הפרשת תרומות ומעשרות מענבים במצפה רמון

הפרשת תרומות ומעשרות מענבים במצפה רמון

ענבים שגדלו במצפה רמון – האם חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה? האם ענבים שנקטפו בחודש אב משתייכים לשנת מעשר עני או שהם עדיין משנת מעשר שני?

הרב יואל פרידמן | אמונת עתיך 122 (תשע"ט), עמ' 65- 68

שאלה

ענבים שגדלו במצפה רמון – האם חייבים להפריש מהם תרומות ומעשרות בברכה? האם ענבים שנקטפו בחודש אב משתייכים לשנת מעשר עני או שהם עדיין משנת מעשר שני?

תשובה

א. ענבים לאכילה – חיובם במעשר

לגבי הפרשת תרומות ומעשרות בגבולות עולי מצרים, אנו נוקטים כדעת ה'כפתור ופרח'[1]  שיש להפריש ללא ברכה, מלבד 'דגן, תירוש ויצהר' שמברכים על ההפרשה מהם, שכן חיוב ההפרשה בעיקרון הוא מן התורה. אלא שיש לדון אם רק שמן ויין התחייבו בהפרשת תרומות ומעשרות, או שמא גם ענבים וזיתים לאכילה.

בגמרא (בבא מציעא פז ע"ב) מובאת דעתו של ר' ינאי שלומד מן הפסוק 'ביערתי הקדש מן הבית' שהטבל מתחייב במעשר רק בעת שמכניסים אותו לבית. בהמשך מנסה הגמרא (פח ע"ב) לומר שדברי ר' ינאי מצטמצמים רק בדברים שאין בהם גמר מלאכה, כמו זיתים וענבים העומדים לאכילה, אך חיטים ושעורים שיש בהן גמר מלאכה (מירוח הכרי) מתחייבות במעשר גם ללא הכנסה לבית. מכל מקום למדנו לכאורה שזיתים וענבים שעומדים לאכילה חייבים בהפרשה מן התורה. רש"י על אתר מפרש שהענבים והזיתים הם בכלל התבואה: 'ואף הן בכלל תבואה ומעשר שלהן מן התורה...'. התוספות[2] מסבירים שאף שהענבים והזיתים הם לאכילה, הם נכללים בכלל תירוש ויצהר, וכן מפרש גם הרמב"ן (ב"מ שם), וזו לשונו:

ואפשר דאפילו זתים וענבים שחשבן לאכילה חייבין במעשר דבר תורה, אלא מיהו לא מפני שהם בכלל תבואה אלא דכיון דתירוש ויצהר חייב אף הן חייבין שהרי לתירוש ויצהר הם עומדים, ואף על פי שחשב עליהם לאכילה לא נפטרו מן המעשר, ועל זה אמרו בתרומה משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליהם כיין ושמן כדאיתא פ' העור והרוטב (חולין ק"כ ב'), וליכא לפרושי כשהפריש יין ושמן, דמאי משקין היוצאין מהן עיקר תרומה הוא דתירוש ויצהר כתיב, אלא כשהפריש ענבים ועשה מהן יין והכי פרישנא לה בדוכתה, וש"מ דתרומת ענבים דאוריתא היא שהרי אמרו משקין היוצאין מהן כמותן ולוקין עליהם...

לעומת זאת שיטת הרמב"ן בפירושו לתורה (דברים יד, כב) היא הפוכה. הוא מפרש את פסוקי התורה כדברי רש"י (ר"ה יד) שרק 'דגן, תירוש ויצהר' חייבים מן התורה במעשר, והוא גם מצמצם את פרשנות התירוש והיצהר ליין ושמן בלבד, שרק הם נקראו 'תירוש ויצהר' ולא הענבים והזיתים.[3] וזו לשונו:

ופירוש דגן בלשון הקדש, חמשת המינין הידועין בתבואה, ופירוש תירוש, היין החדש אשר ישיקו היקבים, ויצהר, השמן אשר בהן. ואין מין אחר בכל הזרעין ובכל פירות האילן חייבין מן התורה כלל לא בתרומות ולא במעשרות, ויש ברייתות שנויות בתורת כהנים (בחקותי פרק יב ט) ובספרי (ראה קה) לאסמכתות והן מוטעות. אבל הדבר המתבאר בגמרא מן התלמוד הבבלי (ברכות לו א) והירושלמי (חלה פ"ד ה"ד) ופשוטו של מקרא כך הוא, שאפילו זיתים וענבים מעשר שלהם אינו מן התורה עד שיעשו תירוש ויצהר. ותהיה בזה נזהר, שכבר טעו בו מגדולי המחברים (עי' רמב"ם הלכות תרומות פ"ב ה"א)].

