גרימת נזק בטעות

א. יתומים ששחטו בטעות בהמה שאולה שהניח להם אביהם

נאמר בגמרא במסכת כתובות (לד ע"ב):

אמר רבא: הניח להן אביהן פרה שאולה - משתמשין בה כל ימי שאלתה, מתה - אין חייבין באונסה; כסבורין של אביהם היא, וטבחוה ואכלוה - משלמין דמי בשר בזול; הניח להן אביהן אחריות נכסים - חייבין לשלם.

וכן פסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שמא סעיף ד):

חשבו שהיא של אביהם, וטבחוה ואכלוה, משלמים דמי בשר בזול, שהוא שני שלישים, והעור ישלמו כולו. ואם הניח להם נכסים וטבחוה, משלמים דמיה מנכסיו.[1]

וביאר הסמ"ע שהטעם שמשלמים דמי בשר בזול הוא משום שיכולים לומר שאילו היו יודעים שאינה של אביהם לא היו אוכלים בשר, אבל שני שלישים משלמים שכן דרך בני אדם לקנות בשר בזול ולאכול אף אם בלאו הכי לא היו אוכלים בשר. על עיקר דין זה הקשה 'תוספות הרא"ש', מדוע מחויבים היתומים לשלם רק על ההנאה שנהנו מהבשר, ואין הם מחויבים בתשלום מלא על הנזק שגרמו לפרה ששחטו מדין 'אדם המזיק'. אמנם היו אנוסים אך הלא אדם מועד לעולם בין בשוגג, בין במזיד, בין באונס ובין ברצון.[2] ותירץ 'תוספות הרא"ש' (כתובות לד ע"ב ד"ה משלמין דמי בשר בזול) שהאונס כאן הוא אונס גמור בו פטור גם אדם המזיק, וזו לשונו:

דאונס גמור אדם פטור (פירוש כגון זה שהיו סבורים שהיתה של אביהם) כדאיתא בירושלמי שנים שהיו ישנים במטה והזיק הראשון לשני פטור משום דלא הוה ליה לאסוקי אדעתיה דליתי איניש אחרינא בהדיה הזיק שני את הראשון חייב, וכן בפרק המניח דקתני המניח כד ברשות הרבים ובא אחר ונתקל בו ושברו פטור ופריך בגמרא אמאי פטור איבעי ליה לעיוני ומיזל ומוקי לה באפילה כלומר דהשתא הוי אונס גמור, ועוד תניא התם הנכנס לתוך חנותו של נגר שלא ברשות וניתזה בקעת וטפחה לו על פניו פטור משום דאונס גמור הוא.[3]

גם התוספות סוברים שאדם המזיק פטור באונס גמור, אך הרמב"ן סובר שאדם המזיק חייב גם באונס גמור,[4] ולכן לשיטתו צריך הסבר אחר מדוע פטורים היתומים מתשלום הנזק. ה'קהילות יעקב' (בבא קמא סי' כד) ביאר שפטורם של היתומים אינו משום שהזיקו באונס אלא משום שהיה מותר להם מן הדין לעשות את המעשה, וזו לשונו:

נראה דהכא שאני, דכל אונס הרי המעשה ההיזק אסור לו לעשותו, ורק שנאנס בעשייה זו, אבל הכא כיון דחזקה שתחת יד אדם שלו הוא, היה מותר להם ע"פ דין לטבוח ולאכלו וברשות התורה קעביד, וכה"ג ליכא מדין אדם המזיק.

ונראה שלכך נתכוון הריטב"א (כתובות לד ע"ב) שכתב:

דהא ודאי לאו פושעים נינהו כלל דחזקה כל מה שאדם מוצא בבית מורישו בחזקת שלו הוא ואפילו לא היה אמיד כי יש מתרושש והון רב.

אם כן יש שתי דרכים לבאר את פטורם של היתומים מלשלם על הנזק שגרמו לפרה: לשיטת תוספות המעשה שעשו נחשב מעשה אסור אך הם פטורים מלשלם עליו מחמת היותם אנוסים באונס גמור, ולשיטת הרמב"ן המעשה שעשו נחשב מעשה מותר ומשום כך פטורים מלשלם. בספר 'ישועות ישראל' (סימן עב עין משפט ס"ק ב) לרבי ישראל יהושע טרונק כתב, שבהניח להם אביהם פרה שאולה וסברו שהיא של אביהם וטבחוה ביום הכיפורים – חייבים מ'דין מזיק', שאף ששגגו בממון מכל מקום הזידו באיסור יום הכיפורים ואין זה אונס, ומתוך כך הקשה על הריטב"א שכתב שבהניח להם אביהם תרומה, וסברו שהיא של אביהם ואכלוה חייבים על הנאת האכילה בלבד ולא על הנזק שגרמו לתרומה, וזו לשונו:

ותמהתי על פה קדוש שיאמר דבר זה, דהא כיון דהא דזר שאכל תרומה ע"כ במזיד בתרומה איירי... וכיון דהזיד בתרומה וידע דחייבין עליו מיתה או מלקות נהי דשגג וסבר שהוא שלו, ודאי לא מקרי אונס שיפטור מדין מזיק.

ולענ"ד הדבר תלוי בשתי הדרכים שהובאו לעיל: לשיטת תוספות שפטורם של היתומים הוא מחמת שנחשבים אנוסים באונס גמור, אכן אין מקום לפוטרם כאשר ידעו שאסור להם לאכול מחמת איסור יום הכיפורים או מחמת שמדובר בתרומה האסורה לזרים. אך לשיטת הרמב"ן ששחיטת הפרה או אכילת התרומה נחשבים, מבחינת דיני ממונות, כמעשה מותר ואינם מוגדרים כלל כמעשה של נזק, אף שאינם מוגדרים כאנוסים, סוף סוף אין מקום לחייבם מדין מזיק, שהרי המעשה שעשו נחשב מעשה מותר ואינו מוגדר כלל מעשה של נזק. על פי זה מובן שהריטב"א לשיטתו ששחיטת הפרה ע"י היתומים אינה מוגדרת כלל מעשה נזק, סובר גם כן שאין מקום לחייב את היתומים בתשלומים על הנזק שגרמו לתרומה שאכלוה מתוך שסברו שהיא של אביהם.[5]

ב. השתמש בספר מתוך מחשבה מוטעית שקיבל רשות מבעליו

פסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' עב סעי' לג):

ראובן תובע ללוי ספרים שמשכן לשמעון, ואמר ששמעון המחהו אצל לוי לתת אותם לו כשיתן לו המעות, וכשהוציא לוי הספרים לתת לראובן, אומר שנפחתו ונפסדו בידו, ותבעו לשלם לו הפחת, ולוי אומר: ממי שקבלתי הספרים הוא הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי, כיון שלוי היה יודע שהספרים של ראובן, אף אם הרשהו שמעון ללמוד בהם לא היה לו לשמוע לו, ולפיכך חייב לשלם לראובן כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמש בהם.

ודייק הש"ך מלשון ה'שלחן ערוך', שרק אם לוי טוען ששמעון הרשה לו ללמוד בספרים, לוי חייב שהרי ידע שהספרים של ראובן וממילא שמעון אינו מוסמך להרשות להשתמש בהם. אולם, אם לוי טוען ששמעון אמר לו שראובן נתן רשות לכל מי שיקבל את הספרים הללו כמשכון להשתמש בהם – לוי יהיה פטור מלשלם. ב'שער משפט' דייק מלשון ה'שלחן ערוך' שלוי חייב רק כשידע שהספרים של ראובן אבל אם סבר שהספרים של שמעון שהרשה לו להשתמש בהם – פטור. שני הדיוקים הללו, של הש"ך ושל 'שער משפט', מפורשים בתשובת הרא"ש (כלל צג סי' ב) שהיא המקור להלכה שהובאה ב'שלחן ערוך', וזו לשונו של הרא"ש:

שאלה: ילמדני רבינו ראובן תבע ללוי ספרים שמשכן לשמעון ואמר ששמעון המחהו אצל לוי הנזכר לתת אותם לו בשבילו כשהיה נותן לו המעות כמה שהיו ממושכנים. וכשהוציא לוי הספרים לתת אותם לראובן אמר שנפחתו ונפסדו בידו ותבע ממנו לשלם לו הפחת ולוי אמר לאו בעל דברים דידי את כי ממי שקבלתי הספרים הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי וצוני כשתתן לי המעות שאתנם לך, אם תרצה תן לי המעות אתנם לך ואם לאו ישארו עד שיבא שמעון. והשיב ראובן משעה שהמחני אצלך לא היה לך ליגע בהם וכיון שלמד בנך בהם באופן שנפחתו יש לך לשלם לי הפחת.

