'בית האוצר' ונתינת מעשר לאשת לוי ולבת לוי

'בית האוצר' ונתינת מעשר לאשת לוי ולבת לוי

'בית האוצר' מסדיר בצורה קלה ונוחה את נתינת המעשר הראשון ללוי בעת שאנו מפרישים תרומות ומעשרות. אחת ההנחיות של 'בית האוצר' היא שאם המנוי הוא כהן או לוי וכן אם ראשת המשפחה היא בת לוי – אין מחייבים אותם בסכום שמיועד לנתינת המעשר הראשון. יש לברר: ממה נובעת הנחיה זו? כמו כן יש לברר כמה שאלות שנגזרות מן ההנחיה הנ"ל: א. האם יוצאים ידי חובת נתינת מעשר לאשת לוי? ב. מה הדין אם הבעל הלוי נפטר: האם עדיין אפשר לתת לאלמנתו את המעשר? ג. האם יוצאים ידי חובת נתינת מעשר לבת לוי שנשואה לישראל?

הרב יואל פרידמן | גיליון 114

א. ישראלית שנשואה ללוי

הגמרא (יבמות פו ע"א) דנה בדעת ר' מאיר שמעשר ראשון אסור לזרים. נאמר שם במשנה:

מתני'. בת ישראל מאורסת לכהן, מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן לישראל - לא תאכל בתרומה. בת ישראל מאורסת ללוי, מעוברת מלוי, שומרת יבם ללוי, וכן בת לוי לישראל - לא תאכל במעשר. בת לוי מאורסת לכהן, מעוברת מכהן, שומרת יבם לכהן, וכן בת כהן ללוי - לא תאכל לא בתרומה ולא במעשר.

הגמרא שואלת מדוע כל אלו הנשים הקשורות ללוי לא יאכלו במעשר, והרי מעשר מותר באכילה לזר:

ותהא זרה, זרה מי לא אכלה במעשר? אמר רב נחמן אמר שמואל: הא מני? ר"מ היא, דאמר: מעשר ראשון אסור לזרים.

בהמשך דברי הגמ' אנו לומדים שאשת הלוי לא רק אוכלת במעשר, אלא אף מקבלת את המעשר, ובכך יוצאים בנתינה לה במצוות נתינה:

אין, והתניא: (במדבר יח) ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם - לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום; אתה אומר: רשות לתרום, או אינו אלא לאכול? אמרת? תרומה חמורה אוכלת, מעשר הקל לא כל שכן! אלא, לימד על נשואה בת ישראל שנותנת רשות לתרום.

וביאר רש"י שלומדים מהפסוק שדין אשתו כדין הלוי עצמו:

ואכלתם אותו בכל מקום אתם וביתכם - השוה הכתוב אשתו לו לימד על בת ישראל נשואה ללוי כו'.

מסקנת הגמרא שיש לבאר את המשנה שאין נותנין לאותן ארוסות לאכול במעשר מפני הגזרה:

מר בריה דרבנא אמר: לומר, שאין חולקין לה מעשר בבית הגרנות. הניחא למאן דאמר משום ייחוד, אלא למאן דאמר משום גרושה, גרושה בת (לוי מי לא אכלה במעשר? וליטעמיך, גרושה בת כהן מי לא אכלה בתרומה)! [מסורת הש"ס: בת כהן מי לא אכלה בתרומה? וליטעמיך גרושה בת לוי מי לא אכלה במעשר?] אלא, גזירה משום גרושה בת ישראל. אי הכי, מאי איריא מאורסת? אפי' נשואה נמי! איידי דתנא רישא מאורסת, תנא נמי סיפא מאורסת.

