האיסור התורני על המלך להרבות כסף וזהב: (דברים יז, יז): 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאד',[1] משמש נקודת מוצא לבירור גבולות הצבירה המותרים למדינה מודרנית. במאמר זה נבחן את השלכות איסור זה על גופים ממשלתיים, תוך התייחסות למקורות תלמודיים ופסיקות הלכתיות רלוונטיות. בשו"ת 'משפט כהן' (סי' קמב-קמד) קובע הרב קוק שכאשר אין מלך חוזרות זכויותיו לידי האומה. הוא מוסיף ואומר: 'שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל'. לדבריו, שלטון דמוקרטי הנבחר בידי ישראל שואב את סמכויותו בעניינים רבים מדין המלך.[2] הרב קוק אינו מפרט האם חזרת 'משפטי המלוכה' כוללת גם איסור ריבוי כסף וזהב במשטר דמוקרטי, ומוסדותיו הממלכתיים. במאמר זה ננסה להבהיר אפוא, עד כמה מותר לגבות מיסים מאזרחים לצורך ניהול המדינה, והאם רשויות ממשלתיות רשאיות לצבור רזרבות תקציביות לעתיד. כמו כן, נציע דרכים להגדלת משאבים לאומיים באופן המותר. תחילה נדון בתקציבים שונים, כגון ביטחון ושכר פקידי הממשל. לאחר מכן נבחין בין הגדלת תקציב שנובע ממיסוי עודף, ובין הגדלת תקציב שנובע מקנסות. לדוגמה: בשנים הקרובות צפוי להיכנס לתוקפו חוק 'אגרת גודש', שעשוי להכניס לקופת המדינה הכנסות רבות.[3] בדברים להלן נבחן את היחס בין צבירה כזו לאיסור על מלך או שלטון להרבות כסף וזהב.
המשנה בסנהדרין (פ"ב מ"ד) התירה ריבוי כסף לצרכי ביטחון: 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאד - אלא כדי ליתן אספניא', היינו לצורך חייליו.[4] הגמרא (סנהדרין כא ע"ב) מבארת שאסור למלך להרבות לו כפי שנאמר בפסוק 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאד' – רק 'לו', לצורך המלך, אסור להרבות, אבל לצורך אספניא מותר ואפילו 'בהרווחה'. נמצאנו למדים שמותר להרבות כסף לצורכי הצבא והביטחון, ואסור רק לענייניו הפרטיים של המלך.[5] אולם בתלמוד הירושלמי[6] מובאת דעת ר' יהושע בן לוי שצבירת כסף לאספניא גם היא אינה מותרת אלא רק לצורך שנה אחת בלבד. ואולם הריבוי האסור לדעתו הוא עבור אנשי הצבא, צבירת כסף לרכישת אמצעי לחימה, וביטחון שוטף כלל לא הוגבלה.[7] הרמב"ם מכריע כתלמוד הבבלי, ואינו מגביל את ריבוי הממון עבור אנשי הצבא, ובכך מאפשר גמישות תקציבית רבה יותר למשרד הביטחון בניהול צרכיו המתמשכים.[8] פוסקים אחרים, מכריעים כתלמוד הירושלמי, וסוברים שיש להגביל ריבוי זה,[9] כדי למנוע צבירה מופרזת.[10]
שני התלמודים אינם מפרטים מה כולל ההיתר להרבות כסף בשביל 'אספניא', והאם ניתן להרבות לצורכי ציבור נוספים. זו לשון הרמב"ם (הל' מלכים ומלחמות פ"ג ה"ד):
וכל כסף וזהב שירבה לאוצר בית ה' ולהיות שם מוכן לצרכי הצבור ולמלחמותם, הרי זה מצוה להרבותו.
מדבריו משמע שמותר ואף מצווה להרבות לצורכי הציבור ולתועלת עם ישראל,[11] כגון לשמור על עריהם מן האויבים.[12] לפיכך, לשיטתו מותר ואף מצווה להרבות תקציב עבור רווחת הציבור, וכן מותר לאגור תקציבים רבים עבור פרויקטים לאומיים יקרים.[13] על כן, ניתן להרבות ממון בקופה הציבורית ממיסים, קנסות ורווחים לאומיים אחרים שיופנו לטובת פרויקטים ציבוריים ופיתוח תשתיות.[14] קביעתו של הרמב"ם כי מצווה להרבות כסף 'להיות שם מוכן לצרכי הצבור' היא הבסיס התאורטי להקצאת תקציבים למשרדים שתפקידם לספק שירותים ציבוריים. משרדי הרווחה, הבריאות, החינוך, התחבורה והתשתיות, נדרשים לתקציבים משמעותיים כדי לממש את אחריותם כלפי האזרחים. הצורך בפרויקטים לאומיים ארוכי טווח, כגון בניית בתי חולים, סלילת כבישים או פיתוח מערכות חינוך, מתיישב עם ההיתר ואף הציווי להרבות כסף לצורכי הציבור לפי הרמב"ם. להלן נבחן האם ניתן להרבות כסף וזהב ללא ייעוד מסוים אלא רק לצורך רזרבות או משכורות עתידיות.[15]
ג. הטעמים לאיסור הריבוי באוצר המלוכה
