פרשת אחרי מות-קדושים: השאיפה ומימושה

פרשת אחרי מות-קדושים: השאיפה ומימושה

א. הקדמה

לאחר מות שני בני אהרון, פותחת פרשת אחרי-מות בסדר עבודת הכהן הגדול ביום הכיפורים, דבר הדורש ביאור - מה היה חטאם של בני אהרון שבעקבותיו בא הציווי על סדר העבודה.

זאת ועוד יש להבין את עניין הגורל של שני שעירי יום הכיפורים. 

פרשייה נוספת ומרכזית היא פרשיית עריות, שהתורה תולה עבירות אלו בזיקה אל הארץ: "כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם... וַתִּטְמָא הָאָרֶץ... וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ"[1].

ב. בין אידיאל למימושו

לאחר מות בני אהרון מלמדו הקב"ה את סדר בואו אל הקודש פנימה, סדר העבודה: "אַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ... בְּזֹאת יָבֹא אַהֲרֹן אֶל הַקֹּדֶשׁ"[2], סדר עבודה הדורש ביאור הן בקשר בינו לבין מות בני אהרון, והן בעבודת שני שעירי יום הכיפורים.

בתורת הנגלה מבואר שמיתת בני אהרון באה בעקבות חטא מסויים[3], אך בתורת הנסתר מבואר שמעלתם הייתה גדולה עד שלא התאימה לעולם הזה, דבר המהווה החטאה מן הדרך, כדברי השל"ה (תענית, דרוש להספד מיתת הצדיקים ולחורבן ביהמ"ק): "הם לא מתו מחמת חטא כמובן בפשטן של דברים, רק אדרבה נכנסו בהשגחה גדולה ומופלאה ונשארו נשמתם דבוקה למעלה".

כשם שלכל דבר בעוה"ז יש שורש עליון בעולמות העליונים, כן מכוון המשכן שלמטה למשכן שלמעלה בעליונים[4]. ברם, הפער בין העליונים לתחתונים ניכר בכל המציאות החומרית בעוה"ז, כאשר המעשים הנעשים בו הינם מעשים חומריים המבטאים את חסרונה של המציאות והחטאתה מייעודה, החטאה הבאה בעקבות חטא אדם הראשון שפגם בחיבור העולמות, התחתון והעליון.

בעת חנוכת המשכן בעוה"ז, בו מקריבים קורבן מהחי ועושים מעשים במימד הגשמי, השכילו נדב ואביהוא להגיע לדרגות רוחניות גבוהות לחבר בין המקדש התחתון לזה העליון, לחבר בין העולם הגשמי לזה הרוחני, דבר שהביא לזיכוך גופם עד הקרבתו[5], דבר המביא לתיקון חטא אדם הראשון[6].

מותם המיוחד של בני אהרון המתבטא בפריחת נשמתם אל על, כדברי רש"י (ויקרא י, ה): "מלמד שלא נשרפו בגדיהם אלא נשמתם כמין שני חוטין של אש נכנסו לתוך חוטמיהם", מסמל את הידבקות הנשמה אל מקורה העליון בזיכוך הגוף החומרי, מדרגה לה זכו ישראל באופן חד-פעמי במעמד סיני, בו פרחה נשמתם, "נַפְשִׁי יָצְאָה בְדַבְּרוֹ"[7], מפאת שגופם החומרי הזדכך ועלו למדרגת אדם הראשון טרם החטא[8].

מעשה זה של נדב ואביהוא נורא ונשגב הוד[9], לתקן את הפער בין הגוף לנשמה, אך הדרך המובילה למימוש אידיאל זה היא אינה הדרך אותה איווה הבורא לעמו כאן בעוה"ז, "אֲשֶׁר לֹא צִוָּה אֹתָם"[10].

למימוש אידיאל עליון זה מסרו עצמם למיתה במגמה לחשוף את הקורבן העליון ביותר בהתקרבות שלימה, הן של הנשמה והן של הגוף, לה'[11].

