על סימון הביכורים כיום (תגובה)

על סימון הביכורים כיום (תגובה)

יגדל בנו החשק לקיים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקיים בתור זכר לדבר, זכר קודש, זיכרון לחיים שלמים שיבואו לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים

הרב יהודה זולדן | סיון-תמוז תשס"ג

 

במאמר "סימון ביכורים בזמן הזה"[1], מציע בעל המאמר לסמן את הביכורים כיום, באמירה: "הריני מסמן פירות אלו שאם יבנה המקדש יהיו ביכורים", כדי שנדע לזהות את הפירות לכשיבנה בית המקדש. הוא רואה בכך ערך חינוכי עצום לאמונה אמיתית ותמימה בהתקיימות חזון הנביאים במלואה בימינו. הוא נזהר שלא להקדיש את הפירות, על אף שהיה מקום להישאל עליהם. הצעה זו היא בבחינת "מהרה יבנה המקדש", ויש לעשות מה שביכולתנו לעשות, עד שיבנה המקדש.

על כך העיר כבר העורך - הרב דורון ותקין, שאין כל ערך בסימון עצמו, מאחר שניתן להביא ביכורים גם ללא הסימון, וחכמים לא חששו לדין מהרה יבנה המקדש בהקשר זה מאחר שאין יכולת לקיים את המצווה, וכן לא מצאנו תקנות חדשות משום "מהרה יבנה המקדש" מלבד מה שחכמים תקנו, לעומת תקנות והנהגות "זכר למקדש" או "זכר לחורבן", שתוקנו במהלך הדורות[2].

נראה לי שהצדק עם העורך, ולא רק זאת אלא נראה שניתן ללמוד מסוגיה אחרת, שחכמים התייחסו בשלילה להצעות מעין אלו בשל תקלה שיכולה לצמוח מכך, וכן בשל חשש שהדבר יראה כמעשה של חסיד שוטה.

 

א. תקלה לרבים

הראי"ה קוק זצ"ל (משפט כהן סי' נז), דן בשאלה האם חלה קדושת ביכורים כיום על פירות שקראו להם בשם זה? מסקנתו היא שבמקרה בו הוא דן, אין שום קדושה מאחר שברור הוא שייעודם הוא לטובת הקרן הקיימת ולא לשם המקדש[3], וכך מסיים:

לא מצאתי בזה מקום להקפיד כ"כ, בדיעבד, אבל מנהלי העניינים הלאומיים שלנו ראויים הם לגערה, על אשר הם נוהגים קלות ראש בכל קודש ואינם שמים לב שלפעמים יוכל איזה בטוי להביא תקלה לרבים, והי' הדבר ראוי להעשות ע"פ הוראת רבנים.

נדמה שכאן, אם יסומנו הפירות הללו כביכורים - לכשיבנה המקדש, יש מקום לחשוש לתקלה לרבים. מי שיראה פירות מסומנים יתייחס אליהם כביכורים, בו בזמן שאין זה נכון, ומאידך אם ח"ו לא יבנה המקדש, הרי יאכלו הפירות המסומנים כפירות רגילים, והדבר יכול להביא לידי טעות לכשיבנה המקדש באמת. כיון שיאמרו האנשים, שבשנה שעברה אכלנו את הפירות המסומנים, ואין צורך להעלותם לירושלים.

בשל סיבה דומה אסרו לאכול חדש כל יום ט"ז בניסן וכדברי המשנה (ראש השנה ל ע"א): "משחרב בית המקדש התקין רבן יוחנן בן זכאי שיהא לולב ניטל במדינה שבעה, זכר למקדש, ושיהא יום הנף כולו אסור". ובגמרא שם: "ושיהא יום הנף כולו אסור. מאי טעמא? מהרה יבנה בית המקדש, ויאמרו: אשתקד מי לא אכלנו בהאיר מזרח - עכשיו נמי ניכול. ולא ידעי דאשתקד לא הוה עומר - האיר מזרח התיר, השתא דאיכא עומר - עומר מתיר". 