כדי ללמוד מאיסור ריבוי כסף וזהב של המלך על ריבוי תקציב בשלטון דמוקרטי, נברר מה הם הטעמים לאיסור הריבוי, שכן אלה משליכים על גדרי האיסור ופרטיו. התורה אסרה על המלך להרבות שלושה דברים: סוסים, נשים וכסף וזהב. טעם האיסור בריבוי סוסים מבואר בתורה: 'ולא ישיב את העם מצרימה' (דברים יז, טז), וכן מבואר בתורה טעם האיסור בריבוי נשים: 'ולא יסור לבבו' (שם, יז). אולם לגבי איסור 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאד' (שם), הטעם אינו מפורש בפסוקים.[16] ב'ספר המצוות'[17] כתב הרמב"ם שיש טעמים לשלושת האיסורים, והם שגרמו לכישלון שלמה המלך.[18] במשנה תורה (הל' מלכים ומלחמות פ"ג ה"ד) ביאר הרמב"ם שאסור למלך להרבות כסף וזהב 'להתגאות בו או להתנאות בו'. נראה שבדבריו הוא התבסס על האמור בהמשך פרשת המלך: 'לבלתי רום לבבו מאחיו' (דברים יז, כ).[19] זו גם דעת רבים, שפסוק זה הוא הטעם לאיסור ריבוי כסף וזהב,[20] אף שהדבר לא נכתב בסמיכות לאיסור.[21] שתי תקלות משמעותיות נגרמות מרום ליבו של מלך - הראשונה היא התגאות על אחיו, והשנייה היא שהריבוי יגרום למלך לבטוח בממונו במקום לבטוח בה'.[22]
טעם נוסף לאיסור ריבוי כסף וזהב הוא חשש מריבוי מופרז של מיסים שיוטלו על העם.[23] בהקשר של תקציבי משרדים, עיקרון זה מחייב את משרד האוצר לבחון בקפידה את בקשות התקציב של כל משרד ולוודא שהן תואמות את הצרכים האמיתיים של המשרד והציבור. לכן, יש לשאוף לתכנון תקציבי מדויק ומניעת צבירה עודפת של כספים שאינם מיועדים להוצאה מיידית או לפרויקטים מוגדרים.[24]
ד. ריבוי ממון בקופה הציבורית במשטר דמוקרטי
לעיל (באותיות א-ב) התבאר שבמשטר מלוכני ניתן להרבות ממון בקופה הציבורית לצורכי ביטחון ולצורכי הציבור בכלל. לשיטת התלמוד הבבלי והכרעת הרמב"ם הותר להרבות ללא גבול, ולפי התלמוד הירושלמי, ניתן לצבור כסף לשנת המס הקרובה בלבד. עתה נותר לבחון, האם נכון להגביל תקציב ממשלתי במשטר דמוקרטי לשנה אחת בלבד, או לאפשר את היתרה בו ללא גבול. לכאורה, איסור ריבוי ממון באוצר הממלכה מחשש לגאווה של המלך כלפי ה' או עמו אינו שייך בנציגי ציבור שנבחרו בהליך דמוקרטי לתקופה מוגבלת. אם כי במציאות הממשלתית, עקרון זה מחייב את השרים ובכירי המשרדים לפעול בשיקול דעת ובצניעות בניהול המשאבים הציבוריים, בהבנה שתפקידם הוא לשרת את הציבור ולא לצבור כוח או יוקרה אישית באמצעות תקציבים גדולים מהנדרש. עם זאת, מדינה עשירה ומבוססת מבחינה צבאית וכלכלית עלולה ליפול לתחושת 'כחי ועצם ידי עשה לי את החיל הזה' (דברים ח, יז).[25] אולם אם הטעם העיקרי של איסור הריבוי הוא חשש ממיסוי-יתר, צריך לבחון עד כמה מותר להרבות בתקציב העודף על שנת מס אחת. וכן אם קיים הבדל בין תקציב המיועד עבור משרדי הממשלה השונים ובין רזרבות תקציביות. יתרה מזאת, גביית מס מעבר לצורך עלולה להיחשב כגזל, וחובה להשיבה לציבור.[26] הרמב"ם מחלק בין תקציב שמיועד לצורכי ציבור שמצווה להרבותו, ובין תקציב אנשי הצבא שמותר להרבותו.[27] על כן, ניתן, ואף מצווה, להרבות תקציבים בקופה הציבורית לצורך פרויקטים ציבוריים עתידיים ויקרים. אולם משכורות פקידי משטר ועובדי מדינה דומה למשכורות אנשי הצבא, ואין מצווה להרבות עבורם. בספרו 'חוקת עולם' סובר הרב שמואל טוביה שטרן כי במקום שאין מצווה להרבות, קיימת הגבלה של ריבוי לשנה אחת בלבד.[28] במדינת ישראל יש הוצאות לצורך תשלומי שכר של פקידי המדינה, כמו הצירים של בית הנבחרים וכל משרתי ופקידי המדינה ואנשי הצבא. לצורך אלו אפשר להרבות ולהקציב מס על אנשי המדינה, אבל אסור להקציב אלא על פי חשבון ההוצאות של כל שנה ושנה, ואסור לבקש מס מאנשי המדינה לעשות אוצר למען תשלומי הפקידים של השנים הבאות, אלא קובעים ההכנסות של המדינה על פי חשבון של ההוצאה השנתית מידי שנה בשנה.
כך כותב הרב שטרן ('חוקת עולם', סי' מד עמ' שיח):
יש לחשוב הוצאות של כל שנה ושנה לבד ואי אפשר לעשות הכנסות המדינה של שנה זו מתוך צפיה להוצאות השנה הבאה, כי אסור להרבות אוצר מכסף ציבורי שלא לצורך ההווה, אלא בעד שמירת בטחון המדינה אשר מצוה לעשות קרן לדבר זה.
דעתו של הרב שטרן, המחייב הגבלת תקציב לשנה אחת בלבד כדי למנוע מיסוי עודף, מצריכה חשיבה מחודשת על אופן ניהול יתרות תקציביות בסוף שנה במשרדים השונים. לעומת זאת, עמדת הרמב"ם, שמתירה ריבוי לצורכי ציבור וביטחון ללא הגבלת זמן, יכולה להצדיק גמישות רבה יותר בתכנון וביצוע פרויקטים ארוכי טווח על ידי המשרדים הרלוונטיים.