כאמור, האידיאל והשאיפה נכונים המה, על האדם להתקדש ולהזדכך אך בצורה הדרגתית בהתאם למגבלות המציאות החומרית בעוה"ז, בהשלמתה של המציאות והבאתה לייעודה.

אופן כזה, של קידוש חיי החומר כאן בעוה"ז באופן של חיים, מהווה את כוח הבחירה שנטע הבורא בראשית יצירתו של האדם המורכב מגוף גשמי ונשמה אלוקית, ועתה עליו לבחור בחיים ולהתקדש:

הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ[12].  

כשם שנברא מורכב, כן מעמיד הבורא את האדם במפגשים בעוה"ז בין החומר לרוח, מפגשים בהם עליו לבחור בטוב, לזכך את המציאות במטרה 'לְמַעַן תִּחְיֶה' - קידוש החיים.

ג. יום הכיפורים כגילוי האידיאל  

הכלת מעשה נדב ואביהוא במסגרת המציאות הנוכחית אינה מקובלת, אך מורה היא על השאיפה עלינו לשאוף - לזיכוך הגוף החומרי ואיחוד העולמות.

ואכן, בעטיו של מעשה זה בא סדר העבודה לכניסת כהן גדול לקודש הקודשים ביום הקדוש, כניסה המסמלת את האידיאל האמור, מחד, אך את שמירת המסגרת המציאותית מאידך.

כניסתו של הכהן למקום המקודש ביום הקדוש הינה חד-פעמית: "אַל יָבֹא בְכָל עֵת אֶל הַקֹּדֶשׁ מִבֵּית לַפָּרֹכֶת אֶל פְּנֵי הַכַּפֹּרֶת אֲשֶׁר עַל הָאָרֹן וְלֹא יָמוּת"[13], אלא רק ביום הקדוש לאחר סדר העבודה.

מעשה נדב ואביהוא המציג את האידיאל והשאיפה, מתממש ביום הקדוש המשולל מעניינים גשמיים כאכילה ושתייה[14], בו ישראל דומים למלאכים[15] ומשוללים מיצר הרע[16], בעת כניסת הכהן הגדול לקודש פנימה, כניסה המתאפשרת לו בגין היותו ביום זה כמלאך ה'[17] שאין נשמתו מלובשת בגוף החומרי אלא זך הוא כקודם החטא.  

אך כאמור, אידיאל זה אינו בר מימוש אלא ביום הקדוש, אך במהלך שאר ימות השנה יש לממש אידיאל זה במסגרת המציאות הקיימת עקב היותנו נתונים בה ומורכבים ממנה, ולבחור בחיים.  

גילוי האידיאל ביום זה מתגלה גם בסדר העבודה המורכב משני שעירי היום שעליהם להיות דומים זה לזה "במראה ובקומה ובדמים ובלקיחתן כאחד"[18], השוואה הדורשת ביאור, מדוע נצרכת היא כאשר לאחריה בעטיו של גורל כל שעיר פונה לדרך שונה בתכלית, זה לה' וזה לעזאזל.

זאת ועוד, עצם תהליך הפרדת השעירים בגורל, מעלה תמיהה, וכי כך היא עבודת ה' במקריות[19].

התשובה לדבר טמונה בבסיס עבודת ה', אשר על האדם לעובדו 'בכל לבבך - בשני יצריך'[20].

עבודת ה' אינה רק ביצר הטוב, בדברים המזוככים מעיקרן, אלא גם ביצר הרע, בעת העיסוק בעניינים הגשמיים תהייה מגמתו למושכם אל הקודש פנימה[21], שהרי גם עניינים אלו שורשם הוא מאותו מקור ממנו בא הטוב לעולם, "עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה"[22].

שני השעירים בעבודת יום הכיפורים מורים המה על ב' דרכים אלו בעבודת ה'; העבודה ביצר הטוב מתבטאת בשעיר העולה גורלו לה', ואילו העבודה ביצר הרע מתבטאת בשעיר לעזאזל[23].

