחנוכה, ואחרי כן אינו מקיים מצות בכורים של השנה הקודמת, אלא הפסידה, ורק אם הביא יניחם במקדש עד העצרת, ואז יעלה לקיים בבכורים אלו את מצות הבאת הבכורים של השנה הבאה?

הרמב"ם בהלכות בכורים ג, ב , פסק במפורש שאשה מביאה בכורים. ולו הייתה זו מצות עשה שהזמן גרמא נשים היו צריכות להיות פטורות. שכן פסק הרמב"ם עצמו בהלכות עבודה זרה יב, ג: "וכל מצות עשה שהיא מזמן לזמן ואינה תדירה נשים פטורות חוץ מקידוש היום ואכילת מצה בלילי הפסח, ואכילת הפסח, ושחיטתו, והקהל, ושמחה שהנשים חייבות". בדבריו הגדיר מהי מצות עשה שהזמן גרמא, שהיא מתקיימת בזמנים מסוימים ואינן קיומה רצוף, תדיר. הרמב"ם אינו מזכיר את מצות בכורים בין המצוות שנשים פטורות, ולהיפך כאמור, הוא כתב שהן חייבות בבכורים, לכן אין סיבה לראות בהבאת בכורים מצות עשה שהזמן גרמא. יתר על כן, מצות בכורים אמנם מתקיימת רק מהעצרת עד החנוכה, ובכך היא באה בפרק זמן מסויים ואין בה רצף. אך העובדה שלפי פסקו בהלכות בכורים, שניתן להביא בכורים מחנוכה עד העצרת, וייחשבו כבכורי שנה הבאה. זה יוצר מעין ספיח למצוה הכולל את כל השנה. שכן באופן מעשי אין זמן מסוים בשנה שלא מתקיימת מצות בכורים, ואין זמן שהמצוה נפסקת וייפסלו הבכורים. על כן אין הבכורים מצוה שהזמן גרמא והיא מתפרסת על פני כל השנה, בחציה מתקיימת המצוה כדברי התורה, ובחציה השני היא נחשבת על השנה הבאה. דומה שכך ניתן להבין טוב יותר את מחשבת הרמב"ם בהלכה זו. בכורים היא מצוה ייחודית בכמה תחומים הן ביחס למצוות התלויות בארץ שהיא נמנית עליהם, והן ביחס למצוות של מתנות כהונה שגם עימן היא נמנית, כדברי הרמב"ם בפרק א מהלכות בכורים, הרמב"ם אינו מזכיר את מצות ביכורים בין אלה יוצאי הדופן שנשים כן מקיימות 

ו. הבאת בכורים בעצרת-חג השבועות עצמו

הרמב"ם בהלכות בכורים ב, ו כתב: " אין מביאין בכורים אחר חנוכה. שהבכורים שבכרו אחר חנוכה הן חשובין משנה הבאה ויניחם עד אחר עצרת", וזה על פי התוספתא(א א). מדבריו משתמע שיניח את הבכורים שלאחר חנוכה עד לאחר העצרת ולא בעצרת עצמה, כלומר, אין להביא בחג שבועות. אף ששתי הלחם מתירין את הבאת הבכורים של היחיד כבר בעיצומו של החג 225. אמנם הרמב"ם כתב שם בבכורים ד, יג, שאם הביא מחג סוכות ועד חנוכה מביא ואינו קורא: "ואין קריאה אלא בשעת שמחה מחג השבועות עד סוף החג". ולפי זה עיקר ההבאה והקריאה הבאה אחריה היא גם בחג שבועות עצמו ולא רק לאחריו. על כן, לכאורה קשה לדקדק בדבריו, אך המקור האחרון על הקריאה הוא כללי ובא רק לציין את משך זמן הקריאה, ואלו במקור הקודם נאמר במפורש שיש להביא רק לאחר החג והוא נראה עיקר. 

גם בתוספות שאנץ בבכורות כו ע"ב (מהדורת י"ד אילן, עמ' 47), כתב במפורש: "דבכורי יחיד לא מייתי עד לאחר עצרת".