שלוש הנחות יסוד עקרוניות עולות מדברי הרב שטרן. ראשית, הגבלת המלך בריבוי כסף וזהב נכונה גם למשטר דמוקרטי-מודרני. למצער, מצופה ממנהיגי ישראל ללכת בדרך התורה, ולא להרבות ממון יתר על הנצרך. שנית, ראוי לחוש לדברי הירושלמי, ולהגביל את התקציב עבור משכורות עובדי המדינה לשנה אחת בלבד. שלישית, הטעם המרכזי לאיסור ריבוי הכסף הממלכתי הוא חשש ממיסוי עודף. על כך יש להעיר, ששלוש הנחות יסוד אלה נתונות במחלוקת, כפי שנפרט להלן.
א) ההנחה שמנהיגים, מושלים וראשי ממשלה, אסורים בריבוי כסף וזהב אינה מוסכמת, ויש טוענים שהמצוות המיוחדות למלך אינן חלות על שאר בעלי שררה.[29] לכן, אין איסור על ראש ממשלה להרבות נשים וסוסים, והוא לא מחויב לכתוב לעצמו ספר תורה.[30]
ב) הרמב"ם[31] אינו מזכיר את הירושלמי המגביל גביית מיסים לשנה אחת בלבד. ה'לחם משנה'[32] מבאר שהרמב"ם פסק כתלמוד הבבלי שלא הזכיר תנאי זה. כך הורה גם ה'מלאכת שלמה' (סנהדרין פ"ב מ"ד): 'יכול להרבות כסף וזהב כדי ליתן לחיילותיו ממנו כל ימי מלכותו'. הרב דוד מן, בספרו 'באר מרים', מבאר שלפי הבבלי והרמב"ם אין הגבלה בריבוי לצורך ביטחון המדינה, והתורה הגבילה את צרכיו האישיים של המלך בלבד.[33] אולם, הרב אבידן בספרו 'אמרות מלך', מגביל את היתרו של ה'לחם משנה', שאומנם ניתן להרבות ליותר משנה אחת, אך יש גבול סביר 'בהתאם לזמן והנסיבות'.[34]
ג) ראב"ע סובר שהגבלת אוצר הממלכה נובעת מחשש למיסוי יתר. ברם, הרמב"ם ופוסקים נוספים סוברים שהטלת מיסים מיותרים אינה הסיבה לאיסור הריבוי, אלא החשש לגאוה ורוממות הלב.[35]
נמצאנו למדים אפוא שקיים עוגן רחב בהלכה להרבות תקציבים של משרדי ממשלה שונים עבור עובדי מדינה לשנים רבות. ההיתר תקף בין בתקציבי ביטחון ופיתוח תשתיות שמצווה להרבותם, ובין בתקציב עבור משכורות לפקידי ממשל, שאין מצווה להרבותם.
ה. ישראל נהגו לגבות לשנת מס אחת
למרות שלפי הבנת כמה מנושאי כליו סובר הרמב"ם שהתקציב אינו מוגבל לשנה אחת, להלן נסקור מספר מקורות מסוגיות אחרות המראות שתקציב המלך, הפרט, הקהילה והציבור היו שנתיים.
בימי שלמה המלך, הונהגה מערכת מסודרת לגביית תקציב שנתי מעם ישראל, שבה כל אחד משנים-עשר השבטים סיפק את צורכי המלך וחצרו במשך חודש אחד בשנה. מערכת זו מתוארת בספר מלכים א ד, ז–יט, שם מוזכרים שנים-עשר נציבים, כל אחד אחראי על אספקת המזון והצרכים המלכותיים מחבל ארץ מסוים.[36] במסכת סנהדרין,[37] נדונה השאלה כיצד התמודדו עם שנה מעוברת, שבה יש חודש נוסף. אחת השיטות המובאות שם מציעה כי בשנה מעוברת היה נציב נוסף שמילא את תפקיד אספקת המזון בחודש השלושה-עשר. כך נשמרה החלוקה השוויונית בין השבטים, וכל חודש בשנה, כולל החודש הנוסף, זכה לנציב אחראי.[38]
בהלכות מתנות עניים (פ"ז ה"ה) כותב הרמב"ם שהצדקה שאדם מחוייב לתת נגזרת מתקציבו השנתי: 'בא העני ושאל די מחסורו ואין יד הנותן משגת נותן לו כפי השגת ידו... ולעולם לא ימנע עצמו משלישית השקל בשנה, וכל הנותן פחות מזה לא קיים מצוה'.
במשנה שפותחת את מסכת שקלים נאמר: 'באחד באדר משמיעין על השקלים'. מבאר תפארת ישראל (שם):
מכריזין בכל גבול ישראל שיביא כל אחד מחצית השקל שחייב למקדש כל שנה ושנה, ומהשקלים הללו החדשים מקריבין מא' בניסן ולמעלה תמידין ומוספים עד א' בניסן בשנה הבאה.
כלומר, בבית המקדש היה תקציב שנתי, וזה היה מורכב ממחצית השקל שתרמו עד ראש חודש ניסן.[39]
ב'שלחן ערוך (חו"מ סי' ט סעי' ג) נפסק שעל ישראל לפרנס את דייניהם וחכמיהם,[40] ולכן גובים בתחילת שנה סכום שיספיק להחזקתם. וזו לשונו:
נהגו לעשות לבית דין קופה, שפוסקין ממון לפרנסת בית דין, ומגבין אותה בתחילת השנה או בסופה.