תקנה זו מתקן רבן יוחנן בן זכאי, שייסד את הנהגות זכר למקדש, על מנת לשמר ולהזכיר את ענינו של המקדש בחיי האומה לאחר החורבן, "ריב"ז שהיה כולו נתון רק להיות כלי לאורן של ישראל, וכל פעולותיו ודרכי חייו וכל השכלותיו וחכמתו כולם היו אחוזים ברוח כלל ישראל לרומם אורן של ישראל בעולם"[4], בכל זאת הוא חושש לתקלות, שיפגעו בעתיד בעבודת המקדש, ומבטל תקנה - הנהגה זו.

 ריב"ז מבטל תקנה אחרת בשל תקלה העלולה להגרם: "קינו של גר אין נוהגת אלא בפני הבית, וצריך להביא מעכשיו. רבי שמעון אומר אין צריך להביא מעכשיו מפני תקלה". רבן יוחנן בן זכאי הוא זה שחשש לתקלה זו. כך נאמר בירושלמי (שקלים פ"ח ה"ד): "תני הגר בזמן הזה צריך להביא קינו ריבעת כסף. אמר רבי שמעון ביטלה רבן יוחנן בן זכאי מפני התקלה". החשש הוא שמא יהנה לבסוף מכסף זה. תקנה זו מובאת גם בגמ' בראש השנה (לא ע"ב), במסגרת התקנות שריב"ז מתקן לאחר החורבן[5].

על כן גם כאן יש לשקול אם הנהגה זו לא תביא בסיכומו של דבר לידי תקלה, כיצד יתייחסו לביכורים כשיבנה המקדש, וכן מה יעשה בפירות המסומנים אם לא יבנה המקדש[6].

 

ב. זהירות מלהיות חסיד שוטה

סיבה נוספת לשלול את הדבר היא בשל האמור במשנה בסוטה (פ"ג מ"ד):

רבי יהושע אומר רוצה אשה בקב ותפלות מתשעה קבין ופרישות. הוא היה אומר: חסיד שוטה, ורשע ערום, ואשה פרושה, ומכות פרושין, הרי אלו מכלי עולם.

בגמ' (סוטה כא ע"ב) מוסבר מהו חסיד שוטה:

היכי דמי חסיד שוטה? כגון דקא טבעה איתתא בנהרא, ואמר: לאו אורח ארעא לאיסתכולי בה ואצולה.

 בתלמוד ירושלמי (סוטה פ"ג ה"ד) נאמר באופן שונה במעט, וכן נמצאת דוגמא נוספת:

אי זהו חסיד שוטה? ראה תינוק מבעבע בנהר. אמר: לכשאחלוץ תפילי אצילינו. עם כשהוא חולץ תפיליו הוציא זה את נפשו. ראה תאנה בכורה, אמר במי שאפגע בו תחילה אתננה לו.

לענייננו רלוונטית הדוגמא השניה. הביטוי: "תאנה שבכרה", מזכיר את האמור במשנה בביכורים (פ"ג מ"א): "כיצד מפרישין הבכורים? יורד אדם בתוך שדהו ורואה תאנה שבכרה אשכול שביכר רמון שביכר, קושרו בגמי ואומר: הרי אלו בכורים". אלא שכאן אין הוא מסמן, אלא מכריז שהוא אישית לא יהנה ממנה, ויתנה לאחרים. כך מפרש הפני משה: "במי שאפגע בו תחילה אתננה לו- שלא ליהנות ממנה כביכורים, וזה שטות הוא דבזמן הזה אין ביכורים". ההדגשה בהסבר זה היא עצם העובדה שהוא החסיד איננו רוצה להנות מפירות שבכרו ראשונה[7], אך אין פירוש זה מתייחס להמשך המשפט, למי שאפגע בו תחילה אתננה לו. בקרבן העדה מפרש[8]: "אמר שלא ליהנות ממנה, כיון דאילו היה בית המקדש קיים הייתה אסורה, אף עכשיו שאין בית המקדש קיים לא יהנה ממנה, וזהו חסידות של שטות, כיון שאמר ליתנה להפוגע בו ראשון, אפשר שיעבור על דברי תורה, אולי ימצאנו אדם שאסור לו להנהותו, ועוד אם אינו עושה אלא לשם שמים, היה לו לגנזן. אלא ודאי שעושה כן לרמות בני אדם שיחשבו שהוא חסיד".