וכן כתב גם רבנו יונה[4] אגב אורחא לגבי חובת נטילת ידיים בדבר שטיבולו במשקה; וכן היא דעת המהרי"ט.[5]

ובתוספות ר' עקיבא איגר[6] הקשה על שיטת הרמב"ן ודעימיה מהמשנה בתרומות פ"א מ"ט: 'ותורמים שמן על זיתים הנכבשים...', וכן פסק הרמב"ם, הל' תרומות פ"ה הי"ח. במקרה ההפוך: אם הפריש מן הזיתים על השמן, אינה תרומה כמבואר בירושלמי (תרומות פ"א ה"ד), מפני טורח הכהן. מקשה ר' עקיבא איגר: הלוא גם הפרשה מן השמן על הזיתים אינה תרומה, כי זוהי הפרשה מן החיוב על הפטור, שכן הזיתים והענבים אינם חייבים לדעת הרמב"ן, אלא מדרבנן?!

והאחרונים[7] תירצו שהרמב"ן לא התכוון לטעון שהזיתים והענבים אינם נכללים בחיוב ההפרשה של תירוש ויצהר, אלא שהם עדיין לא התחייבו כי לא נגמרה מלאכתם. אך אם מפריש בהיותם ענבים או זיתים, הפרשתו מהתורה כדין מפריש לפני גמר מלאכה. ולדעתם הוא הדין גם אם מלכתחילה קוטף את הענבים והזיתים לאכילה. ולפי"ז מיושבים דבריו הסותרים של הרמב"ן.

לסיכום, לדעת הרמב"ם,[8] שפירות האילן חייבים בתרו"מ מדאורייתא, ברור שענבים וזיתים לאכילה בכלל זה, אלא אפילו לשיטות הראשונים[9] שרק 'דגן, תירוש ויצהר' חייבים מן התורה, הדעה הרווחת היא שגם ענבים וזיתים לאכילה דינם כתירוש ויצהר, וחייבים בעיקרון בתרומות ומעשרות מן התורה.[10] וכן פסק ב'חכמת אדם'.[11] לאור הנ"ל יש להפריש מהם בגבולות עולי מצרים בברכה.

ב. מצפה רמון – חלק מארץ ישראל

מצפה רמון בוודאי אינה בתחום עולי בבל, אך יש להסתפק אם היא חלק מגבולות עולי מצרים, מן הגבולות שהחזיק שלמה המלך, או שמא היא רק חלק מגבולות ההבטחה.[12] מו"ר הרה"ג יעקב אריאל שליט"א דן בכך באריכות בשו"ת 'באהלה של תורה',[13] ומביא כמה שיטות לגבול עולי מצרים. בדיון שם נקודות הציון הן ים המלח ונחל מצרים וכן השיטה שמסתמכת על מה שכתב הרמב"ם בהלכות קידוש החודש פי"א הי"ז, הקובעת את קו רוחב °30 כקו הגבול. למעשה במאמרו על חיוב הפרשת חלה במצפה רמון[14] נותר הרב אריאל בספק בשאלות אלו, והוא מתייחס  למצפה רמון כספק אם כלולה בגבולות עולי מצרים, אך בוודאי היא חלק מגבולות ההבטחה.[15]

לכן למעשה, הקוטף ענבים במצפה רמון מפריש תרומות ומעשרות ללא ברכה.

ג. השלב הקובע את המעשר בענבים לאכילה

לגבי קביעת השנה של ענבים אלו – לדעת הרמב"ם,[16] שהשנה נקבעת בפירות האילן על פי עונת המעשרות, אז בוודאי גם בענבים השלב הקובע את השנה הוא עונת המעשרות (סוף הגידול). לדעת התוספות[17] השלב הקובע בענבים הוא חנטה (תחילת הגידול), ולדעת רש"י, שמבחין בין פירות האילן שחיוב תרומות ומעשרות בהם הוא מדרבנן לבין 'דגן, תירוש ויצהר' שחיובם הוא מדאורייתא, נחלקו האחרונים. ה'פני יהושע'[18] מסביר לדעת רש"י שרק ענבי יין (או ענבים ליין) הם בכלל תבואה ('כתבואת גורן וכתבואת יקב'), ואזי השלב הקובע בהם הוא שליש, אך בענבים לאכילה השלב הקובע הוא חנטה כשאר פירות האילן. לדעת ה'ערוך לנר'[19] אליבא דרש"י השלב הקובע הוא תמיד 'שליש'.