הרב מרדכי אשכנזי מוסיף שעל פי 'שלחן ערוך הרב',[41] אין זה דין בדיינים בלבד, אלא גובים תשלום בתחילת שנה עבור כל עובד ציבור שמצווים לפרנסו. ב'פנקס הכשרים' של קהילת פוזנא (עמ' 11) מתוארים מעשיהם של גבאי קהילת פוזנא שהיו גובים את החובות פעם אחת בשנה בערב חג הפסח:
ומהיום ההוא והלאה עד ביאת הגואל מחוייבים לגבות בכל שנה לפי צרכיהם... ויחשבו מחשבות צדק ואמת קודם כל פסח של כל שנה ושנה ויגבו כל צרכיה תוך שנתו קודם פסח.
ממקורות אלו לומד הרב נפתלי בר-אילן ש'ממדת התורה על מלך או מדינה לערוך תקציב שנתי, ולשער מראש את הוצאות למשך שנה'.[42] בכך נראה שהרב בר-אילן מסכים לדברי ה'חוקות עולם' להגביל את התקציב השנתי של מדינת ישראל לשנת מס אחת קדימה, ולא יותר. בעל 'שלחן ערוך העתיד' (הל' מלכים סי' עב סעי' ט), חש גם הוא לשיטות המגבילות את התקציב לשנה. וזו לשונו:
ובירושלמי איתא שיכין על שנה מה שצריך לחיילותיו וכו' ולא יותר, וכתבו שהרמב"ם לא חש לה מפני שאינו בגמ' דידן (לח"מ), ולענ"ד אינו כן דממילא כן הוא דאם לא כן איזה שיעור תתן, ובהכרח שכוונת המשנה והגמרא גם כן – כן.
בפירוש 'שיירי קורבן' לירושלמי,[43] מבואר שהרמב"ם אינו חולק על הירושלמי, וגם הוא מגביל את התקציב לשנת מס אחת. סיוע לשיטה זו ניתן להביא מדברי ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שסט סעי' ז), שמלך יכול ליטול מס מכל בני העיר לשנה. וזו לשונו: 'דבר קצוב משנה לשנה... אינו גזל'. מקורות אלה מלמדים שמנהג הקהילות היה לגבות מס לשנה עבור תשלום עובדי הציבור,[44] דבר העולה בקנה אחד עם דברי הירושלמי העוסק בקופה הממלכתית. לפיכך, מסורת של גבייה שנתית של משאבים לצורכי ציבור, כפי שעולה מהלכות צדקה, מגביית השקלים ומנהגי הקהילות, תומכת במודל של תקציב שנתי גם במשרדי ממשלה. כל משרד אמור לתכנן את פעילותו והוצאותיו על בסיס שנתי, תוך התאמת רזרבה סבירה לצורך גמישות במקרים של פרויקטים רב-שנתיים או אירועים בלתי צפויים.
בימים אלו מדינת ישראל נמצאת בחובות גדולים, והוצאות מלחמת 'חרבות ברזל' הוסיפו חוב נוסף של כמאה מיליארד ₪ בשנת 2024.[45] אנו תקווה, כמובן, שדברים ישתנו לטובה, ומדינת ישראל תפרע את חובותיה. המאמר שלפנינו עסק באפשרות התיאורטית שמדינת ישראל תאגור עודפי תקציב, ובדקנו מהן המטרות לשמן ניתן לעשות זאת. בידינו עלה, שניתן להרבות תקציבים ולגבות מיסים ככל שאכן נצרך לטובת אמצעי לחימה, לשמירת הביטחון ולפיתוח תשתיות. אמנם, ראינו שה'חוקות עולם' ופוסקים נוספים ביקשו להגביל את יתרות התקציב עבוד עובדי המדינה והציבור, שיספיק לשנה אחת בלבד. אך מדברינו עלה שמעיקר הדין אין הגבלה לתקציב הממשלתי במדינת ישראל, ומותר לאגור במשרדי הממשלה גם לשנים רבות. שלושת הנימוקים המרכזיים לכך הם:
א. בשונה ממלך, למדינה דמוקרטית אין איסור 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאד'.
ב. הרמב"ם הטעים את איסור הריבוי ברום לבבו של המלך, וזה אינו שייך במשטר שהעם הוא הריבון.
ג. הרמב"ם, בעקבות התלמוד הבבלי, אינו מגביל תקציב למטרות שמותר להרבות עבורן.
למסקנה נראה אפוא שאין איסור מוחלט על צבירת כספים על ידי המדינה, ועקרונות 'גבולות הצבירה' מספקים מסגרת חשובה לבחינת אופן הפעלת תקציבי המדינה על ידי משרדי הממשלה. יש לשאוף לאיזון בין הצורך בהקצאת משאבים מספקת למילוי תפקידי המשרדים השונים, ובין הזהירות מפני צבירה עודפת ומיסוי-יתר. במיוחד בכל הנוגע לתקציבים המיועדים לשכר עובדי המדינה בכל משרד, נראה שנכון להגביל את היתרה לשנה אחת, כדי למנוע גביית מיסים מעבר לצורך. בנוסף, כל משרד צריך לפעול בשקיפות ובאחריות תקציבית, תוך התחשבות בערכים מוסריים והלכתיים. עם זאת נראה שבימים עברו, הגבלת התקציב לשנה הייתה מושפעת ממחזוריות הטבע ושנת היבול החקלאית. לא כן כיום, כאשר ההתנהלות הכלכלית הציבורית והפרטית אינה מושפעת הרבה מהשנה החקלאית, ניתן אם כן לקבוע תקציב ממשלתי לתקופות זמן אחרות, כדוגמת תקציב דו-שנתי. דבר זה עשוי להקל על ניהול תקציבים של משרדי ממשלה העוסקים בפרויקטים ארוכי טווח הדורשים יציבות תקציבית.
[1]. וראה רמב"ם, הל' מלכים ומלחמות פ"ג ה"ד.