והנה דן בדברי הרמב"ם והתוספות המהרי"ט אלגאזי על הלכות בכורות לרמב"ן פרק ד בתחילת הפרק. תחילה הביא דעת "התוספות חיצוניות" [כנראה התוספות שאנץ הנזכר לבכורות], (וכן הובא בשמם בקצרה בשיטה מקובצת בכורות לו ע"ב), שבכורי יחיד אין מביאין אלא לאחר העצרת. וציין שלא משמע כך מהרמב"ם בכורים (א)[ב] ו: 

כתב אין מביאין בכורים קודם לעצרת וכו’ ואם הביא אין מקבלין ממנו אלא ינחם שם עד שתבא עצרת ויקרא עליהם עכ"ל, ודבריו הם מדברי התוספתא בפ"ק דבכורים. דמשמע דביום עצרת עצמו יקרא עליהם דאחר הקרבת שתי הלחם הותר להביא". והסביר לפי התוספות הנזכר "ואולי דס"ל להתוס' דהיינו דוקא בדיעבד שכבר הביא מקודם. אבל להביא לכתחלה ביום עצרת עצמו לא. וה"ט דכיון דהבאת הבכורים טעון קרבן עמהם כמ"ש הר"ם בפ"ג מהלכות בכורים בדין י"ב. ואפשר דכיון דכתב הר"ם שם דאין הבאת הקרבן מעכבת, אינו בסוג קרבן חגיגה ושמחה שמקריבים ביו"ט מפני שהם חובה. אלא הוי כנדרים ונדבות דאין מקריבין ביו"ט כמ"ש בפ"א מהל' חגיגה דין ח'. ואפילו את"ל דקרבן זה קרבן חובה מקרי, מ"מ כיון דאין זמנן קבוע ביו"ט כמו שלמי שמחה אינו דוחה יו"ט. וכיון דעיקר המצוה לכתחלה להביא הבכורים עם הקרבן בבת אחת ודאי דלכתחלה לא יביא בעצרת כדי להביא הקרבן עמהם. 

רי"ט אלגזי במסקנתו השוה בין דברי בעל "התוספות חיצוניות" והרמב"ם, שביום טוב אין מביאין בכורים לכתחלה, שכן עם הבכורים היחיד צריך להביא קורבן, ואין מביאים קורבן ביום טוב, כי אינו נכלל בסוג קרבנות החובה ביום טוב, אלא הוא כנדרים ונדבות שאינם קרבים ביום טוב. אם כן, המביא בדיעבד בכורים בעצרת עצמה קיים את מצות הבאת בכורים, ויביא קרבנו בנפרד ממחרת העצרת ואילך. וזה שהביא לפני העצרת גם לכתחלה יבוא לקיים מצותו לממחרת לעצרת, אך אם לקח בכוריו שהיו במקדש והביאם לכהן בעצרת בדיעבד יקבלוהו וקיים מצותו, וקרבנו יביא ממחר ואילך.

דברי הרי"ט אלגזי תמוהים. שכן הוא הביא את הרמב"ם בציטוט שלכאורה אינו מדוייק. הוא כתב בשם הרמב"ם פרק א, וזה בפרק ב, והוסיף שלרמב"ם כשהביא בכורים לאחר חנוכה יניחם במקדש "עד שתבא עצרת ויקרא עליהם". אך הגירסה סותרת את גירסת הרמב"ם לפנינו ובכל הנוסחאות הידועות שכתוב: "עד לאחר העצרת". ולפי זה אי אפשר להוכיח כדבריו בתחלה שלרמב"ם אפשר להביא לכתחלה בעצרת. ואף כשחזר הרי"ט והשוה את הרמב"ם לתוספות, עשה זאת עקב הקושי להביא את הקורבן הבא עם הבכורים בעצרת. ולכן הוא הסיק שגם הרמב"ם מתיר להביא רק בדיעבד. אך אם הנוסח הנכון כלפנינו אי אפשר להביא אף בדיעבד ולא מטעם הקורבן אלא משום שהרמב"ם עצמו אומר שיש להביא לאחר העצרת 226.