מורה היא עבודת שילוח השעיר לעזאזל על עבודת ה' מסוג שונה, הגם שנעשית היא מחוץ לגבולות המקדש אינה נחשבת לעבודת חוץ[24], כיוון שמטרתה היא בהעלאת העניינים הגשמיים אל הקודש פנימה. בעבודה זו מתקבל יחס מיוחד לחטאים, אשר הכפרה עליהם היא באופן של העלאה ושעבוד כוחות הטומאה למקור הקודש, "וְנָשָׂא הַשָּׂעִיר עָלָיו אֶת כָּל עֲוֹנֹתָם"[25], נשיאה והעלאה של העוונות וזיכוכם בבחינת "נֹשֵׂא עָוֹן"[26], וכדברי הנביא (הושע יד, ג): "קְחוּ עִמָּכֶם דְּבָרִים וְשׁוּבוּ אֶל ה', אִמְרוּ אֵלָיו כָּל תִּשָּׂא עָוֹן וְקַח טוֹב", כאשר הביאור במילת 'כל' הוא[27], שבקשתנו היא שע"י התשובה וקבלתה ישוב הרוע אל מקורו, אל מידת 'כל' המורה על היותו של הרע בעולם ממקור הטוב[28].

זוהי עבודת התשובה ביום הכיפורים, תשובה מאהבה שאינה במחיקת העבר בו נעשו העבירות, אלא בחזרת האדם אל מקומו הראשון בו היה קודם החטא להשתמש בכוחות הנפש שהיוו את התשתית לחטאיו ולרתום אותם אל הקודש פנימה להתעלותו, כאשר בצורה כזו הזדונות נעשות כזכויות[29].

על עבודה זו ביום הכיפורים נוכל ללמוד מדברי המדרש (מדרש רבה, שמות טו, כח) בביאור הפסוק (תהילים כט, ט): "וַיֶּחֱשֹׂף יְעָרוֹת וּבְהֵיכָלוֹ כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד" - "אלו סממני הקטרת של יום הכיפורים".

הביאור[30], שביום זה חושף הקב"ה את התכונות הרעות והשליליות של האדם, שהביאו אותו למעשה העבירה שעשה, שהשימוש בהם נעשה להרע, והופך אותם לראויים לעבודת השם, ואז בחינת 'כל', גם הרע, "כֻּלּוֹ אֹמֵר כָּבוֹד". דבר זה מסמלת היא הקטורת, שגם חלבנה שריחה רע מעורבת עימה נכנסת בהיכלו של הקב"ה[31].

לאור זאת יתבאר עניין של הגורל והשוואת השעירים - כאמור, השוואת השעירים זה לזה והטלת הגורל מי לה' ומי לעזאזל מהווה קושי, אם מפרידים אותם מדוע זקוקים להשוואה.

המענה לכך מגלה את בחירת הקב"ה בעמו ישראל דווקא בעת היום הקדוש, יום הכיפורים, מענה הנעוץ בדברי המדרש (בראשית רבה סה, טו) המשווה את יעקב ועשיו לשני שעירים אלו.

לאור השוואה זו עולה, שבחירת הקב"ה את יעקב ובניו לו לעם הינה בחירה על-טבעית, אין לה הסבר רציונאלי-שכלי, שהרי במידה ושווים יעקב ועשיו זל"ז, כמו שני השעירים, מהי א"כ הסיבה להעדפת אחד על משנהו[32].

לשם כך בא הגורל בשעירים, להורות שבחירת ישראל היא על-טבעית, כדברי אברבנאל (ויקרא טז):

עניין הגורלות ששניהם היו שווים בטבע ובמעלה, אמנם בהשגחת ה' וחמלתו נפרד יעקב לנחלת ה' וחלקו ונתרחק עשיו מעבודת היוצר ואהבתו... ולרמוז לזה היה עניין הגורלות[33].