בנד"ד, שהענבים נקטפו בחודש אב, עונת המעשרות שהיא שלב מאוחר בגידול הפרי הייתה בשנת מעשר עני, אך גם החנטה, שהיא תחילת היווצרות הפרי, הייתה בערך בחודש ניסן, ולכן הפירות בוודאי משתייכים לשנת מעשר עני.

ד. נתינת מעשר עני בגבולות עולי מצרים

לגבי נתינת מעשר העני, פסק מו"ר הגר"ש ישראלי[20] שבגבולות עולי מצרים פטורים מנתינת מעשר עני,[21] ובנד"ד, שיש ספק אם מצפה רמון היא בכלל עולי מצרים, בוודאי פטורים מנתינה.

סיכום

א. ענבים לאכילה חייבים בתרומות ומעשרות בברכה בגבולות עולי מצרים, אך במצפה רמון יפריש ללא ברכה.

ב. בגבולות עולי מצרים פטורים מנתינת מעשר עני, וכן הדין גם במצפה רמון.

ג. השלב הקובע את שנת המעשר בענבים לאכילה נתון במחלוקת ראשונים כדין שאר פירות האילן: חנטה (תחילת גידול) או עונת המעשרות (סוף הגידול). למעשה אין בכך נפקא מינה בנד"ד, שכן החנטה ועונת המעשר הן באותה שנה.

 

 

 

 

 

[1].    כפתור ופרח, פ"ה (הוצאת בית המדרש להלכה בהתיישבות, עמ' סח-סט); הלכות הארץ, עמ' 39–40.

[2].    תוספות, ב"מ פח ע"ב, ד"ה כי קאמר; וכן כתבו התוספות רא"ש, ריטב"א, ר"ן ב"מ שם.

[3].    ועי' טורי אבן, ר"ה טו ע"ב, והביא ראיה לדבריו מהירושלמי, חלה פ"ג ה"ה.

[4].    רבנו יונה, ברכות דפי הרי"ף דף מא ע"א ד"ה כל שטיבולו.

[5].    שו"ת המהרי"ט, ח"א סי' יח.

[6].    רע"א, תרומות פ"ב מ"ו אות כא.

[7].    ישועות מלכו הל' תרומות פ"ב ה"א; אבני נזר או"ח ח"א סי' פח; חזו"א שביעית סי' ז ס"ק כד; מעדני ארץ תרומות, פ"ה ה"כ אות ב.

[8].    רמב"ם, הל' תרומות פ"ב ה"א שלאו דווקא דגן, תירוש ויצהר אלא אף כיוצא מהם חוץ מירקות, עי' רמב"ם שם ה"ו.

[9].    רש"י, ברכות לו ע"א ד"ה גבי ועוד; תוס', שבת סח ע"א ד"ה דאית.

[10].   אך עי' בס' התורה והארץ ג, עמ' 145, הערה 2 בשם מו"ר הגר"ש ישראלי שהעיקר כדעת הרמב"ן שענבים וזיתים לאכילה אינם בכלל תירוש ויצהר וכדעת הרמב"ן על התורה.

[11].   חכמת אדם, שערי צדק שער מצוות הארץ פרק ב סעי' ד.

[12].   אמנם יש אומרים שכיבוש צה"ל מקדש, עי' ציץ אליעזר ח"י סי' א (הערת הרב י' עמיחי).

[13].   שו"ת באהלה של תורה, ח"ג סי' א.

[14].   'הפרשת חלה בגבול הדרומי', אמונת עתיך 56 (תשס"ד), עמ' 10–22.

[15].   לכן הפרשת החלה שם אינה כהפרשת חוץ לארץ, ואין להקל שם בקולא שנהוגה בחוץ לארץ בשבת וביום טוב, שקודם אוכל ורק משאיר חתיכה קטנה לצורך ההפרשה.

[16].   רמב"ם, הל' מע"ש פ"א ה"ב.

[17].   תוספות, ר"ה יב ע"ב ד"ה התבואה.

[18].   פני יהושע, ר"ה שם ד"ה התבואה; שם בהמשך ד"ה בא"ד.

[19].   ערוך לנר, ר"ה שם ד"ה התבואה.

[20].   ס' התורה והארץ ג, עמ' 143–145.

[21].   עי' במאמרנו 'ספקות בנתינת מעשר עני', אמונת עתיך 35 (תש"ס), עמ' 14–15.