המנחת חנוך למצוה יח, אות ד, (וכן כתב במצוה צא, ז, ובמצוה שז, יז) הביא דברי הרי"ט אלגאזי וחולק עליו וסבור שהקרבן הוא חלק ממצות בכורים והוא כקרבן שמחה שהרמב"ם כתב שאפשר להביא ביום טוב עצמו. לכן יכול אדם להביא בכוריו בעצרת עצמה ויחד עם זה את קרבן הבכורים שהוא חלק ממצות הבאה. כל זה ייעשה לאחר שקרבן שתי הלחם הוקרב במקדש והתיר הבאת בכורי היחיד. אלא שהוא מודה שביום טוב שחל בשבת אין להביא בכורים היות ואין מביאים קורבן של היחיד בשבת. יש לציין שדבריו אינם מתאימים לרמב"ם האומר שיש להביא אחר העצרת ולא העיר על כך ועל בעית הדיוק של ציטוט הרמב"ם על ידי הרי"ט אלגאזי.

סיכום

הרמב"ם פסק שמצות הבאת בכורים מתקיימת בין העצרת-שבועות לחנוכה. אך מסוכות עד חנוכה מביא ואינו קורא שאינו זמן שמחה. בקרוב למחצית השניה של השנה מחנוכה עד העצרת אינו מביא לכתחלה. אך אם היו לו בכורים והביא למקדש יניחם שם אך הכהנים אינם מניפים לקיים את המצוה, וכנראה לא רצו להטריח את מביא הבכורים לקחתם בחזרה ולטפל מחדש בהבאתם למקדש שלא יתיאש ובכך עודדוהו להגיע למקדש. צריך להזהר להפריד בין פירות שבכרו מחנוכה עד ט"ו בשבט ומשם ואילך וכשהביאם למקדש יניחם בנפרד. ומהעצרת ואילך כשיקיים מצות ההבאה יטפל בהם בנפרד. ברם, דינים אלה הם ביחס לחמשת מיני הפירות שבשבעת המינים, אך חיטה ושעורה שלא הביאו שליש עד ראש השנה כבר צריך להניחם בביתו ולא להביאם למקדש, ואם הביא לפני העומר של השנה הבאה הבכורים פסולים. בעצרת עצמה ספק אם יכול להביא בכורים, גם אלה שהניח מלפני העצרת, לכתחלה או בדיעבד, ויותר מסתבר מדברי הרמב"ם שיביאם לאחר העצרת. הבאת בכורים אינה מצות עשה שהזמן גרמא שכן אינה באה מזמן לזמן קבוע אלא תלויה בזמן בכורי פירות הארץ המתבכרים בזמנים שונים, ואין אחידות בזמן קיום המצוה. זו גם דעת הראשונים נוספים ואף האחרונים למעט אפשרות שונה שהעלה המנחת חינוך. נראה שלפי הרמב"ם מצות הבאת בכורים נמשכת שנה שלימה. שכן מחנוכה מתחיל החיוב של השנה הבאה אף שהמצוה מתקיימת בפועל רק מהעצרת ואילך, ואין למעשה אף דקה אחת בשנה שבה אין כלל קיום מצות הבאת בכורים.

נראה שהמניע לדברי הרמב"ם הוא שהפירות שמהם מביאים בכורים הם, כאמור, שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל. וכל אחד מהם יש לו זמן משלו ולעיתים חלק מסוגי המין, אולי באזורים שונים, מתבכרים לאחר חנוכה, או ניתן להביאם לאחר חנוכה. על כן זמנה של המצוה מתפרט להרבה חלקים שאף הם מורכבים מפרטים שונים. ואף שקיום המצוה הלך אחר רוב הפירות שזמנם בין שבועות לסוכות, יש מיעוט ניכר המתבכר עד חנוכה ויש להביאו, ויש מיעוט דמיעוט שזמנו גם לאחר החנוכה והתחשבו אף בו. בכך ביסס הרמב"ם שיטה כוללת בהלכותיו ביחס למצות הבאת בכורים עם פירוט מדויק של פרטי קיומה במשך השנה. 