דווקא ביום כפרת העוונות, ביום בו מקדשים ישראל את גופם החומרי ומשיבים אל הקודש פנימה גם את יצר הרע, מתגלה יסוד הבחירה של הקב"ה בעמו, בחירה שאינה תלויה בדבר, על-טבעית היא, להורות שגם בהיות בניו חוטאים לו מ"מ בניו הם[34], בגין שאיפתם לבחור בטוב ולזכך את גופם, דבר המובע ביום הכיפורים בו חושפים אנו את האידיאל.   

ד. אידיאל ומימוש בארץ ישראל

עניין זה, בין אידיאל למימושו, מקבל משמעות גם בפרשיית עריות אותה קושרת התורה בהקאת הארץ את יושביה: "כִּי בְכָל אֵלֶּה נִטְמְאוּ הַגּוֹיִם... וַתִּטְמָא הָאָרֶץ... וַתָּקִא הָאָרֶץ אֶת יֹשְׁבֶיהָ"[35], דבר המעלה תמיהה כיצד יתכן לשייך פעולה זו של הקאה לקרקע דוממת.

אכן, בראשית הבריאה היה לנבראים בכלל ולאדמה בפרט כוח הבחירה, "כל מעשה בראשית... בדעתן נבראו"[36], כוח שלא התמיד.

חטאה היא האדמה בהפרת הציווי של בוראה להוציא עץ שטעמו כפריו ולא מימשה את ייעודה:

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים... עֵץ פְּרִי עֹשֶׂה פְּרִי - שיהא טעם העץ כטעם הפרי, והיא לא עשתה כן, אלא ותוצא הארץ עץ עושה פרי ולא העץ פרי, לפיכך כשנתקלל אדם על עוונו נפקדה גם היא על עוונה ונתקללה[37].  

בעקבות חטא זה, בו בחרה האדמה לבחור לא כציווי בוראה, שלל הקב"ה ממנה את יכולת הבחירה.

אולם, יכולת הבחירה הקמאית נותרה על כנה בקרקע שבארץ ישראל, קרקע שלא הייתה שותפה לחטא[38], בחירה המותירה את מעלת הדעת לקרקע הדוממת של ארץ ישראל, שבעטיה תלויות בה מצוות הקשורות לקדושתה הבסיסית של נפגמה[39].

כוח הבחירה שלא סר מאדמתה הדוממת של ארץ ישראל משפיע על היושבים עליה לשכלל את כוח הבחירה שבהם בהגברת הדעת, לבחירה בטוב[40], שילוב המבוטא בקיום המצוות:

וְהָיָה אִם שָׁמֹעַ תִּשְׁמְעוּ אֶל מִצְוֹתַי אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם הַיּוֹם לְאַהֲבָה אֶת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּלְעָבְדוֹ בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם, וְנָתַתִּי מְטַר אַרְצְכֶם בְּעִתּוֹ יוֹרֶה וּמַלְקוֹשׁ וְאָסַפְתָּ דְגָנֶךָ וְתִירֹשְׁךָ וְיִצְהָרֶךָ. וְנָתַתִּי עֵשֶׂב בְּשָׂדְךָ לִבְהֶמְתֶּךָ וְאָכַלְתָּ וְשָׂבָעְתָּ[41].

קיום המצוות מצד האדם ועבודת ה' 'בְּכָל לְבַבְכֶם' - גם ביצר הרע, מגלה את רצון ה' בבריאה, שגם הנבראים הגשמיים, החומריים, יתעלו ויזדככו ובכך יתגלה רצון ה' שהוא שורש הטוב והרע.

לאור הבנה זאת, שהבחירה מהווה את ביטוי וגילוי רצון ה', יש להבין את דברי הירושלמי (יומא ד, א) המשווה בין הגורל בשעירי יום הכיפורים לבין הגורל בחלוקת הארץ. בהמשך הירושלמי מבואר שחלוקת הארץ הייתה לא רק בגורל אלא גם עפ"י אורים ותומים, והייתה התאמה מלאה בין הגורל שעלה לבין הנקרא באורים ותומים[42], דבר המצריך ביאור מדוע זקוקים לכפילות זו בחלוקת הארץ.