[2]. ראה בהרחבה משפט כהן, סי' קמד עמ' שלז: 'וחוץ מזה נראים הדברים, שבזמן שאין מלך, כיון שמשפטי המלוכה הם ג"כ מה שנוגע למצב הכללי של האומה, חוזרים אלה הזכיות של המשפטים ליד האומה בכללה. וביחוד נראה שגם כל שופט שקם בישראל דין מלך יש לו, לענין כמה משפטי המלוכה, וביחוד למה שנוגע להנהגת הכלל... אבל למה שנוגע להנהגת הכלל, כל שמנהיג את האומה דן הוא במשפטי המלוכה, שהם כלל צרכי האומה הדרושים לשעתם ולמעמד העולם'. ועיין בקובץ ברורים בהלכות הראי"ה, יישום מעשי לדבריו בנושאי צבא, מלחמה וסמכויות מנהיגי ישראל. וראה בספרו של הרב פרופ' נריה גוטל, ממשפטי המלוכה – אחריות לאומית כשיקול פסיקה, על יישום העיקרון הלכה למעשה.
[3]. חוק 'אגרת גודש' מטרתו עידוד שימוש בתחבורה ציבורית והקטנת עומסי תנועה בכניסה לערים הגדולות בגוש דן, על ידי גביית מס מכלי רכב שנכנסים בשעות העומס לאזורים מוגדרים.
[4]. רבים פירשו ש'אספניא' אלו חיילים - ראה רש"י, שם ד"ה אספניא: 'שכר חיילות מדי שנה בשנה הנכנסין והיוצאין עמו כל השנה'. וראה שפתי חכמים, שם בדעת רש"י – 'אכסניא', היינו ביגוד, אוכל וכל הנצרך 'לחיילותיו ולפרשיו ולעבדיו'. וראה יד רמה, שם ד"ה פיסקא: 'אפסוניא – שכר חיילותיו', וכ"כ בפירוש הספרי המיוחס לראב"ד, שם ד"ה אפסניא. וראה מאירי, שם כא ע"א ד"ה וכן (השני), שמפרש 'אפסניא' - חיילים היוצאים למלחמות הציבור. וכן כתב בספר במסילה העולה, סנהדרין שם. וראה פירוש רבינו נתן אב הישיבה, סנהדרין שם: הוצאות הצבא. וכן נראה באילת השחר, דברים יז, יז ד"ה וכסף. ועיין תולדות אדם (אשכנזי), ספרי שם, שמפרש אספניא: 'חיילותיו לעת צרנו'.
[5]. ראה ספרי דבי רב, דברים פסקה קנט, בדעת הרמב"ם כאן: 'כל שאינו לצורך עצמו להתגאות או להתנאות מותר, ומצווה נמי איכא, בין לצורך בית המקדש בין לצורכי ציבור'.
[6]. ירושלמי, סנהדרין פ"ב ה"ו.
[7]. ר"ח, סנהדרין כא ע"ב, ע"פ הירושלמי שם, אפסניא היא 'הוצאת המאכל והכסות'; ראה רש"י, סנהדרין שם ד"ה אספניא: 'שכר חיילות מדי שנה בשנה', וראה חוקת עולם, סי' מג עמ' שטז: הרמב"ם מחלק בין היתר ריבוי אפסניא, שהיא שכר החיילים, לבין שאר צורכי ציבור ומלחמותיהם שמצווה להרבותם. ריב"ל הגביל אפסניא לשנה, ולא הגביל היכן שמצווה להרבות.
[8]. רמב"ם, הל' מלכים ומלחמות פ"ג ה"ד. מלאכת שלמה, סנהדרין פ"ב מ"ד ד"ה כדי ליתן. וראה באר מרים, כאן ד"ה ומעתה מיושבת: לפי התלמוד הבבלי איסור הריבוי הוא לצורך עצמו בלבד, וכך פסק הרמב"ם. ראה יד פשוטה, שם: ע"פ הפירוש הרגיל בירושלמי, אם תפרוץ מלחמה בסיום שנת המס לא יהיה ביד המלך תקציב עבורה עד שיגבה מיסים חדשים, ולפיכך הכריע הרמב"ם כבבלי שאין שיעור לריבוי.
[9]. רב סעדיה גאון, ספר המצוות (כתאב אלשראיע, תשע"ט), פכ"א עמ' 203: 'שווה כסף של הוצאות חילותיו במשך שנה אחת, יהיו אשר יהיו'; ר"ח, סנהדרין כא ע"ב, ע"פ הירושלמי שם, על 'הוצאת המאכל וכסות'; ראה רש"י, סנהדרין שם ד"ה אספניא: 'שכר חיילות מדי שנה בשנה', וראה הסבר ברכת שי (ברמן), סנהדרין שם עמ' פג ד"ה וכסף, והסבר שו"ת השבי"ט ד, סי' יד; וראה פירוש רש"י והריב"ן, שם ד"ה כדי ליתן לאפסניא: 'של שנה זו'; ערוך, ערך 'אפסנא': 'ההוצאה שנותן לחיילותיו חדש בחדש, והוא נוטל המס בשנה' (הובא ביד רמה, סנהדרין יח ע"ב ד"ה ולא, הסבר שני); ר"י מלוניל, סנהדרין משניות לדף כא ע"ב ד"ה וכסף וזהב: כרש"י שם, וסיים: 'אבל לא יאצור יותר'; וראה מאירי, סנהדרין כא ע"א ד"ה וכן (השני); רבנו בחיי, דברים יז, יז; פסקי ריא"ז, סנהדרין פ"ב ה"ב אות ד; ברטנורא, סנהדרין פ"ב מ"ד ד"ה אספניא; קרית ספר, מלכים פ"ג אזהרת שנו; שירי קרבן, שם, בדעת הרמב"ם; פני משה, ירושלמי שם.