תשובה: מה שטען והשיב לוי לאו בעל דברים דידי את כי אותו שמסרם בידי הרשני ללמוד בהם כל זמן שיהיו ברשותי, טענה זו היתה מועלת לו אלו היה סבור שהיו הספרים של שמעון אבל הוא היה יודע שהספרים היו של ראובן כי צוהו שמעון ליתנם לראובן כשיתן לו המעות. הילכך אפילו הרשהו שמעון ללמוד בספרים לא היה לו לשמוע לו כי מה כח היה לשמעון להרשות ללוי להשתמש בהם בלא רשות ראובן, והוא לא טען שהרשה ראובן לשמעון ללמוד בהם, הילכך שלח יד שלא ברשות וחייב לשלם כל מה שנפחתו הספרים בתשמיש שנשתמשו בהן.

וביאר 'קצות החושן',[6] שאם לוי לא ידע שהספרים של ראובן הוא נחשב כאנוס באונס גמור ולכן ייפטר. מדובר כאן שהספרים היו בידיו של שמעון והוא זה שמסרם ללוי. בנסיבות אלו מובן שלוי ייחשב כאנוס באונס גמור כאשר לא ידע שהספרים של ראובן, משום שבהתאם לחזקה שכל מה שתחת ידו של אדם שייך לו, רשאי היה לוי להניח שהספרים שייכים לשמעון שמסרם לו. נחלקו הדעות במקרה בו אדם נתן רשות להשתמש בחפץ שאיננו שלו כאשר אותו חפץ אינו בידיו, כגון ששמעון אומר ללוי שהוא מרשה לו להשתמש בספר המונח על שולחנו של ראובן, באשר זה הספר שלו. כך נאמר במשנה (בבא קמא עט ע"א):

נתנו לבכורות בנו או לבעל חוב, לשומר חנם, לשואל, לנושא שכר ולשוכר, והיה מושכו ומת ברשות הבעלים - פטור, הגביהו או שהוציאו מרשות הבעלים ומת - חייב.

וביארו תוספות[7] שהגנב נתן בהמה שאינה שלו לכהן או לשומר וכו', ואותו גנב מתחייב בהגבהה או במשיכה שעשו הכהן או השומר. ואף שאין שליח לדבר עבירה, מכיוון שהמושך והמגביה לא ידעו שהם גונבים וסברו שהבהמה שייכת לגנב – יש שליח לדבר עבירה.[8] וכ"כ המרדכי (בבא מציעא פ"א רמז רלז) שכאשר השליח סבור בטעות שהחפץ שייך למשלח ונמצא שאין הדבר כן – המשלח ששלח את השליח לגנוב הוא החייב. וזו לשונו:

ואם (*תופס) אמר לחבירו קח לי שור מבית פלוני שהוא שלי ונמצא שלא היה שלו אלא לגנבו נתכוון נתחייב שולחו באחריות של שור במשיכת השליח.[9]

נחלקו האחרונים בטעם פטורו של השליח לשיטת תוספות: 'קצות החושן' (סי' כה ס"ק א) כותב שהשליח אינו נחשב אנוס באונס גמור, ואם היה מדובר בחיובי נזיקין היה חייב. לדבריו, הטעם שהשליח פטור כאן הוא משום שבשונה מנזיקין, בגזילה השוגג פטור, וזו לשונו:

אף על גב דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד היינו דוקא במזיק וכמ"ש, אבל בגזילה כיון דגוף החפץ לא הזיק אלא הגביה ונתנו לאחר והיה שוגג בו דכסבור שהוא של אחר לא מחייב על השוגג.

'קצות החושן' מבאר שכאן לא ניתן לומר שהשליח אנוס באונס גמור וזו לשונו: דאינו נראה שיהיה אונס גמור דהא חזקה כל מה שיש תחת יד אדם הוא שלו וא"כ לא היה לו ליקח מבית בעליו.

ה'מרחשת' (ח"ב סי' לב) חולק על 'קצות החושן' וסובר שאין לחלק בין נזיקין לבין גזילה, וכפי שריבתה התורה שוגג כמזיד לעניין נזיקין, הוא הדין לעניין גזילה. לדבריו הטעם שהשליח כאן פטור הוא משום שנחשב אנוס באונס גמור, וזו לשונו:

באומר לחבירו טול חפץ פלוני דשלי הוא והשליח סובר שהוא שלו שעל זה ליכא חיוב מזיק משום דהוי כמו אונס וכמו בסבורין של אביהם הם שאין חייבין משום מזיק וגזילה... שאינו מחוייב לאסוקי אדעתיה דשל אחרים היא.