רבי חיים סולובייצי'ק (חידושי הגר"ח על הרמב"ם, הל' שכנים פ"ב הי"א) מבאר שישנה בעלות כללית של עם ישראל על ארץ ישראל, כאשר הגורל רק מברר את החלוקה לשבטים והאורים ותומים מהווים מעין הקנייה של החלק העולה בגורל לאותו שבט, אך אין בכך הקנייה גמורה לשבט, משום שברובד הלאומי ארץ ישראל כולה שייכת לכלל ישראל.

שייכות הארץ לכלל ישראל מהווה את האידיאל, אך מימושו הוא בהתאמה למציאות בה לכל שבט יהיה מקום נחלה בארץ, אך גם לאחר החלוקה השבטית עדיין לא סר האידיאל משייכות הארץ לכלל העם והגורל מגלה את הקשר העל-טבעי של השבט לנחלה, דבר המקבל משנה-תוקף מהתאמתו לאורים ותומים, כדברי הראי"ה קוק (שמועות ראי"ה, פנחס עמוד 24):

הגילוי של הגורל הוא הגילוי של הרצון השמימי... גילויים של רצון עליון נתבררו גם בחלוקת ארץ ישראל ע"י הגורל. היחס בין בני השבט בין עניינם הפנימי ותכונותיהם לבין נחלתם בארץ; אקלים האזור סגולותיו וכיוצא בהם, גנוז הוא בכבשונה של הולדת הלאום. רק הגורל יוכל להוציא מחיקה של יצירה זו את החלק המיועד לשבט.

דבר זה התבטא אף בשעירי יום הכיפורים - שני השעירים שעומדים לפני הכהן נבחרו להיות קורבן לה' וכפרה לעם ישראל, הגורל מברר איזה מהם יהיה לה' ואיזה לעזאזל, אך גם לאחר הטלת הגורל והבירור שניהם יחד משמשים ככפרה לעם ישראל, ולא נפגם המימוש של האידיאל.

ה. התפרצות כבסיס להשראת שכינה  

שמחת הקמת המשכן מהולה באבל על מות בני אהרון, כאשר לאור הביאור שביארנו הציבו הם את הרף העליון ביותר אליו עלינו לשאוף ולהגיע, אך במסגרת המוגבלות של העולם הזה אין ביכולתנו אלא לצעוד קמעה קמעה בזיכוך הגוף הגשמי ולא לדחוק את השעה כמעשיהם.

דחיקת השעה של בני אהרון באה לידי ביטוי בדברי הבבלי עירובין (סג ע"א):

רבי אליעזר אומר, לא מתו בני אהרן עד שהורו הלכה בפני משה רבן. מאי דרוש? ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח, אמרו אע"פ שהאש יורדת מן השמים, מצווה להביא מן ההדיוט.    

המהרש"א (שם) הקשה: "יש לדקדק, כיון דכך מפורש בהאי קרא ונתנו בני אהרן אש וגו', מאי שייך ביה שהורו הלכה בפני משה". הביאור הוא, אכן כן הוא הדין שמצווה להביא אש מן ההדיוט, אך חטאתם הייתה בכך שהורו זאת טרם הוראת משה, לא היה להם לפרוץ להורות ללא הוראת משה והזקנים.

אולם, דווקא חטא החידוש, הרצון לדחוק את הקץ ולא לחכות במתינות, הביא לידי השראת השכינה במשכן, "בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ"[43], דבר המורה על היות דחיקת השעה ראויה במקום המתאים לה ובאנשי המעלה, כדברי הראי"ה קוק (שמונה קבצים, קובץ ב פסקה ל): "לפעמים כשיש צורך בהעברה על דברי תורה, ואין בדור מי שיוכל להראות את הדרך, בא העניין ע"י התפרצות".

שמחה על השראת השכינה והצער על מות הבנים רמי-המעלה מלווה את ימיה של המדינה, עת בה פרצו אחינו הגיבורים שנשמתם נשרפה להקמת הגוף והשראת השכינה בארץ ישראל[44].