[10]. שיירי קרבן, שם בדעת הרמב"ם; ערוך השלחן העתיד, הל' מלכים סי' עב סעי' ט, בדעת הרמב"ם: כוונת המשנה והבבלי כירושלמי. וראה משפט המלוכה, כאן, עמ' פב: על פי שיטת ראב"ע, שאסור להרבות מיסים כדי למלא את קופת הצבא לשנים רבות.
[11]. ראה רמב"ם, ספר המצוות, ל"ת שסה: מותר להרבות; ספר החינוך, מצווה תקב: 'אבל מרבה'; דגול מרבבה (טריוויש), קסד ע"ב - קסה ע"א, ד"ה ואגב היות, בדעת הרמב"ם כאן: המלך צריך להרבות ככל היותר, ולמצווה ייחשב לו; וראה ספרי דבי רב, דברים פסקה קנט (ראה לעיל שם): אין כוונת הרמב"ם לכלול היתר ריבוי לצורכי ציבור בהיתר אספניא האמור בחז"ל, אלא קבע את היתרו לאחר שהסיק שהאיסור הוא לצורך עצמו 'להתגאות בו או להתנאות בו', ולא בממון לצורכי הציבור.
[12]. ספר החינוך, מצווה תקב.
[13]. ראה משטר ומדינה בישראל על פי התורה ב, מהד' ארץ חמדה, סעיף צב הערה 47, שהסתפק האם לשיטה זו המלך רשאי להפקיד כספים גם לצורך שעת חירום מסוג אחר, כגון התמודדות עם מגפה, רעידת אדמה וכדו'.
[14]. אכן מטרת החוק היא להפנות תקציבים לשיפור התחבורה הציבורית.
[15]. וראה תקציב המדינה, הצעה לשנת הכספים 2025, כסלו תשפ"ה ירושלים, עמ' 205, סעיף בנושא רזרבה תקציבית. וראה עוד הרזרבות בתקציב המדינה בשנים 2024-2016, המחלקה לפיתוח תקציבי, ז באלול תשפ"ד.
[16]. ביאורי מהרא"י (איסרלין), דברים שם; אברבנאל, דברים שם: wהטעם בזה לא זכרו הכתוב'; אלשיך, דברים יז, יז; של"ה, תורה שבכתב ווי העמודים פי"ט אות כ; עיון יעקב, סנהדרין כא ע"ב אות לא; מלאכת הקדש (טולידאנו), דברים יז, יז, ד"ה ועי"ל; רש"ר הירש, דברים שם; משך חכמה, דברים יז, כ; נשמת חיים (משאש), דברים שם ד"ה ולדעתי. ועי' תוספות חכמי אנגליה, סנהדרין כא ע"ב ד"ה שני טעמי: לפי התלמוד טעם איסור ריבוי כסף וזהב אינו מפורש, אף על פי שהוא עולה מהפסוקים.
[17]. ספר המצוות לרמב"ם, ל"ת שסה.
[18]. ספר המצוות לרמב"ם, ל"ת שסה: 'וכבר באר... בכתוב טעם שלש מצות אלה, רצוני לומר לא ירבה לו סוסים ולא ירבה לו נשים וכסף וזהב לא ירבה לו, ובעבור שנודע טעמם וסבתם הגיע בעבורם מהנטיה מהדת, מה שכבר התפרסם מספור שלמה עליו השלום, עם גודל מדרגתו בידיעה ובחכמה והיותו ידיד-יה'.
[19]. עיין נר מצוה (ואלק), מצווה שסה עמ' קלה; באר מרים, כאן ד"ה ונמצא; נתיבות ים, סנהדרין כא ע"א ד"ה ובעיקר; אמרות מלך, כאן, ביאורים כג.
[20]. פירוש רס"ג הארוך, בראשית עמ' 287: התורה אסרה על המלך ריבוי כסף וזהב, לשמירה וסייג שלא יבוא לידי רום לבבו מאחיו; בכור שור, דעת זקנים מבעלי התוספות, חזקוני, הדר זקנים, פענח רזא, הרא"ש על התורה – דברים שם, כ; ר"י מלוניל, סנהדרין, כא ע"ב ד"ה וכסף וזהב, בפירוש הראשון; מאירי, סנהדרין כא ע"א ד"ה ודברים: 'ודברים אלו כולם, שלא להתגאות במלכותו יותר מדאי'; רבנו בחיי, בראשית כח, כ: העושר מביא לגסות הרוח וגבהות הלב, ועל כך התפלל שלמה המלך: 'ראש ועושר אל תתן לי, הטריפני לחם חקי' (משלי ל, ח). וראה להלן הערה 26; ספר החינוך, מצוות תצט, תקב; רלב"ג, דברים שם, בפירושו השני, ושם פסוק כ, ושם פי"ח התועלת הששה עשר; המיוחס לר"ן, סנהדרין כא ע"ב ד"ה לו, בפירוש הראשון; עיין זוהר הרקיע, לאוין רמח, על שורה צח; צידה לדרך, שם, יז, בפירוש השני; אברבנאל, דברים יז ד"ה ואפשר לפרש: 'יביאהו לגסות הרוח'; כלי חמדה (פלאצקי), דברים יז, יד אות ט, דף קכב ע"ב-קכג ע"א; משך חכמה, שם יז, כ: 'לבלתי רום לבבו מאחיו' הוא טעם לשני דברים: איסור ריבוי כסף וזהב ומצוות כתיבת משנה התורה. ראה ספר הבתים, מצווה שסה: כוונת המצווה כפי שביאר בריבוי סוסים, ושם פירש בפירושו הראשון: 'למען לא ירום לבבו ולא יהיה כמלכי הגוים מולכים בגאוה, לא להנהיג העם ביושר ומשפט'. וכתב זאת לאחר שהביא את דברי הרמב"ם בספר המצוות שם, שגם ריבוי כסף וזהב התפרש טעמו.