לפי הסבר זה, החסיד השוטה לא רוצה ליהנות מפירות כאלו כי הם ביכורים, אך נותנם לאחרים שיהנו מהם. הרב יששכר תמר[9] רואה בדוגמא זו, את החיסרון לא רק בהימנעות של החסיד ליהנות ממה שכביכול ביכורים, אלא גם בכך שאמר שיתנה לאחרים. לו היה אומר שיתנם לתלמיד חכם, היה זה מתאים לדברי חז"ל: "כל המביא דורון לתלמיד חכם כאילו הקריב ביכורים" (כתובות קה ע"ב), אבל כשאומר במי שאפגע תחילה, יתכן שיהיה זה מי שלא ראוי לכך – בור ועם הארץ או רשע. מעין נדרו של יפתח שאמר: "והיה היוצא אשר יצא מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום מבני עמון והיה לה' והעליתהו עולה" (שופטים יא, לא), ודרשו חכמים: "יכול אפילו דבר טמא? (רש"י- כלב או חזיר), השיבו שלא כהוגן - נזדמנה לו בתו" (תענית ד ע"א). גם כאן יתכן והראשון לא יהיה ראוי.

הרב יששכר תמר (שם) מפרש עוד,  שיש לקשור זאת לירושלמי (פאה פ"ה ה"ה), שם נאמר: "אמר רבי יצחק: 'ועניים מרודים תביא בית' (ישעיהו נח, ז). אמר רבי אבין, אם עשית כן מעלה אני עליך כאלו הבאת ביכורים לבית המקדש. נאמר כאן: 'תביא' ונאמר להלן: 'ראשית בכורי אדמתך תביא בית ה' אלהיך' (שמות כג, יט; לד, כו)". מי שראוי לקבל אלו הם העניים, ואז יהיה זה כאילו הביא ביכורים. כשאומר במי שאפגע ראשון, אין הכרח שיהיה זה עני.

מסיכומם של הפירושים הללו עולה, שלעיתים מעשים שנראים כמעשי חסידות הם בעצם מעשי שטות, הן במעשה עצמו שהוא לא נכון וחסר תועלת, והן בתקלות שיכולות לצמוח כתוצאה מזה. נכון שעל פי ההצעה לסמן את הביכורים, אין נתפסת בהם קדושה, וגם אם נתפסת בהם קדושה, ניתן להשאל עליה, ואין הוא אוסר את הפירות בכך על עצמו. אך מאחר שבית המקדש לא קיים כיום, הפירות הללו לא חייבים כלל בביכורים, ואין כל ערך בסימונם על מנת להקדישם לכשיבנה המקדש[10]. כיון שכך נראה שההצעה לסמן את הביכורים כיום, היא לא יעילה ויכולה אף להתפרש כמעשה של חסיד שוטה. 

ג. סימון הביכורים כזכר למקדש

ההצעה לסמן את הפירות שהבכירו היא דומה באופיה לתקנות "מהרה יבנה המקדש". הצבענו לעיל על החששות והתקלות שיתכן ויצמחו מהצעה שכזו. נראה שגם אם הצעה זו, הייתה מועלת כהנהגה "זכר למקדש", לא היה לה מקום.

מהן הנהגות "זכר למקדש"?  כאמור, רבן יוחנן בן זכאי הוא זה שממסד לאחר החורבן את הנהגת זכר למקדש, ע"י הנהגתו ליטול לולב במדינה שבעה ימים זכר למקדש (ראש השנה ל ע"א; סוכה מא ע"א). רבן יוחנן בן זכאי שהאריך ימים עד לאחר החורבן, "ריב"ז חי לאחר חורבן הבית קצת" (תוס' יומא סו ע"א, ד"ה אין מקדישין), מתקן את תקנותיו מיד לאחר החורבן (תוס' ביצה כג ע"א ד"ה תליסר אלפי). מה החשיבות לעשות "זכר למקדש"? 

