שיעור ה: הותרה ודחויה

שיעור ה: הותרה ודחויה

'פיקוח נפש דוחה שבת', וידועה היא המחלוקת האם שבת נדחית מפני פיקוח נפש או שמא שבת הותרה בפניו?

עלינו להבין את הגדרת המושגים 'הותרה' ו'דחויה', וכן את ההשלכות המעשיות מהגדרות אלו.

בשיעור זה נתמקד בהגדרת המושגים 'הותרה' ו'דחויה'

 

א. מקור הדין

הדיון המרכזי בחז"ל בו מופיעות ההגדרות 'הותרה' ו'דחויה', נערך ביחס להקרבת קורבנות ציבור בטומאה, בין כאשר רוב הציבור טמא, בין כאשר הכהנים טמאים.[1]

 

• 'במועדו - ואפילו בטומאה'

בקורבן פסח נאמר (במדבר ט, ב): "ויעשו בני ישראל את הפסח במועדו", ובקורבן התמיד נאמר (במדבר כח, ב): "תשמרו להקריב לי במועדו".

 

בבלי פסחים (עז ע"א):

וידבר משה את מעדי ה', מה תלמוד לומר? לפי שלא למדנו אלא לתמיד ופסח שנאמר בהו במועדו... במועדו ואפילו בטומאה.

שאר קורבנות ציבור מניין, שנאמר אלה תעשו לה' במועדיכם.

רש"י (שם ד"ה במועדו): "במועדו - משמע: לא יעבור זמנן, ואפילו הן טמאין".

 

 • פסח שני

~ בפסח שני נאמר (במדבר ט, י) נאמר: "אִישׁ אִישׁ כִּי יִהְיֶה טָמֵא לָנֶפֶשׁ אוֹ בְדֶרֶךְ רְחֹקָה לָכֶם אוֹ לְדֹרֹתֵיכֶם וְעָשָׂה פֶסַח לַה'". ודרשו חז"ל, שיחידים שלא עשו פסח ראשון עושים פסח שני, אבל ציבור שהיו טמאים לא דוחים את פסח ראשון ומקריבים בטומאה.

 

בבלי פסחים (סו ע"ב):

אשכחן תמיד ופסח דדחו שבת, דדחו טומאה מנא לן?...

ופסח גופיה מנא לן? אמר רבי יוחנן, דאמר קרא איש איש כי יהיה טמא לנפש - איש נדחה לפסח שני, ואין ציבור נידחין לפסח שני אלא עבדי בטומאה.

 

~ גם הרמב"ם לומד דין דחיית טומאה בקורבנות ציבור מפסח שני, אך מפסוק אחר שם -

רמב"ם (הל' ביאת המקדש פ"ד הט"ז):

ומנין שטומאת מת דחויה בציבור. שנאמר ויהי אנשים אשר היו טמאים לנפש אדם.

כך למדו מפי השמועה, שאנשים יחידים הם שידחו לפסח שני אם היו טמאים, אבל ציבור שהיו טמאי מת אינן נדחין אלא הטומאה תדחה ויעשו פסח בטומאה, והוא-הדין לכל קורבן שקבוע לו זמן כפסח שהוא דוחה את הטומאה.

ב. גדר ההיתר

כאמור, יש להקריב קורבנות ציבור גם בטומאה, אך השאלה היא האם ההיתר לכך הוא היתר מרווח או שמא היתר דחוק?[2]

רש"י (יומא ו ע"ב ד"ה דחויה):

דחויה היא בציבור - אע"פ שהקורבן ציבור דוחה אותה, בקושי הותרה ולא היתר גמור.[3]

 

בגמרא מופיעות שתי השלכות ההלכתית העולות מהשאלה האם מדובר על היתר מרווח או דחוק.

 

א. חיפוש אחרי כהנים טהורים

אם טומאה הותרה בציבור, הרי שההיתר הוא מוחלט, ואין צורך לטרוח ולחפש כהנים טהורים שיקריבו את הפסח בטהרה. ואילו אם טומאה דחויה בציבור, הרי שההיתר ניתן בדוחק, ואין הוא היתר גמור, ואם ניתן להקריב בטהרה יש לעשות כן -

 

בבלי יומא (ו ע"ב):

כי פליגי לאהדורי ולאתויי טהורין מבית אב אחרינא.