מדברי הגמרא מתבאר שישראלית שנישאת ללוי אוכלת בתרומה אך אינה מקבלת מעשר בבית הגרנות, מפני הגזרה שמא יתנו לה את המעשר גם לאחר גירושיה. מבואר אם כן שאמנם היא אכן אוכלת מעשר בעודה נשואה וזאת משום שנחשבת 'ביתו', אך לאחר גירושין או לאחר מיתה פשיטא שאינה 'ביתו' וממילא אינה יכולה לקבל את המעשר, ובוודאי שאין יוצאים ידי חובה כשנותנים לה את המעשר. ואמנם בהערות המהדיר (הרב א' יפה"ן)[1] הביא מספר 'ישרש יעקב' ליבמות שם, שהגזרה 'משום גרושה בת ישראל' היא גם אליבא דרבנן (דר' מאיר), כי לאחר גירושיה, מי שנותן לה בוודאי אינו מקיים מצוות נתינה ללוי. ובהערות שם הרב יפה"ן מאריך לדחות דבריו שכל הגזרה הנ"ל היא רק אליבא דר' מאיר ומשום שזר אסור באכילת מעשר, אך לא גזרו משום מצוות הנתינה, ולכן הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש לא הביאו משנה זו להלכה (בהקשר ללוי). המשמעות היא שלדעת חכמים אפשר לתת לישראלית הנשואה ללוי מעשר ולצאת ידי חובת נתינה, ואין גוזרים את הגזרה הנ"ל. וכן משתמע בפירוש המשנה של הרמב"ם שגזרה זו היא אליבא דר' מאיר בגלל החשש שתאכל בזרות לאחר גירושיה. וכך כתב במפורש המאירי (יבמות שם): 'ולענין פסק לענין מעשר חולקין וליכא למיגזר דהא אי נמי זרה היא מציא למיכל...', לאמור כל הגזרה הנ"ל היא רק לר' מאיר ומשום איסור אכילת זר במעשר, אך לדידן שקיי"ל שמעשר מותר באכילת זר לא גוזרים, ונמצא שאפשר לתת מעשר לאשת לוי.

ב. בת ישראל שהתאלמנה מבעלה הלוי

כאמור, אם מת הבעל הלוי, אין נותנים לאלמנה את המעשר, שכן היא כבר אינה 'ביתו' של לוי. אך מה הדין אם יש לה בן מבעלה הלוי?

לכאורה נראה שדין מעשר כדין תרומה כמבואר במשנה הנ"ל, וכשם שבתרומה מצאנו שישראלית שנישאת לכהן ומת הכהן, ממשיכה הישראלית לאכול בתרומה אם יש לה ממנו בן – הוא הדין במעשר בישראלית שנישאת ללוי. וכן כתב הרמב"ם הל' תרומות פ"ו הי"ב:

ישראלית שיש לה זרע מכהן אוכלת בשביל בנה בין זכר בין נקבה ואפילו טומטום ואנדרוגינוס ואפילו זרע הזרע עד סוף כל העולם שנאמר וזרע אין לה.

ואמנם ייתכן שדין התרומה שונה מדין המעשר, כי בתרומה למדנו מן הפסוק (ויקרא כב, יג) שאף זרע הכהן מאפשר לאלמנה לאכול מן התרומה:

ובת כהן כי תהיה אלמנה וגרושה וזרע אין לה ושבה אל בית אביה כנעוריה מלחם אביה תאכל וכל זר לא יאכל בו.

אך אולי במעשר אינו כן, שבו לא נאמר 'וזרע אין לה'. אך במשנה (יבמות פ"ט מ"ה) נאמר:

'נסת [בת ישראל] ללוי תאכל במעשר; מת ולה הימנו בן תאכל במעשר..', ומכאן שהוקש מעשר לתרומה. אך הרמב"ם בפירוש המשנה (מ"ד) כתב: 'ומשניות אלו הן לר' מאיר שהוא אומר מעשר ראשון אסור לזרים', ואף שגם לרבנן הוקש מעשר לתרומה לעניין איסור הטבל, מכל מקום ייתכן שרק לר' מאיר שמעשר אסור באכילה לזר 'מציל' בן הלוי את אמו באכילת המעשר. אך לעניין הנתינה אינו מועיל, ומי שייתן לאלמנת הלוי מעשר לא ייצא ידי חובת נתינה, גם אם יש לה בן לוי. ועי' מאירי שכתב:

נשאת ללוי אוכלת במעשר בשביל בעלה אף לדעת ר' מאיר שהרי הוקש לתרומה וכן אם מת ולה ממנו בן תאכל במעשר בשביל בנה ולרבנן מיהא זו לא הוצרכה דהא אפילו זרה אכלה...