ומנלן דעבדינן זכר למקדש? אמר ר' יוחנן דאמר קרא (ירמיהו ל, יז) "כי אעלה ארכה לך, וממכותיך ארפאך נאם ה', כי נדחה קראו לך, ציון היא דרש אין לה" - מכלל דבעיא דרישה (ראש השנה וסוכה שם).

דרשה זו מובאת בתלמוד בזיקה למשנה המספרת לנו על תקנה "זכר למקדש", של רבן יוחנן בן זכאי, ונראה שיש בה קריאה מקיפה יותר לעשיית זכר למקדש. רבי יוחנן, אמורא ארץ ישראלי מהדור השני, הוא זה שבעצם קורא להנהיג הנהגות "זכר למקדש", ולא להסתפק בהנהגות שהונהגו כבר. הוא רואה את תקנתו של ריב"ז כנקודת מוצא לתקנות או הנהגות נוספות שצריכות לבא, על מנת לזכור את שהיה במקדש. לפיו, דרישת ציון היא קריאה לעשות דברים ממשיים שיזכירו לנו את בנין המקדש והעבודה בו. הגלות היא לא עצם הניתוק מהארץ ומירושלים, אלא בעיקרה חורבן המקדש, ולכן יש ערך רב בהנהגות זכר למקדש. כך כתב הראי"ה קוק[11]:

ובודאי דוקא בזמן הגלות, שרוב האומה נתרחקה מאדמת הקדש, יש לעשות זכר למקדש ודרישה לציון ביותר מבזמן הבית, כשהייתה נטועה בארצה, וכדתיקן ריב"ז זכר למקדש דוקא אחר החורבן.

ר' יוחנן הסמיך את תקנת ריב"ז לדרשת פסוק מספר ירמיהו, והפך אותה לקריאה כוללת, לדרוש לציון, ולעשות זכר למקדש גם בתחומים אחרים. הוא או אחרים לא הגדירו בצורה ברורה, אלו מצוות ומעשים שנהגו במקדש יש לזכור. גם בפסוק בירמיהו אין כל הוראה מיוחדת, או מגבלה באשר לטיב ההנהגה, אלא קריאה כללית לעשיית "זכר למקדש"[12].

על מכלול תקנותיו של ריב"ז נאמר: "אילו התקין רבן יוחנן בן זכיי משחרב בית המקדש, לכשיבנה הבית במהרה (בימינו), יחזרו דברים אילו ליושנן" (תוספתא ראש השנה ב, ט). העיקרון המנחה הוא שהנהגות מעשיות אלו יחברו את הציבור למצוות שנהגו במקדש, ויעוררו את הרצון והדרישה לציון. זכרון המצוות, ההלכות ופרטיהן, יביא לכך, שכשיבנה הבית, לא יהיו הדברים הללו כחדשים בעינינו. אין בעצם שום מגבלה מהותית, והדבר פתוח ליוזמות ולפרשנויות. על ידי הנהגת מנהגים שמזכירים את המקדש, נזכור ונעורר את הרצון לשוב לציון, ולקיים את המצוות שנהגו בו.

 אכן, במהלך הדורות הונהגו מספר הנהגות שענינם זכר למקדש, ולהלן רשימה חלקית, בתלמוד מובא: ספירת העומר (מנחות סו ע"א), שני תבשילים בליל הסדר (פסחים קיד ע"ב), "כורך - זכר למקדש כהלל" (פסחים קטו ע"א), עירנות בליל יום כיפור (יומא יט ע"ב). וכן אחר כך בגאונים ובראשונים הנהגות חדשות או הנהגות ישנות שהוטעמו בנימוק "זכר למקדש": הקפת בימת בית הכנסת  בארבעה המינים (סידור רס"ג עמ רל"ג), אמירת פיטום הקטורת בוקר וערב ((סדר רב עמרם גאון סיום התפילה ד"ה ובערב לאחר), נטילת ערבה בהושענא רבה (רש"י סוכה מד ע"א), אכילת אפיקומן (רש"י ורשב"ם פסחים קיט ע"ב), הדלקת מנורת חנוכה בבית כנסת בקיר דרום (ר' יצחק מקורביל, ספר מצוות קטן, הגהות רבנו פרץ, סי' רפ עמ' רעז), ומאוחר יותר זכר לשמחת בית השואבה (הרב חיים אבועלפיא, חנן אלוקים אות כה), זכר להקהל (הרב אליהו דוד רבינוביץ' תאומים, האדר"ת, ספר הקהל עמ'  495-546) ועוד[13].