רב נחמן אמר: היתר היא בציבור ולא מהדרינן.

ורב ששת אמר: דחויה היא בציבור, ומהדרינן.

 

רש"י (שם ד"ה דחויה):

דחויה היא בציבור - אע"פ שהקורבן ציבור דוחה אותה, בקושי הותרה ולא היתר גמור. וכל מה דמצינו להדורי מהדרינן שיעשה בטהרה.

ב. ריצוי ציץ

אם טומאה הותרה בציבור, אזי ההיתר הוא 'חזק' ועומד מכוח עצמו. אך אם טומאה רק דחויה בציבור, ההיתר הוא 'חלש', ויש צורך גם בריצוי ציץ, דהיינו שההיתר תלוי בקיומו של כהן גדול הלובש ציץ על מצחו, ומכפר בכך על ה'חטא' של ההקרבה בטומאה.

 

רש"י (פסחים עז ע"א ד"ה דחויה):

דחויה - אע"ג דאכשרה רחמנא למייתי בטומאה, לאו היתר גמור הוא, אלא היכא דלא מישתכחי טהורין, וכיון דלאו היתר גמור הוא בעיא ציץ לרצויי.

 

ג. הבחנה בין טומאה בציבור לעניינים שונים

כאמור נחלקו בגמרא בפסחים האם טומאה הותרה או דחויה בציבור, אך בגמרא ביומא מצאנו הבחנות בין דין טומאה בציבור לבין עניינים שונים

 

1. הקרבת קורבנות תמיד בשבת

בגמרא מובאת הבחנה בין הקרבת קורבנות ציבור בטומאה מדין 'טומאה דחויה בציבור', לבין כל עבודת הקורבנות במקדש שההיתר הוא משום 'הותרה'[4] -

 

בבלי יומא (מו ע"ב):

שבת דהותרה היא בציבור - סופו נמי דחי. טומאה, דדחויה היא בציבור, תחילתו דעיקר כפרה - דחי, סופו דלאו עיקר כפרה - לא דחי.

 

? מהי ההבחנה בין קורבנות ציבור בטומאה, שם הדין שטומאה 'דחויה', לעומת עבודת הקורבנות במקדש בשבת, שם ההיתר הוא מרווח מדין 'הותרה' שבת?

 

! בין אירוע לא-שגרתי, חד-פעמי - לאירוע קבוע ומחוייב המציאות

טומאת הציבור הינה אירוע שאינו שגרתי, הוא קרה במקרה, באופן חד-פעמי. לפיכך, משום שאינו מקרה המחויב במציאות, אין כאן היתר רווח אלא 'דחויה' בלבד.

לעומת הקרבת קורבן התמיד דבר יום ביומו, שהוא אירוע קבוע ושגרתי שהביצוע שלו מחוייב המציאות. לפיכך, ההיתר במקרה של הקרבת קורבנות התמיד בשבת הוא רווח ובגדר 'הותרה'.

 

הערות הגרי"ש אלישיב (יומא מו ע"ב ד"ה שבת):

בפשטות היה ההסבר - דהרי תמיד בשבת אינו מקרה שקרה אלא מלכתחילה זמנו של תמיד כל יום וא"כ גם בשבת. וא"כ ודאי לגבי זה לא דיברה תורה מאיסורי שבת והותרה היא לגביו. וליכא ראיה מכאן לכל התורה דשבת הותרה וכגון לגבי פסח שחל בשבת, דהתם קרה מקרה והרי יכול לחול גם בחול, אבל תמיד מוכרח להיות בשבת, ופשוט.

 

2. טהרת מצורע

בגמרא מובא דיון אודות היטהרות המצורע, אז הוא צריך להכניס את בהונות ידיו לעזרה לצורך טהרתו בהזאה עליהן והבאת הקורבן, ויש בכך בעיה של טומאה בעזרה שכן הוא עוד לא טהור, לבין ההגדרה הרחבה של טומאה בציבור.