[21]. משך חכמה, שם.
[22]. עיין תרגום המיוחס ליונתן, דברים יז, יז: 'דלא יתרומם לביה לחדא וימרוד באלהא שמיא' (וראה משך חכמה, שם, כ), וראה יד פשוטה, כאן: לדעת התרגום, 'ולא יסור לבבו' (שם, יז) ו'לבלתי רום לבבו מאחיו' (שם, כ), שניהם מתייחסים גם לאיסור ריבוי זה; אזהרות לרבינו שלמה בן גבירול, צח: 'ולא יסור לבבו בסוסי מרכבו וכספו וזהבו וחמדת האוצרים', וראה דינא דחיי, לאוין רכד, על דבריו; ראה ר' עזרא מגרוניא, 'תרי"ג מצוות היוצאים מעשרת הדברות' (בתוך כתבי רמב"ן, ב, הוצאת מוסד הרב קוק, ד"ה לא יהיה לך, עמ' תקמ): ריבוי כסף הוא בכלל 'לא יהיה לך אלהים אחרים' שבעשרת הדברות, ויוצא מהפסוק 'ורם לבבך ושכחת' (דברים ח, יד, עיי"ש יג: 'וכסף וזהב ירבה לך'), ומהפסוק 'וכסף הרביתי לה וזהב עשו לבעל' (הושע ב, י). וראה ספר חסידים (מהד' מק"נ), סי' תתתתרמה, בהסברו השני; רבנו בחיי, דברים יז, יז, בפירושו הראשון: נימוקו בפסוק 'לבלתי רום לבבו' – 'כי בעשותו אוצר לכסף ולזהב יבטח באוצרו ויסיר בטחונו מה' יתברך, וראוי למלך שישים ה' מבטחו ושיהיה יראת ה' אוצרו ומבצרו', וראה אלשיך, שם: 'והוא מאמר שלמה על העושר (משלי ל, ט): ופן אשבע וכחשתי ואמרתי מי ה'', ועיין רש"י, משלי ל, א, על שלמה: 'ארבה זהב ולא אסור'; נחלת אבות (אברבנאל), פ"ו מ"ה: 'להניח בבית גנזיו ולהתגאות בו כי בוטח בה' ישוגב (ע"פ משלי כט, כה)'; כלי יקר, דברים יז, יח; של"ה, תורה שבכתב, שופטים, תורה אור, שש מעלות לכסא, עמוד הדין ד"ה ומלך: שמא יבטח בעושרו וחייליו ולא בה'; טעמי מצות (ר' מנחם בן משה הבבלי), מצווה רפט: 'בריבוי אוצרותיו יחשוב שינצח כל העולם... וישכח יד ה' החזקה'; גבול בנימין (וויטאלי), ג, דרוש ה, פרשת חיי שרה ד"ה המלך הוקם: על ידי כך יאבד את מלכותו, כפי שנאמר: 'בוטח בעושרו הוא יפול' (משלי יא, כח); עיין קדמוניות היהודים ד, ח, יז: דיני המלך - אם יגיעו לידיו 'המון זהב וסוסים... ירום לבבו על המצוות'.
[23]. ראב"ע, שם יז, יז: 'לפיכך רגמו את אדונירם שהיה ממונה על המס' (הובא ברבנו בחיי שם, בפירושו השני); ר"י מלוניל, שם, בפירושו השני: אסור לנהוג כשלמה שהטיל מס כה גדול על ישראל עד שהיה מניח בשווקים אבני זהב גדולות וכבדות שלא ייגנבו; עי' יד רמה, סנהדרין כא ע"ב ד"ה פיסקא וכסף; ספר הבתים, לאו שסה, בנימוקו השני; ראה מיוחס לר"ן, סנהדרין כא ע"ב ד"ה לו, בפירושו השני: 'שלא יבקש מס גדול להתעשר'; עי' צרור המור (סבע), דברים יז, טז: 'להרבות כסף וזהב לבלי חוק'; מנחה בלולה (רפאפורט), דברים שם; מדרש סגולת ישראל, דברים שם, בפירושו השני; שו"ת התעוררות תשובה, ד, יו"ד סי' קפג (מהד' ישנה, או"ח סי' סט): אסור להרבות כסף וזהב לחייליו ושריו, וזאת דווקא אם לוקח אותם מהעם על פי משפט המלוכה המתואר בספר שמואל א' (ח, יד-יז), אבל מותר להרבות ממון ממתנות ושלל מלחמות; עיין שבילי דוד, חו"מ סי' שסט אות א, הסבר ראשון; שד"ל, דברים, שם: שלא יכביד עולו על עמו. וראה ספר העיקרים, מאמר ד פכ"ו ד"ה האחד: משמע שאומנם שורש האיסור הוא בחשש שיבוא לקחת מעמו 'שיהיו הצאן לפרנס הרועה, ולא הרועה לשמור הצאן', אבל גדרו הוא שמחמת כך על המלך להיות שונא בצע ולא לחמוד ממון, לפי שאם ישתדל להרבותו – אפילו מן האויבים – כשלא יימצא לו די כסף וזהב, ייקח מעמו.
[24]. הבדלים הלכתיים בין השיטות ראה אצל ר"ש פיק, 'וכסף וזהב לא ירבה לו מאד', ירחון האוצר מד, עמ' שנה אות א.