 

213 בספר המצוות לרמב"ם הם, לפי הסדר כאן, עשה קכה, לא תעשה קמט, עשה קלב. וכן בראש הלכות בכורים. 

214 כך פורש גם בתורת כהנים, הספרא, אמור פרק יב ט. וראה גם: ספרי, במדבר, פנחס פיסקה קמח. וכן פרוש המשנה לרמב"ם מנחות י, ו.

215 הדבר מסביר הלכה נוספת ברמב"ם בהלכות חמץ ומצה ו, ח: " אבל אין יוצאין במצה של בכורים אפילו בירושלים מפני שהבכורים אין להם היתר בכל המושבות ". כיצד מפריש אדם בכורים מדגן לפני הפסח הרי הרמב"ם אומר שהמביא בכורים לפני העומר פסול? אלא הפרשה בלבד אינה פוסלת את הבכורים, רק הבאתם לפני העצרת למקדש פוסלת. לכן קיימת אפשרות שאדם עשה בערב פסח מצה מבכורים, אף שאין לעשות כן. אמנם יש אפשרות שאדם שמר בכורי חיטים משנה שעברה ולא העלם למקדש, אך זה מקרה שולי. 

216 טעם השמחה הובא גם בירושלמי בכורים א, ז (בסוף); בבלי פסחים לו ע"ב; כן העיר הרמב"ם בפירושו למשנה זו, בכורים א, ו. וסיים שם שר' יהודה בן בתירא חולק: "אינו תולה הקריאה בשמחה. ואינה הלכה". 

217 כבר דייק כן, מלשון בכרו אחר חנוכה, ערוך השולחן העתיד, זרעים, חלק שלישי, הלכות ביכורים, סימן קלח אות יד. הוא מוסיף שזה לא נכלל בדרשת הספרי, אשר תביא מארצך, כל זמן שמצויים בארץ, שכן הדרשה טובה לכל המינים נמצויים עד חנוכה. ואלה שבכרו לאחר חנוכה: " א"א ללמוד מהך דרשא, כיון דאצלו מצויים בארץ ". כלומר, יש כאלה שארצם מגדלם פרי משבעת המינים אחרי חנוכה, ולכן הם יביאו כבר לקראת השנה הבאה. אם כי מדבריו נראה שאם ביכרו לפני חנוכה, לאחר חנוכה אין להביאם כלל. ולמעשה הוא מבין שזו דעת הראב"ד בהשגתו על הרמב"ם. וראה עוד חזון איש, על הרמב"ם, הלכות בכורים ב ו.

218 וכן כתב בהלכות מעשר שני יא, טו.

219 הרמב"ם פסק על פי הבבלי, פסחים נג ע"א: " ורמינהי, אוכלין בענבים עד הפסח, בזיתים עד העצרת, בגרוגרות עד החנוכה, בתמרים עד הפורים, ואמר רב ביבי, ר' יוחנן תרתי בתרייתא מחליף (- "בגרוגרות עד הפורים, בתמרים עד החנוכה", רש"י )? אידי ואידי חד שיעורא הוא. ואי בעית אימא הא קתני בהדיא, אם יש מאוחרות מהן אוכלין עליהם ". לפי הבבלי משמע ששעורי מצות ביעור שביעית של כמה מסוגי הפירות החשובים הם בתאריכים מאוחרים בהרבה לחנוכה של השנה השמינית, ענבים עד הפסח, זיתים עד העצרת, וגרוגרות או תמרים או שניהם, לפי תירוצי הבבלי, עד הפורים. קצת בשינוי הובא גם בירושלמי, שביעית ז, ב (ג): "ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יהוצדק, ביין עד הפסח, בשמן עד העצרת, ובגרוגרות עד הפורים. רבי ביבי בשם רבי חנינא ובתמרין עד החנוכה". גם הירושלמי מלמד שאכן שעת הבעור של הפירות הללו הם מועדים שלאחר החנוכה, פרט לתמרים. אלא שבירושלמי יש שינוי בהגדרת הפירות. לא נאמר ענבים וזיתים אלא יין והשמן, ועם הגרוגרות הם מוצרי פירות ולא הפירות עצמם, והם נשמרים לזמן ארוך אף לאחר הפסח. וכוונת הירושלמי שזמן הפיכתם מפרי למוצר הוא תהליך שבוצע בשדה, או במקום אחר, עד הכנסתו לבית לאיחסון כשהוא מוצר. לכן נחשב כטרם נגמרה שעתו גם בשנה השמינית. פירוש זה מסתבר וכך כתב ר"י פליקס, ירושלמי, שביעית, ח"ב, ירושלים תשמ"ו, עמ' 129, 253 - 254. אחרת ניתן לשאול, הכיצד פירות שביעית מותר לאוכלן בתאריכים כה מאוחרים בשנה השמינית. וקצת קשה על הרמב"ם שפסק כבבלי, וייתכן שסבר שיש סוגי ענבים וזיתים המבשילים מאוחר.