לדברי הגמרא אמנם טומאה דחויה בציבור, אבל טהרת המצורע בצורה כזו היא הותרה

 

בבלי זבחים (לב ע"ב): "מצורע היתירא הוא... טומאה דחויה הוא".

 

טעם ההבחנה בין טומאה דחויה בציבור לבין ההיתר הרווח של המצורע מבואר היטב - אנו נגדיר 'דחויה' מקרה שהינו אירוע חד-פעמי, לא שגרתי שיש צורך לקיימו, כגון הקרבת קורבנות ציבור בטומאה. אבל כאשר מדובר על אירוע קבוע ומחויב המציאות, כי כך ציוותה התורה על המצורע להיטהר, אזי ההיתר הוא רווח -

 

רש"י (זבחים לב ע"ב ד"ה היתירא): "היתירא הואי - בהיתר גמור גזרה עליו תורה ביאה במקצת".

 

3. ברית מילה בשבת

ברית מילה מתקיימת בשבת, אך נחלקו הפוסקים האם מדובר על 'הותרה' או 'דחויה'?

ניתן לראות את ההבחנה אותה הבאנו לעיל, מתפלגת בין הפוסקים השונים ביחס לקיום ברית מילה בשבת

 

ויקרא (יב, ג): "וּבַיּוֹם הַשְּׁמִינִי יִמּוֹל בְּשַׂר עָרְלָתוֹ". בבלי שבת (קלב ע"א): "ביום - אפילו בשבת".

 

• נחלקו השולחן ערוך והרמ"א בקיומה של מילה בשבת, האם אפשר להפריד את ברית המילה לשני מוהלים, אחד חותך והשני פורע, שכן שבת נידחת בפני ברית מילה רק למוהל אחד. או שמא, שבת הותרה בפני מילה ולכן ניתן לבצעה גם בשני מוהלים[5] -

שולחן ערוך (יו"ד הלכות מילה סימן רסו סעיף יד)[6]:

יש ליזהר שלא ימולו שני מוהלים מילה אחת בשבת, שזה ימול וזה יפרע, אלא המל הוא עצמו יפרע.

רמ"א (שם):

ולא מצאתי ראיה לדבריו, ואדרבה נראה לי דשרי, דהא מילה דחיא שבת כמו עבודה במקדש שכמה כהנים היו עובדים ומחללים שבת, דמאחר דשבת ניתן לדחות הרי הוא כחול לכל דבר.[7]

 

» הרמ"א עורך השוואה בין ברית מילה בשבת לבין עבודת הקורבנות בשבת במקדש, שהמכנה המשותף בניהם הוא 'הותרה', כפי שראינו ביחס לעבודות המקדש בשבת.

השוואה זו בין מילה לקורבנות ציבור בשבת במקדש, נערכה גם ע"י הרב שמעון בן צמח דוראן, הטוען שהיתר מילה בשבת הוא 'הותרה' -

 

שו"ת תשב"ץ (ח"ג סימן לז):

ונראה ודאי דשבת הותר למילה דלאו דחויה בלבד היא. ואף על גב דלישנא דתלמודא הוא בכל דוכתא, מילה נתנה שבת לידחות אצלה, הוא-הדין שהותרה שאין בין עבודה למילה לעניין שבת כלום דשניהם התירתם התורה בהדיא בשבת. והרי כאן אמרו עבודה דוחה שבת... ולאו דווקא, דהוא-הדין שהותרה... והוא-הדין למילה.

 

בטעם הדבר כתב הנצי"ב, שהקריטריון לקביעה של 'הותרה' הוא במקרה והמציאות היא קבועה והכרחית, כגון ברית מילה בשבת שבהכרח יש חלק ניכר של בריתות בשבת (1/7 מהנולדים הזכרים), וכן עבודת הקורבנות במקדש בשבת. אך מקרים חריגים שאינם קבועים, כגון פיקוח נפש בשבת או הקרבת קורבנות בטומאה, ההיתר לקיומם הוא בגדר 'דחויה' -

העמק שאלה (שאילתא י ס"ק ט עמוד סז ד"ה וראוי):

כלאים בציצית דאע"ג שגם זה הותר ומחמת שאי-אפשר בלי דחוי בבגד פשתן, מכל-מקום אפשר מצוות ציצית בלי דחוי, היינו בגד צמר. ומשום הכי אע"ג דבבגד פשתים מיקרי הותרה, מיקרי עשה דוחה לא-תעשה.