מאחר וביכורים קשורים לחג השבועות, נציין הנהגת זכר למקדש גם בחג השבועות. הרמ"א בשולחן ערוך (אורח חיים סי' תצד) כותב:

ונוהגין בכל מקום לאכול מאכלי חלב ביום ראשון של שבועות. ונראה לי  הטעם שהוא כמו השני תבשילין שלוקחים בליל פסח, זכר לפסח וזכר לחגיגה, כן אוכלים מאכל חלב ואח"כ מאכל בשר וצריכין להביא עמהם ב' לחם  על השלחן שהוא במקום המזבח, ויש בזה זכרון לב' הלחם שהיו מקריבין ביום הבכורים.

לא ידוע על הנהגות זכר למקדש הקשורות למצות ביכורים[14], אך כשם שבמהלך הדורות הוסיפו הנהגות כאלו, היה ניתן להנהיג זאת גם כאן[15].

אלא שלכל ההנהגות הללו יש מכנה משותף של  עשיה בעלת ערך עצמי שהוא משמש זכר ערכי למקדש, ולא מעשה חסר תכלית. אוכלים שני תבשילים ואפיקומן בליל הסדר (כדרך חירות ושאר הנהגות הסדר), נתינת מטבעות זכר למחצית השקל לצדקה (לבנין הארץ או החזקת תורה ות"ח[16]), נטילת ארבעה מינים במשך שבעת הימים, והקפה עימם את בימת בית הכנסת (יש בזה ערך של תפילה ונטילת המינים כמו ביום הראשון של החג), ועוד. כל אלה הם מעין תחליפים בעלי ערך עצמי למה שהיה בזמן המקדש. בהצעה לסמן את הפירות המבכירים אין כל ערך (כאמור בראשית דברינו), מלבד מעשה הסימון עצמו, שהרי אם לא יבנה ביהמ"ק חלילה, יאכלו הפירות הללו כפירות חולין, ולא תעשה בהם מצווה כלשהי. לכן נראה שאין מקום לראות את סימון הביכורים כהנהגה "זכר למקדש", מאחר שלא נעשה כאן תחליף כלשהו למה שהיה בזמן המקדש, אלא אותה פעולה בדיוק כפי שהיה ראוי בזמן הבית, והיא חסרת תכלית עצמית, ע"כ יכולה להביא לזלזול בערכם של קדשים בזמן שהבית קיים. 

יהיו דברינו אלה הגברת החשק והציפיה לבנין המקדש וקיום המצוות לכשיבנה במהרה בימינו, כדברי הראיה קוק זצ"ל (אורות, עמ' נח):

יגדל בנו החשק לקים באהבה וביקר את אותו החלק שאנו יכולים לקים בתור זכר לדבר, זכר קודש, זכרון לחיים שלמים שיבואו לנו בבא תשועה שלמה לעמנו על אדמתנו לתשועת עולמים, ואשר בקימנו אותן עכשיו הננו מעשירים את נשמת אומתנו באותה אש הקדש  אשר תהיה לשלהבת הקדש מלאת החיים לעת חיה.

 

›››למאמר: סימון ביכורים בזמן הזה/ארלה הראל

 



[1] הרב ארלה הראל, "סימון ביכורים בזמן הזה", אמונת עיתך 53 (ניסן אייר תשס"ג), עמ' 24-30 .