220 אף ביחס לספיחי תבואה ירקות וקטניות של שביעית, פסק הרמב"ם, בהלכות שמיטה ויובל ד, ו (ושם בכסף משנה), שהם אסורים עד החנוכה של שמינית ולאחר החנוכה מותרים. מכאן שלגבי דגנים הצמיחה המאוחרת ביותר של ספיחיהם הם עד חנוכה, ולא מאוחר יותר, שלא כפירות האילן (וראה ברמב"ם, שם, שם, הלכות א - ג). 

221 כמשתמע במשנה בבכורים ב, ב. ובתוספתא בבכורים א, ז, הסבירו שהטעם של ר' שמעון שאינו מקיש בכורים למעשר שני הצריך בעור, כדברי ר' יוסי הנזכר שם, וכתנא קמא. וכך גם פירשו כאן מפרשי המשנה.

222 וראה עוד בגר"א, שנות אליהו בפירוש הארוך למשנה זו, מעשר שני ה, ו. וכן בערוך השולחן העתיד, זרעים, חלק ג, הלכות מעשר שני, סימן קלו אות ג, המציין בפירוש: " דאז נגמר כל לקיטת הפירות כמבואר בבכורים פ"א דאחר חנוכה אינו מביא בכורים משום דכתיב אשר תביא מארצך, ואחר החנוכה אינם מצויים עוד בארצך ".

223 כמה פוסקים קבלו את חילוקו של הטורי אבן והשתמשו בו כיסוד לענינים נוספים. ראה למשל: הרב צבי פסח פרנק, שו"ת הר צבי, אורח חיים, א, סימן קיח, ד"ה ומעתה ניהדר; הרב משה פיינשטיין, שו"ת אגרות משה, חלק אבן העזר, א, סימנים קנט – קס; הרב עובדיה יוסף, שו"ת יביע אומר, ה, אורח חיים סימן לו, ד"ה בסנהדרין.

224 וראה במנחת חינוך מצוה צא, (הוצאת מכון ירושלים), הערה יא על החינוך.

225 כדבריו בהלכות תמידין ומוספין ז, יז, ובהלכות אסורי מזבח ה, ט. אמנם האסור הוא רק לכתחלה, ועיין במהדורת הרב קפאח בדיוני המפרשים על אתר.

226 גם טעמו של הרי"ט אלגאזי קשה כפי שהעיר לנכון מהדיר התוספות שאנץ, י"ד אילן, בעמ' 47 בהערה 1. שכן הקורבן אינו חלק מחובת הבכורים אלא ענין בפני עצמו כמשתמע מכמה מפרשים. ועל כן יכול היה להביא את הקורבן בנפרד לפני או אחרי היום טוב, ואת הבכורים להביא בעצרת עצמה. והעיר שהבעיה היא גם לפי התוספות שאנץ.

 

 למעבר לחלק ב'