משא"כ פיקוח נפש דאפשר שיתרפא ולא יצטרך לבוא לחילול שבת, משום הכי מיקרי דחויה, וכל שאפשר למעט עדיף. וכן מילה בצרעת אפשר שיתרפא הצרעת...

מילה דבע"כ צריך לדחות שבת, והכי מבואר במנחות (ה ע"ב) מה לשבת שכן הותרה מכללה לגבי מילה. ועל כורחך הותרה ממש קאמר... הרי מבואר דמילה הותרה ופיקוח נפש דחויה.

והכי מסיק הגר"א שם, אלא שלא יישב קושיתו ז"ל.

ולמה שכתבנו מיושב שפיר, דאע"ג דלמד פיקוח נפש ממילה, מכל-מקום אינו דומה לעניין זה, אלא פיקוח נפש דחויה ומילה הותרה. ולא משום דפיקוח נפש קיל ממילה, אלא משום דפיקוח נפש אפשר שלא נצטרך לידי חילול שבת כלל משא"כ מילה.

 

» לאור זאת מובנת השוואת הרמ"א בין ברית מילה בשבת להיתר עבודות המקדש בשבת, שכן המכנה המשותף בניהם הוא גדר 'הותרה' משום שמדובר על מקרה קבוע ושגרתי, שההתנהלות איתו בשבת היא חלק אינטגרלי.

 

? הגר"א העיר על ההשוואה של הרמ"א וטען שיתכן לומר אחרת, שברית מילה בשבת הוא 'דחויה'

גר"א (יו"ד סימן רסו ס"ק כה):

לכאורה אין ראיה, דעבודה בשבת הותרה משא"כ מילה דמשמע דדחויה היא.

 

גם את דבריו ניתן להסביר לאור הכלל עליו הצבענו, אך בצורה שונה -

 

חכמת שלמה (או"ח סימן שלא סעיף א):

והטעם הנכון דלמה טומאה דחויה, וכן בשבת לחולה, ולקורבן ציבור הותרה?

אך העניין הוא מה דאפשר לקיים זה בחול ואין לו שייכות לשבת דווקא, רק על דרך מקרה והזדמנות הוי שאירע כן בשבת וכן שאירע כן בטומאה, זה הוי רק דחויה ולא הותרה.

דהרי טומאה אפשר הוא שלא יהיה טמא, וכן חולה אפשר שלא יהיה מסוכן בשבת, לכן אם אירע טומאה או חולה בשבת הוי רק דחויה.

אבל קורבנות ציבור, יש קורבנות דשייכין רק בשבת, או דהחיוב בכל יום ושבת בכלל זה, כיון דכתיב תמיד ומוכרח להיות בשבת גם כן, בזה הוה הותרה.

ואם כן מילה, כיון דאפשר שלא יזדמן מילה בשבת, הוי רק דחויה.

 

שו"ת חתם סופר (ח"ו ליקוטים סימן צט):

דלא דמי לעבודה, דאיתא בספרי מחלליה מות יומת וביום השבת שני כבשים בדיבור אחד נאמרו, ועל כורחך היינו להורות שהותרה עבודה בשבת ולא ניתן שבת לזה מעיקרא.

ובמקום אחר ביארתי טעם וסברא לדבר, משום שאי-אפשר לשבת בלי עבודה, רוצה לומר שאין שבת שלא יהיה העבודה מצווה בו, משא"כ מילה שהוא במקרה ובהזדמן ואפשר שיהיה שבת בלי מילה א"כ אינו אלא דחויה ולא הותרה.