ולכאורה הוצרכה לעניין מצוות נתינה, אלא פשיטא שהבן 'מציל' את אמו רק לעניין אכילה ולא לעניין הנתינה. לכן נראה שאין האלמנה מוציאה את הנותן ידי חובת נתינת מעשר גם אם יש לה בן מבעלה הלוי.[2]

ג. בת לוי שנישאת לישראל

בספר 'ערוך השלחן' (יו"ד סי' סא סעי' לג) כתב שאין לתת מעשר לבת לוי, וזו לשונו:

ויראה לי דדין זה אינו אלא במתנות דזרוע ולחיים וקיבה אבל בשארי מתנות כהונה ולויה כתרומות ומעשרות ופדיון הבן וחרמי כהנים אין יוצאים ידי נתינה כשנתנו לכהנות ולויות אע"פ שמעשר ופדיון הבן וחרמים מותרים לזרים מפני שמתנות אלו אמורים בפרשת קרח וכתיב שם במעשר לבני לוי [במדבר יח, כא] ובוודאי למעוטי בנות לוי הוא דאתי וכן בכל מתנות כהונה כתיב שם (יח, ח) וידבר ה' אל אהרן ואני הנה נתתי לך וגו' וכיון דכתיב אהרן דווקא זכרים ולא נקבות (וביבמות צ"ט ב דחשיב אשה שאין חולקין לה בבית הגרנות משום יחוד או משום גרושה דמשמע דבלא"ה חולקין לה זהו באשת כהן כדפירש"י ונותנין לבעלה תדע שכן הוא שהרי גם עבד נשנה שם וכשם שהעבד הוא בשביל רבו כמו כן אשה ודברי התוס' בקדושין ו' צ"ע כמ"ש הרא"ש שלהי בכורות והתוס' עצמם בשארי מקומות לא כתבו כן ודו"ק):

'ערוך השלחן' מחדש שאין יוצאים במצוות נתינה לבנות לוי, והוא דוחה את הראיה מן הגמרא יבמות שם, בטענה שבלא הגזרה אין נותנים לאשת הכהן או הלוי, אלא מחמת הבעל הכהן או הלוי, אך לא מצד עצמן. כלומר גם לדעת 'ערוך השלחן' נותנים לבת ישראל שהיא אשת לוי מכוח בעלה, ובזה בוודאי יוצאים ידי מצוות נתינה, וחידושו הוא בנתינת מעשר לבת לוי שנשואה לישראל שאין היא מוציאה את הנותן ידי חובת נתינת המעשר. ואמנם מדברי הרמב"ם לא נראה כן, כי בהלכות מעשר (פ"א ה"א) למד מן הפסוק שגם בנות לוי זכאיות למעשר:

אחר שמפרישין תרומה גדולה מפריש אחד מעשרה מן הנשאר וזהו הנקרא מעשר ראשון ובו נאמר כי את מעשר בני ישראל אשר ירימו ליי' וגו', והמעשר הזה ללויים זכרים ונקבות שנאמר ולבני לוי הנה נתתי כל מעשר בישראל לנחלה.

בהמשך הרמב"ם פוסק כחכמים שהמעשר הוא חולין, ואם כן כשאומר 'והמעשר הזה ללוויים זכרים ונקבות' – בוודאי אין כוונתו לומר שבת לוי יכולה רק לאכול את המעשר! ועוד מוסיף הרמב"ם: 'לפיכך בת לוי שנשבית או שנבעלה בעילת זנות – נותנין לה המעשר ואוכלת' – משמע שיש לה זכות מצד עצמה, ויוצא מי שנותן לה במצוות נתינה וכפי שמביא לעיל 'ולבני לוי הנה נתתי וכו'. וכן דייק ה'מנחת חינוך'[3] מן הרמב"ם שם. ובס' 'ישועות מלכו' (יו"ד סי' סה) כתב בפשיטות שאפשר לתת מעשר לבת לוי שנשואה לישראל, ויצא בזה בחובת נתינה. ומבחין בין מעשר לתרומה, כי במעשר הרמב"ם כתב במפורש שנותנים – משמע יוצאים בזה חובת מצוות נתינה. לעומת זאת נתינת תרומה אינה מתקיימת אלא בכהן ולא בכהנת, שכן הרמב"ם (הל' תרומות פ"ו) לא כתב אלא שהיא מותרת באכילה, אך לא שנותנים לה. וכן הביא שם ה'ישועות מלכו' מעשה רב של הרב שמואל סלנט; וזו לשונו:

בעזהי"ת יום ב' תבוא תרו"ם לפ"ק פה קוטנא. שוכן שמים יכתבהו בס' החיים, כבוד הרב הגאון המפורסם מו"ה שמואל סלנט וב"ד הרבנים ויח"ס הנכבדים יחיו ויאריכו ימים על אדמת הקודש.

הנה בהיותי על אדמת הקודש שמעתי שהרב הגאון מו"ה שמואל שיחי' הורה שמותר לתת המעשר לנקיבה לוי' אף על פי שנשאת לישראל, אבל אין ליתן לכהנת, ובהיותי שמה גמגמתי עד"ז אמנם בבואי לביתי שמתי עיני לזה, והנה מדברי הרמב"ם ז"ל בר' פ"א מה' מעשר ה"א וב' נראה להדיא דגם מצות נתינה קיים כשנותן ללוי' אבל לא בתרומה...

וכן פסקו עפ"י הגר"ש סלנט[4] ב'כרם ציון';[5] בספר 'הלכות ארץ ישראל' לגרי"מ טוקצינסקי;[6] בספר 'המעשר והתרומה'[7] ובספר 'דרך אמונה'.[8]

ד. המעשר ב'בית האוצר'

לאור האמור לעיל, אם המנוי הוא לוי או שאשתו היא בת לוי, כיוון שהם יכולים לקבל מעשר ראשון, ברור שהם אינם מחויבים לתת אותו, ולכן פטורים הם מן התשלום שמיועד לנתינת מעשר ראשון. אך במשנה פאה (פ"א מ"ו) ישנה הגבלה לזכות הלוויים במעשר שלהם: 'כהן ולוי שלקחו את הגורן המעשרות שלהם עד שימרח', לאמור שרק אם הלוי קנה את הפירות לפני שהגיעו לידי חיוב מעשר – פטור הוא מנתינת המעשר. הירושלמי (פאה פ"א ה"ו)[9] מסביר שהסיבה לחיוב הלוי בנתינת המעשר לאחר המירוח היא שקנסו את הלוויים כדי שלא יעשו עסקאות עם מגדלי הפירות על חשבון לוויים אחרים: 'אמר ר' יוחנן: קנס קנסו להן שלא יהו קופצין לגיתות ולגרנות'. וכן פסק הרמב"ם (הל' מעשר פ"ו הט"ו).[10]

כהן או לוי שלקחו פירות מישראל אחר שנגמרה מלאכתן מוציאין את התרומה והמעשרות מידיהן ונותנין אותם לכהנים וללוים אחרים קנס הוא להם כדי שלא יקפצו לגרנות ולגתות ויקנו טבלים כדי להפקיע מתנות אחיהם הכהנים...'

ולפי זה אם הלוי שמנוי ב'בית האוצר' קנה טבל – חייב הוא לתת את המעשר, אלא שברוב המקרים אין המנוי קונה טבל ודאי ולכל היותר מקבל הוא משכן או מקרוב משפחה שגידלו את הפירות בגינתם. השאלה היא אם הגזרה הנ"ל חלה גם במי שמקבל מתנה. בספר 'דרך אמונה'[11] הסתפק בדבר ונטה לומר ש'לקחו' הנאמר ברמב"ם כולל גם לוי שמקבל את הפירות במתנה, אך יש מקום לומר שהגזרה הייתה מפני אלו הלוויים ש'קופצין' וקונים בזול את הפירות מן הבעלים, ועל ידי זה מפסידים את הלוויים האחרים. במקבל מתנה הגזרה אינה שייכת, שהרי הבעלים יכולים לתת את המעשר לכל מי שירצו, וממילא יכולים הם לתת ללויים מקבלי המתנה את המעשר לאחר ההפרשה. וכן כתב בפשיטות הרב עובדיה הדאיה בספר 'עבד המלך' (עמ' תטז-תיז):

אשר מבואר מזה דכל היכא דלא שייך טעמא דקפיצה כמו דיהיב במתנה לא מחייבי ליתן מעשרות לאחרים...