ה'נימוקי יוסף'[10] הביא דעה חולקת, על פיה הכהן או השליח הם החייבים, ולשיטה זו ברור שאף שסברו בטעות שהבהמה שייכת למי שאמר להם לקחתה – אין הם נחשבים אנוסים. נמצא אם כן שכאשר שמעון הרשה ללוי להשתמש בספר הנמצא על שולחנו של ראובן, ולוי השתמש בו מתוך מחשבה מוטעית שהספר שייך לשמעון, וכתוצאה מהשימוש הספר ניזוק, לפי ה'נימוקי יוסף' ו'קצות החושן' - לוי חייב, ואילו לפי ה'מרחשת' - לוי פטור.

ג. האומר לחברו להזיק לאדם אחר

פסק ה'שלחן ערוך' (חו"מ סי' שפ סעי' ב):

האומר לחבירו: שבר כליו של פלוני על מנת שאתה פטור, ושברו, הרי זה חייב. ואעפ"י שהעושה הוא חייב לשלם, הרי זה האומר לו שותפו בעון, ורשע הוא שהרי הכשיל עור וחיזק ידי עוברי עבירה.[11]

וכתב הסמ"ע[12] שה'שלחן ערוך' כינה את השובר עור אף שהוא יודע שהכלים שייכים לאותו פלוני, משום שהוא סבור שב'על מנת לפטור' הוא פטור. ה'מנחת פתים'[13] דייק מדברי הסמ"ע שדין ה'שלחן ערוך' נאמר רק כאשר השובר ידע שהכלים שייכים לאותו פלוני אך אם סבר שהכלים שייכים לאותו אדם שאמר לו לשבור – הרי זה פטור. בטעם הדבר ביאר ה'מנחת פתים', שאף שאדם המזיק חייב אף באונס, הסובר שהוא של אותו אדם שאמר לו לשבור הוי כאונס גמור ועל כן פטור. וכן כתב ה'מחנה אפרים'[14] שאם השובר סבר שהכלים של מי שאמר לו לשוברם – הרי זה אונס גמור ופטור, אך מוסיף שנראה שאותו פלוני שאמר לו לשוברם חייב שהיות שהנזק שהתרחש על פי דיבורו הוא נזק ודאי נחשב הדבר כאילו הוא בעצמו שבר. דיוקו של ה'מנחת פתים' מהסמ"ע, וכן דבריו של המחנה אפרים הם שלא כ'נימוקי יוסף' ו'קצות החושן' שהובאו לעיל, ומהווים ראיה לשיטת ה'מרחשת'. הב"ח[15] כתב שגם אם ידע שהכלים שייכים לאותו פלוני, אם אותו אדם שאמר לו לשוברם אמר לו שישברם על מנת לפטור – פטור. ותמה עליו ב'תרומת הכרי' (על השו"ע חו"מ סי' שפ סעי' ב): 'מה לו לזה להתנות עצמו לפטור על כליו של חבירו?!'. ונראה ליישב שכוונת הב"ח שכאשר אמר לו בפירוש 'על מנת לפטור' סבור השומע שהוא אומר זאת בשליחותו של בעל הכלים, שהרי לא יעלה על הדעת שהוא מעצמו קובע שבעל הכלים יפטור את המזיק. והיות שהשומע סבור שהדברים נאמרים לבקשתו של בעל הכלים הרי כאשר שוברם הוא נחשב אנוס באונס גמור ועל כן פטור, כפי שפטור כאשר לא ידע שהכלים של חברו. ונראה ש'תרומת הכרי' סבור שאין מקום בכגון זה לפטור מחמת אונס גמור, או משום שאינו נחשב אונס גמור או משום שגם באנוס גמור יש לחייב אדם המזיק. ורק כאשר על פי הבנתו של השובר אין כאן כלל מעשה אסור של נזק, כפי שכתב ה'קהילות יעקב' בשיטת הרמב"ן – הרי זה פטור. כך ניתן לומר כאשר השובר סבר שהכלים שייכים למי שאמר לו לשוברם, אך לא כאשר הוא ידע שהם שייכים לאדם אחר אך סבר שאותו אדם התחייב לפוטרו מתשלומים.