 

4. כלאיים בציצית ובגדי כהונה

• כלאיים בציצית

מהסמיכות של הציווי על איסור כלאיים בצמר ופשתים יחדיו, לציווי על ציצית למדנו שיש היתר כלאיים בציצית, שכן מצווה שגדיל הציצית שמטילים על כנפות הטלית יהיה מורכב מחוטי לבן ותכלת, והחוטים הצבועים בתכלת היו מצמר, נמצא שאם הבגד עשוי פשתן, ציוותה התורה שיהיה בו שעטנז

 

דברים (כב, יא-יב):

לֹא תִלְבַּשׁ שַׁעַטְנֵז צֶמֶר וּפִשְׁתִּים יַחְדָּו: גְּדִלִים תַּעֲשֶׂה לָּךְ עַל אַרְבַּע כַּנְפוֹת כְּסוּתְךָ אֲשֶׁר תְּכַסֶּה בָּהּ.

 

בבלי יבמות (ג ע"ב-ד ע"א):

לא תעשה גרידא מנלן דדחי?

דכתיב לא תלבש שעטנז, גדילים תעשה לך, ואמר רבי אלעזר: סמוכים מן התורה מנין? שנאמר סמוכים לעד לעולם עשויים באמת וישר.

הראשונים נחלקו בשאלה האם היתר כלאיים בציצית הוא בגדר 'הותרה' או 'דחויה', כפי שמשתמע מלשון הגמרא הנ"ל הלומדת מכאן דין דחייה.

ההשלכה ההלכתית משאלה זו היא אודות לבישת ציצית בזמן שאינו מחוייב בה (לילה) או לאדם שאינו מחוייב בציצית (אישה), שכן אם מדובר על 'הותרה' אזי אין בכך מגבלה וניתן ללבוש ציצית גם שאינה למטרת קיום מצווה. אך אם ההיתר הוא בגדר 'דחויה', אזי הוא מוגבל ומסויג רק למקום מצווה.[8]

 

• כלאיים בבגדי כהונה

 

כמו"כ, גם בשלושה מבגדי הכהונה יש כלאיים - באבנט של הכהן ההדיוט, האפוד, החושן.

הסיבה לכלאיים בבגדים אלו נובעת משום שהיו מורכבים מ'שש' שהוא פשתן יחד עם חוטי תכלת וארגמן שהם צמר 

 

אבנט - (שמות לט, כט): "וְאֶת הָאַבְנֵט שֵׁשׁ מָשְׁזָר וּתְכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי מַעֲשֵׂה רֹקֵם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה".

 

אפוד - (שמות כח, ו): "וְעָשׂוּ אֶת הָאֵפֹד זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן תּוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב".

 

חושן - (שמות כח, טו): "וְעָשִׂיתָ חֹשֶׁן מִשְׁפָּט מַעֲשֵׂה חֹשֵׁב כְּמַעֲשֵׂה אֵפֹד תַּעֲשֶׂנּוּ זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר תַּעֲשֶׂה אֹתוֹ".

 

משום שיש כלאיים בבגדים אלו, ההיתר הוא רק לצורך מצווה, היינו צורך העבודה אך שלא בעת העבודה נאסר הדבר.[9]

הראשונים נחלקו מה ההיקף של 'עבודה', האם כל משך היות הכהן במקדש גם שאינו עובד בפועל, או רק בעת עבודה בפועל ממש.[10]

! השוני בין כלאיים בציצית לבין כלאיים בבגדי כהונה

השוני בין שני עניינים אלו הוא, שבציצית ניתן לממש את המצווה גם בצורות שונות, היינו בגד שלא יהיה כלאיים עם החוטים, לעומת בגדי כהונה שלא ניתן לקיים את הבגדים הללו אלא בכלאיים.