 

[2]  על ההבדל בין "זכר למקדש" ל"מהרה יבנה המקדש", ראה: הרב אברהם יצחק רוזנבום, "זכר למקדש- 'מהרה יבנה המקדש' ", סיני (נב תשכ"ג, עמ' של- שלא); הרב שמואל יוסף זוין, "מהרה יבנה המקדש", תורה שבעל פה (ה תשכ"ג, עמ' קכח- קלד). אמנם, הרב שלמה הכהן, שו"ת בנין שלמה (תיקונים והשמטות סי' כט) כתב שאין לקנות ארבעה מינים בהקפה גם בשנה שיום א' חל בשבת, כי במהרה יבא המשיח ויבנה בית המקדש ויחולו דיני לכם לכל שבעת ימי החג אף בגבולין. הוא מדמה זאת לתקנת ריב"ז שיהיה יום הנף כולו אסור. דברים דומים כתב הרב אליהו וייספיש, ארבעת המינים (עמ' תד) בשם דו"ז הרב זלמן לעווי (בהר"ן), שלבעל נפש יש להמנע מלקנות אתרוג חסר כשחל יום ראשון בשבת, כי מהרה יבנה המקדש, וכל שבעת ימי החג יהיו מהתורה, והחסר יהיה פסול. עוד על הנהגה זו, ראה: הרב אליהו וייספיש, חג האסיף (עמ' רז- רח).     

 

[3] ראה מאמרי: "חגיגות ביכורים לאחר החורבן"  (ביכורי הארץ עמ' 482- 463).

 

[4] הראי"ה קוק, עין איה (ברכות ח"א עמ' 118). הרחבת דברים על הערכת פעילותו ומעשיו של ריב"ז כמשקם חיי התורה של האומה לאחר החורבן, ראה שם (עמ' 118-120).  ביאור דברי הראי"ה קוק הללו, ראה: הרב יעקב פילבר, ארץ ושמים (עמ'  81-92).

 

[5]  בתוספתא שקלים (ליברמן ג, כב) לא נאמר שריב"ז הוא זה שביטלה.

 

[6] באופן כללי מצינו תקנות רבות שתוקנו ובהם ביטול מצוות מהתורה או דרבנן, בשל החשש לתקלה. ראה: אנציקלופדיה תלמודית, כרך טו, ערך "חיישינן לתקלה" ( עמ' כג- נא).

 

[7] הרמב"ם (הל' ערכין וחרמין פ"ח  הל' יג) כותב על אדם שמקדיש את כל נכסיו כך: "לעולם לא יקדיש אדם ולא יחרים כל נכסיו, והעושה כן עובר על דעת הכתוב שהרי הוא אומר מכל אשר לו, ולא כל אשר לו כמו שבארו חכמים (ספרא בחוקותי ח, יב), ואין זו חסידות אלא שטות שהרי הוא מאבד כל ממונו ויצטרך לבריות, ואין מרחמין עליו, ובזה וכיוצא בו אמרו חכמים חסיד שוטה מכלל מבלי עולם". נראה שהירושלמי בסוטה (פ"ג ה"ד) משמש מקור לדברי הרמב"ם הללו, שהרי כתב "ובזה וכיוצא בזה". אמנם יתכן שהרמב"ם פירש את הירושלמי אחרת ולפיו הבעיה היא שהוא עושה את  כל שדהו בכורים (משנה ביכורים (פ"ב מ"ד, רמב"ם הל' ביכורים פ"ב הל' יז),  ועל אף שהדבר מותר, אין לעשות כן כדי שלא יהיה עני ויזדקק לבריות. 

 

[8] כך גם חזר ופרש בשירי הקרבן.

[9] עלי תמר, סוטה (עמ' רא-רב).

 

[10] מצינו גם שחכמים לא ראו ערך בהקדשת מטבע מחצית השקל,  כאמור בתוספתא שקלים (ליברמן ג, כג):

"מפני מה אמרו שקלים אין נוהגין אלא בפני הבית? לפי שאין תורמין מן הישנה". דברי התוספתא הללו מובאים גם בירושלמי (שקלים פ"ח ה"ד). כאן לא חששו אמנם לתקלה, כי הכסף ישמר בידי גזברי הציבור, אך בכל זאת בשל הצורך לתרום מתרומה חדשה, וזו השמורה תחשב ישנה, לא ראו כל ערך בהקדשת מטבע מחצית השקל. את דברי התוספתא: "שקלים אין נוהגין אלא בפני הבית", יש לפרש, שמצווה זו נוהגת בזמן שבית המקדש בנוי או כשהוא עומד להבנות בפועל. ראה בענין זה: הרב ישראל אריאל, סידור המקדש (ח"ב עמ' 510).  