[25]. ראה מכתבים ומאמרים א (ש"ך), עמ' ו-ח. הובא בארץ חמדתנו (זייני), עמ' 188. וראה תוך הנחל (שיק) ב, תצוה עמ' קצה. וראה ר"ח גנץ, על החירות קובץ שיעורים - ישיבת בין הזמנים גבעת שמואל, קובץ ב (תשס"ז), עמ' 120-119. וראה בבלי סנהדרין קב ע"א: 'אמרו דבי רבי ינאי, אמר משה לפני הקדוש ברוך הוא, רבונו של עולם, בשביל כסף וזהב שהשפעת להן לישראל עד שיאמרו דיי גרם להם לעשות להם אלהי זהב. משל אין ארי דורס ונוהם מתוך קופה של תבן, אלא מתוך קופה של בשר'.
[26]. משפט המלוכה, עמ' פב. וראה תורת המלך (אריאלי), הלכות מלכים פ"ג ה"ד: מלך הלוקח יותר מצרכיו הוי גזל.
[27]. וראה רדב"ז וכסף משנה על הרמב"ם, שם: היתר ריבוי עבור חייליו, עבדיו ושמשיו נלמד מהיתר המשנה להרבות לאפסניא. וראה בדברי המאירי לעיל הערה 4, שמדובר בחיילים היוצאים למלחמת ציבור. וראה פירוש המשנה לרמב"ם, סנהדרין פ"ב מ"ד: אפסניא הם 'החיל והצבא'. אולם ראה בפירוש ספרי לרבנו הלל, דברים קנט: אספניא הם 'חיילות ההולכין עמו'.
[28]. חוקת עולם, סי' מג עמ' שטז.
[29]. ענבי פתחיה, עמ' 296 אות ב ד"ה ומה, למד כן מהרמב"ם, הל' מלכים ומלחמות פ"א ה"ח: 'נביא שהעמיד מלך משאר שבטי ישראל... הרי זה מלך, וכל מצוות המלכות נוהגות בו'; כן משמע גם מנתן פריו, נדרים כח ע"א ד"ה ונראה, ע"פ הרמב"ם שם; וראה שבילי דוד, חו"מ סי' שסט אות א: מכוחו של 'דינא דמלכותא דינא', מותר למלך גוי להרבות מיסים על העם אף כשאין לו צורך בממון, ולמלך ישראל הדבר אסור מן התורה. מדברי שבילי דוד עולה שלשיטה זו, מלך ישראל, שלא חל עליו איסור הריבוי, מותר בריבוי כסף וזהב ממיסים, אם קיים בו דינא דמלכותא דינא; משטר ומדינה בישראל על פי התורה, שם עמ' 460 הערה 51.
[30]. באר מרים, פ"א ה"ח ד"ה ומעתה נראה (הראשון): כיוון שאינו מלך מצד הגברא עצמו, אינו אסור בריבוי נשים, סוסים וכסף וזהב. לגבי חיוב ספר תורה ראה שו"ת משיב דברים ב, יו"ד סי' קנט, נאמר על ספר התורה של המלך 'יושב בדין והיא עמו'. הואיל ורק מלכי דוד יושבים בדין, שאר מלכים אינם כלולים במצוות כתיבת ס"ת. כמו כן, נראה שחובת כתיבת ספר תורה היא למלך על כל ישראל שנמשח מאת המקום. אומנם, לשיטת הרמב"ן, דברים יז, טז, לא ראוי לציבור ולמנהיגיהם להגזים בכמות הכסף וכלי המלחמה כדי שלא יבואו לידי גאווה ושכחת השם. אך נראה שהרב שטרן נוקט כדעת האבן עזרא שחושש לריבוי מיסים.
[31]. רמב"ם, הל' מלכים ומלחמות פ"ג ה"ד.
[32]. לחם משנה, על הרמב"ם שם.
[33]. באר מרים א, עמ' קי ד"ה ומעתה.
[34]. אמרות מלך, עמ' קלו חידושים כה.
[35]. ראה לעיל אות ג.
[36]. 'ולשלמה שנים עשר נצבים על כל ישראל וכלכלו את המלך ואת ביתו חדש בשנה יהיה על האחד לכלכל'.
[37]. סנהדרין יב ע"א.
[38]. וראה אברבנאל ורלב"ג מלכים שם פסוק ז, וכן בפסוק יט: המס מיועד לפרנסת המלך ואוכלי שולחנו.
[39]. וראה עוד חינוך, מצווה קה. וכן רד"ק, דברי הימים ב כד, ו.
[40]. וראה רמב"ם, הל' סנהדרין פכ"ג ה"ה: אסור לדיין לקבל שכר עבור הדין, אך מותר לקבל תשלום עבור ביטול מלאכה.
[41]. הלכות תלמוד תורה משולחן ערוך אדמו"ר הזקן, פ"ד עמ' 472 סימן 22א/א.
[43]. שיירי קורבן, על הירושלמי סנהדרין פ"ב ה"ו.
[44]. ראה משטר ומדינה בישראל על פי התורה ג, עמ' 1167 הערה 14: קהילות רבות קבעו שומה אחת לשנה, וכן רשום בפנקס תקנות מדינת ליטא.
[45]. ראה יהלי רוטנברג, דוחות על ביצוע התקציב 2024, החשב הכללי, דברי פתיחה.
עוד בקטגוריה משפט התורה
כיצד מפגינים וכיצד אין מפגינים?
הפגנות הן לחם-חוקו של משטר דמוקרטי, והן אחד ממאפייניו כמימוש של חופש הביטוי וחופש ההתארגנות.
תאונת דרכים על פי דיני נזיקין
אחד התנאים לחיוב גרמי על פי הרמב"ם הוא כוונה להזיק. אין זאת אומרת שהחיוב יהיה רק בכוונת זדון, אלא כל שפעל במודע והתרשל,...
אחריות על מוצר שהוזמן במרשתת
הקנייה ברשת האינטרנט הולכת ותופסת מקום מרכזי בשוק המסחר. פעמים שמתעוררת השאלה על מי מוטלת האחריות לשלמות המוצר, בפרק...