ד. אין לחייב מדין 'מזיק'

בנידון שלפנינו ידעה השותפה שזרקה את המשקפיים שהיא זורקת דבר שאינו שלה, אלא שסברה, בהסתמך על דברי חברתה, שבעלת המשקפיים הרשתה לעשות זאת. זריקת משקפיים של אדם אחר ודאי מוגדרת כמעשה של נזק, ועל כן לשיטת המחייבים אדם המזיק גם באונס גמור – יש מקום לחייב את הזורקת. אולם לסוברים שאדם המזיק פטור גם באונס גמור נראה שכאן שהזורקת סברה בתום לב שהיא עושה זאת ברשות בעלת המשקפיים, יש מקום להחשיבה כאנוסה באונס גמור ולפוטרה. השותפה שאמרה לה בטעות שבעלת המשקפיים הרשתה לזורקם ודאי פטורה מתשלום מדין 'מזיק', דלא גרע ממה שפסק ה'שלחן ערוך' שהאומר לחברו שבור כליו של פלוני – פטור. וכאן שהיה זה בשגגה ודאי שאינה נחשבת כמי שחיזקה ידי עוברי עבירה.

ה. חיוב מדין שומרים

בנידון דידן יש לראות את הפריטים שנשכחו בדירה שהושכרה כאבידה, וממילא נחשבות השותפות בדירה כשומרות אבידה. אכן אם עבר זמן מאז שיצאו השוכרים מהדירה, הרי יש להניח שהיה יאוש מצידם והשותפות בדירה זכו בפריטים בקניין 'חצר',[16] ובמקרה כזה ודאי שלא ניתן יהיה לחייבן לא מדין 'מזיק' ולא מדין 'שומר'. אולם אם חלף זמן מועט יש להניח שעדיין לא התייאשו וממילא חייבות השוכרות להשיב את הפריטים. נחלקו הדעות ביחס לדינו של שומר אבידה: לדעת ה'שלחן ערוך'[17] דינו כשומר שכר, ולדעת הרמ"א דינו כשומר חינם, וכן הכריע הש"ך להלכה. יש אפוא לדון האם נחשבות השותפות בדירה כפושעות בשמירת האבידה ויש לחייבן כדין שומר חינם החייב בפשיעה. כפי שכתבנו לעיל, השותפה שהסתמכה על דבריה של חברתה וזרקה את המשקפיים נחשבת כאנוסה ולכן ודאי שפטורה מלשלם. אך היה מקום, לכאורה, לראות את השותפה שנתנה לחברתה את האישור לזרוק את המשקפיים כמי שפשעה בשמירה ולחייבה. ונראה שהדבר תלוי במה שדנו הפוסקים בשאלה האם שכחה כמוה כפשיעה. בשו"ת 'סמיכה לחיים'[18] עוסק בדינו של שותף שחבירו הזהיר אותו שלא ימכור מן הסחורה בהקפה, ושכח ומכר בהקפה, ומביא בהקשר לכך מחלוקת בשאלה האם שכחה מוגדרת פשיעה, ומסקנתו שמספק אין מוציאים ממון. ובשו"ת 'חסד לאברהם' (תנינא חו"מ סי' לו) נשאל אודות סרסור שקיבל חפצים למכור ושכח שבעל החפץ אמר לו שלא ימסור לאדם פלוני, וכתב בהקשר לכך:

ומה שטען ששכח אם הזהירו שלא ליתן לזה ואייתי כ"ת מדברי שו"ת שבות יעקב ח"ב סימן קמח שפלפל אי שכחה חשוב אונס או פשיעה היא כמו דאמרי' בפרק המפקיד כל לא ידענא פשיעותא היא, ובשבות יעקב שם כתב דאין ללמוד מפקדון לדברים אחרים משום דבפקדון רמי עליה למידק ע"ש, וגם אף אם נחשב שכחה לאונס לא מפטר ש"ש באונס רק כשנאנס גופו של חפץ אבל אונס להשומר אינו פורט מלשלם.

כלומר שומר שכר חייב בשכחה ודווקא בפיקדון שמוטל עליו לשים לב. ומשמע שבנידוננו שדין השותפות כשומר חינם, ולא מדובר בפיקדון שהופקד בידן, לא קיימת הסברה 'רמי עליה למידק', ולכן השותפה שנתנה אישור לזרוק את המשקפיים לא תיחשב כמי שפשעה בשמירה והיא פטורה מלשלם. נמצא אפוא שגם מדין שומרים אין מקום לחייב את השותפות לתשלום על המשקפיים שנשכחו בדירה ונזרקו בטעות.[19]