לכן מנוי של 'בית האוצר' שהוא לוי או שאשתו לווייה פטורים מן התשלום שמיועד לנתינת המעשר, כי במקרה שהם מגדלים את הפירות בגינתם – הם פטורים מנתינת המעשר, וגם אם מקבלים הם טבל ודאי במתנה (לאחר ה'גמר מלאכה') – פטורים הם מנתינת המעשר.

סיכום

א. אפשר לתת מעשר לאישה שנשואה ללוי, ובזה יוצאים ידי חובת נתינת המעשר.

ב. אם מת הבעל הלוי יכולה האלמנה לאכול מעשר, שכן הוא מותר באכילה לזרים, אך אין יוצאים ידי חובת נתינת מעשר כשנותנים לה אותו.

ג. אמנם עדיף לתת את המעשר ללוי עצמו, אך כשיש לנותן העדפה לתת את המעשר דווקא לבת לוי שנשואה לישראל, יוצאים בכך ידי חובת נתינת מעשר. וקל וחומר שיכול בעלה לתת לה את המעשר, וגם ברור שאין היא מחויבת בנתינת המעשר אלא היא מפרישה ואוכלת משלה.

ד. מנוי של 'בית האוצר' שהוא לוי או שאשתו לווייה – פטורים מן התשלום שמיועד לנתינת המעשר.

 

[1].   חידושי הריטב"א, ליבמות פו ע"א, מהד' הרב רפאל אהרן יפה"ן, ירושלים תשנ"ב, עמ' תתשמג, הערה 241.

[2].   למדנו בתרומה וכן במעשר לדעת ר' מאיר שאם יש לאלמנה בן, עדיין היא קשורה במידת מה ואינה נחשבת כ'זרה', ולכן היא יכולה לאכול בתרומה וכן במעשר לר' מאיר. אך כדי שהנותן ייצא ידי חובת נתינה, לא די בכך שהאלמנה תהיה קשורה במידת מה אלא שהיא תהיה לוי ממש, וזה נלמד מ'אתם וביתכם', לאמור שהאישה היא ביתו של הלוי. ברם, כשהתאלמנה כבר אינה 'ביתו', וממילא מסתבר שאין לתת לה את המעשר גם אם יש לה בן.

[3].   מנחת חינוך, מצווה שצה אות טו.

[4].   ואמנם עי' בספר תורת רבנו שמואל סלנט, עדות סותרת למעשה רב של הגר"ש סלנט מפי האדר"ת (הר המור, קובץ ו עמ' 23–24). אף שהאדר"ת עצמו סובר שאפשר לתת מעשר ללוייה, אך מוסר בשם הגרש"ס שאסור מפני שמעשר ניתן 'חלף עבודתכם...' והלוייה אינה עובדת במקדש. ועי"ש בהערות העורך שמשער שאולי טעה בעל השמועה שמסר לאדר"ת בשם הגרש"ס. ואף מהר"ם מלובלין דן עם האדר"ת בעניין (תורת רבנו שמואל שם), אף שהמהר"ם מלובלין עצמו נקט בפשיטות שאפשר לתת מעשר ללוייה.

[5].   כרם ציון הלכות תרומות, הלכות פסוקות, עמ' כג.

[6].   ספר הלכות ארץ ישראל, עמ' קכז.

[7].   המעשר והתרומה, עמ' כג.

[8].   ס' דרך אמונה, הל' מעשר פ"א ה"א ס"ק ט-י.

[9].   ירושלמי, מהד' האקדמיה ללשון העברית, עמ' 87 שו' 20.

[10].  והראב"ד, לרמב"ם שם, סובר שאינו משום קנס אלא אם הלוי לוקח לפני המירוח עדיין אין לבעלים טובת הנאה והמעשר שייך ללוי הלוקח, ולאחר המירוח יכול הבעלים לתת לכל מי שירצה.

[11].  דרך אמונה, הל' מעשר פ"ו הט"ו ס"ק קמו.