לאור זאת עלינו לשוב לקריטריון בו השתמשנו להבחין בין 'הותרה' ל'דחויה', ולטעון שיתכן להבחין בין כלאיים בציצית שהם בגדר 'דחויה', משום שניתן לקיים את הציווי על הציצית גם שלא בבגד צמר וממילא ההיתר דחוק רק למקרה ובו אין לו אלא בגד צמר. לעומת זאת, כלאיים בבגדי כהונה הם בגדר 'הותרה', שכן לא ניתן לקיים המצווה אלא באופן של כלאיים.[11]

 

קובץ הערות (יבמות סימן ט):

בכלאים בבגדי כהונה אינו מטעם עשה דוחה לא-תעשה, אלא הותרה, דכיון דלא משכחת בגדי כהונה אלא בכלאים, ממילא שמעת דלא אסר רחמנא כלאים בבגדי כהונה כלל.

אבל בציצית, כיון דמשכחת למצוות ציצית בלא כלאים, הוא מטעם עשה דוחה לא-תעשה.

 

» שיטת הראב"ד: בין כלאיים בציצית לכלאיים בבגדי כהונה 

לאור זאת יש להסביר את שיטת הראב"ד, כאשר ביחס לכלאיים בציצית הוא פסק שגדר ההיתר הוא 'דחויה' ולכן אוסר לבישת ציצית לאישה, ואילו ביחס לבגדי כהונה טען שההיתר רחב בגדר 'הותרה' גם שלא בשעת עבודה ממש -

 

~ רמב"ם (הל' כלי המקדש פ"ח הי"ב):

אסור לכהן הדיוט ללובשו אלא בשעת עבודה, אין הכהנים לובשין לעבודה אלא צמר ופשתים בלבד.

ראב"ד (שם): "לא מחוור מן הגמרא הכי, אלא כל היום מותר במקדש".

 

~ רמב"ם (הל' ציצית פ"ג ה"ט): "נשים ועבדים שרצו להתעטף בציצית מתעטפין בלא ברכה".

ראב"ד (שם): "דווקא בציצית שאין בה כלאים", שאם לא כן ולובשים כלאיים "איסורא קעביד".

 

? שו"ת שאגת אריה (סימן ל):

ויש לי כאן מקום שאלה לדעת הראב"ד, דכבר נתבאר דסבירא ליה ז"ל דכלאים בבגדי כהונה שרי לגמרי אפילו שלא בשעת עבודה, ואילו לעניין ציצית שלא במקום מצווה לא סבירא ליה הכי, שהרי כתב הרמב"ם (פ"ג מהל' ציצית ה"ט) נשים ועבדים וקטנים פטורין מן הציצית מן התורה... והגיה עליו הראב"ד בהשגות דווקא בציצית שאין בה כלאים, ע"כ.

ואיכא למידק, מאי שנא לעניין עבודה דשרי כלאים אפילו שלא במקום מצווה, ולעניין ציצית במקום מצווה אין שלא במקום מצווה לא?

 

! קובץ הערות (יבמות סימן ט):

ונראה שזהו טעמו של הראב"ד שמחלק בין ציצית לבגדי כהונה, דבציצית הוא מטעם דחיה, ובגדי כהונה הותרה. ובשאגת אריה (סימן ל) הקשה דברי הראב"ד אהדדי מציצית לבגדי כהונה, ולפי דברי הרמ"ה הנ"ל לא קשיא.

 

ד. סיכום

~ 'הותרה' ו'דחויה': היתר רווח או דחוק

ההבדל בין 'הותרה' ל'דחויה' הוא ההבדל בין היתר דחוק שיש לחזר אחרי אפשרויות שונות למימוש המצווה שלא באופן של דחייה, לעומת היתר רווח המעיד על כך שפקעה סיבת האיסור מהמציאות.

 

~ הבחנה בין דינים שונים

ראינו הגדרה יסודית להבחנה בין סוגיות שונות ודינים שונים, שיש מהם המוגדרים 'הותרה' ויש מהם המוגדרים 'דחויה'.

אמנם מדובר על מחלוקות ראשונים, אבל די נראה ברורה היא ההבחנה בין מציאות קבועה ושגרתית, כגון הקרבת קורבנות תמיד בבית המקדש בשבת, לבין מציאות שאינה שגרתית אלא חד-פעמית, כגון הקרבת קורבנות ציבור בטומאה.