 

[11]  אגרות ראיה א (עמ' קמה). עוד על הערך של דרישת ציון ועשית "זכר למקדש" ראה: הראי"ה קוק, (שו"ת משפט כהן בהקדמה, עמ' טז).

 

[12] כך מעיר הטורי אבן לראש השנה (ל ע"א בד"ה ושיהא).

 

[13] על תקנות והנהגות נוספות זכר למקדש, ראה: אנציקלופדיה תלמודית, ערך "בית המקדש - זכר למקדש" (כרך ג, עמ' רמ-רמא). עורך האנציקלופדיה התלמודית, הרב שלמה יוסף זוין, מציין בקצרה מספר תקנות זכר למקדש, עת הוא דן בסוגיות הלכתיות הקשורות לחורבן והשלכותיו. ראה: הרב שלמה יוסף זוין, המועדים בהלכה (עמ' שסד-שסה); הרב יהודה עמיחי, "תקנות זכר למקדש", ספר הקהל  (עמ'  606-617); ומאמרי: "זכר למקדש – דרשה ודרישה לציון" (מעלין בקדש ו, שבט תשס"ג עמ'  115-136).

[14] אם כי יש לציין שהראי"ה קוק, קרא לחגיגות הביכורים שהתקיימו בישובי עמק יזרעאל: "זכר לביכורים". ראה: ביכורי הארץ (עמ'  36-37). גם הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל מעיד שהראי"ה קוק נשאל בענין חגיגות הביכורים "וזכורני שאז יצאה הוראתו לומר 'זכר לביכורים'". ראה: שו"ת משפטי עוזיאל (מהדורא תנינא יו"ד סי' ק).

 

[15] בדורות האחרונים יש לציין את האדר"ת שעסק וחידש הנהגות זכר למקדש. הוא כתב קונטרס על עניני זכר למקדש, מלבד החוברת שעסקה אך ורק בעשית זכר למקדש- זכר להקהל. כך כתב האדר"ת ברשימה הביבליוגרפית של כתביו: "זכר למקדש - מבאר כל המעשים והמאמרים שהם זכר למקדש". כמו כן יש להזכיר את חברו הקרוב של האדר"ת, הרב אליקים געצל איש הורוביץ מהעיירה טורץ בליטא. יתכן וקשריו עם האדר"ת עוררו אצלו את הרצון לעסוק בנושא זה, ובשנת תרע"ב (שבע שנים לאחר פטירת האדר"ת) הוא הוציא בוורשא ספר שנשא את השם: "זכרון ירושלים". בספר זה הוא אכן מזכיר מספר פעמים את דברי האדר"ת בהערצה ובחיבה רבה, והוא מגיב במהלכו על דברים שכתב האדר"ת בחוברת "זכר למקדש- מצות הקהל". המחבר ראה ענין וחשיבות רבה לעורר את "זכרון מקדשינו, ולהעלות את ירושלים על לבבנו, אשר בזה נזכה לגאולה שלימה ולהתנחם בכפלים" (עמ' 7). העיסוק בהנהגות "זכר למקדש" מחולק בספר לשלושה פרקים. פרק א: "בו מבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש המפורשים בש"ס" (עמ' 24). פרק ב: "בו מבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש המבואר בדברי רבותינו הראשונים והאחרונים" (עמ' 35). פרק ג: "בו יבואר הענינים שאנו עושים זכר למקדש מה שלא נמצא מפורש בש"ס ובפוסקים כי אם מה שהמצאתי בעזה"י חיפוש אחר חיפוש" (עמ' 54).

 

[16] ראה מאמרי: זכר למחצית השקל – יישוב ארץ ישראל (אמונת עתיך 52 עמ' 19).