פרשת בא: קידוש החודש כביטוי להנהגה על-טבעית

פרשת בא: קידוש החודש כביטוי להנהגה על-טבעית

המצווה הראשונה שניתנה לנו כעם היא מצוות קידוש החודש:

וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר: הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשׁוֹן הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.[1]

הדבר מעלה שאלה, מה ייחודיותה של מצווה זו שנבחרה להיות המצווה הראשונה לעם ישראל?

 

א. ב' הנהגות במציאות

ישנם שני אופני הנהגה של הקב"ה במציאות: הנהגה טבעית והנהגה ניסית, כאשר על כל הנהגה נכרתה ברית שונה.

הברית על ההנהגה הטבעית נכרתה עם נח: "עֹד כָּל יְמֵי הָאָרֶץ זֶרַע וְקָצִיר וְקֹר וָחֹם וְקַיִץ וָחֹרֶף וְיוֹם וָלַיְלָה לֹא יִשְׁבֹּתוּ".[2] ברית זו היא עם אלו שלא הצטוו על תרי"ג מצוות ושמירת התורה, אלא חויבו בעיקר ידיעת מציאות הבורא, שדי בכך לקיום העולם בהנהגה טבעית.

ואילו עם אברהם נכרתה ברית על ההנהגה הניסית:

וַהֲקִמֹתִי אֶת בְּרִיתִי בֵּינִי וּבֵינֶךָ וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם לִבְרִית עוֹלָם לִהְיוֹת לְךָ לֵאלֹהִים וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ. וְנָתַתִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ אֵת אֶרֶץ מְגֻרֶיךָ אֵת כָּל אֶרֶץ כְּנַעַן לַאֲחֻזַּת עוֹלָם וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים. וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים אֶל אַבְרָהָם וְאַתָּה אֶת בְּרִיתִי תִשְׁמֹר אַתָּה וְזַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ לְדֹרֹתָם. זֹאת בְּרִיתִי אֲשֶׁר תִּשְׁמְרוּ בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם וּבֵין זַרְעֲךָ אַחֲרֶיךָ הִמּוֹל לָכֶם כָּל זָכָר וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם.[3]

ברית זו בין הקב"ה לזרעו של אברהם מבטאת את ההנהגה הניסית בה הקב"ה מנהיג את ישראל.

בברית זו באה לידי ביטוי הבדלת ההנהגה בין ישראל לעמים דרך ברית המילה, ציווי הנכרך יחד עם ברית ההנהגה הניסית.

ברית המילה המורה על ההבדלה בין ישראל לעמים, מבטאת את ההנהגה הניסית המיוחדת לישראל כפי שמתבאר מדברי הבבלי גיטין (נז ע"ב): "כי עליך הורגנו כל היום... רבי יהושע בן לוי אמר, זו מילה שניתנה בשמיני". וביאר רש"י: "הורגנו כל היום, דזימנין דמיית".

וכתב על כך שו"ת חתם סופר (יורה דעה סימן רמה):

מדקדוק לשון הש"ס משמע, דווקא מילה שניתנה בשמיני איכא סכנה מצוי טפי... והנה עינינו רואות שאפילו אחד מאלף ישראלים אינו מת מחמת מילה. 

וצריך לומר, מצווה מגינה ומצלי, אבל עפ"י דרך הטבע היה המיעוט מתים ח"ו, ואפילו הכי ציווה הקב"ה למולו.

מבואר, שכפי דרך הטבע תתכן סכנת מיתה לנימול ביום השמיני, אך ציווי הקב"ה למול דווקא בעת זו מורה על ההנהגה הניסית שהקב"ה מנהיג את עמו.[4]

 

ב. הנהגה ניסית בארץ ישראל

ברית זו על ההנהגה הניסית המיוחדת לישראל ומבדילה בינם לבין יתר העמים מתייחדת בארץ ישראל, כפי שנאמר: "אֶרֶץ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ דֹּרֵשׁ אֹתָהּ תָּמִיד עֵינֵי ה' אֱלֹהֶיךָ בָּהּ מֵרֵשִׁית הַשָּׁנָה וְעַד אַחֲרִית שָׁנָה".[5]

ובבבלי תענית (י ע"א): "ארץ ישראל משקה אותה הקב"ה בעצמו, וכל העולם כולו על ידי שליח".

על הקשר בין הברית על ההנהגה הניסית עִם ישראל לבין הנהגה זו בארץ ישראל עומד הרמב"ן (ויקרא יח, כה):

ארץ ישראל אמצעות הישוב, היא נחלת ה' מיוחדת לשמו, לא נתן עליה מן המלאכים קצין שוטר ומושל בהנחילו אותה לעמו... וכתיב ואמר לכם אתם תירשו את אדמתם ואני אתננה לכם לרשת אותה אני ה' אלהיכם אשר הבדלתי אתכם מן העמים, יאמר כי הבדיל אותנו מכל העמים אשר נתן עליהם שרים ואלהים אחרים, בתתו לנו את הארץ שיהיה הוא יתברך לנו לאלהים ונהיה מיוחדים לשמו.

לאור זאת יש לבאר את הפרשייה התמוהה שבסוף פרשת נח, בה מודיענו הכתוב שאביו של אברהם, תרח, מת. ומיד בתחילת פרשת לך-לך הולך אברהם לארץ ישראל.

ובדבריו של רש"י (בראשית יא, לב) מונחת תמיהה: "וימת תרח בחרן - לאחר שיצא אברם מחרן ובא לארץ כנען והיה שם יותר משישים שנה". כלומר, בעת הליכת אברהם לארץ ישראל תרח היה חי, א"כ מדוע הכתוב מקצר את חייו בסוף פרשת נח בה בעת שהוא היה עדיין בחיים?

לפי המתבאר בקשר בין ההנהגה הניסית לבין הופעתה בארץ ישראל ניתן לבאר את הדברים:

ההנהגה הניסית החלה בהיות אברהם בכבשן האש ממנו ניצל, כמתואר בספר נחמיה (ט, ז-ח):

אַתָּה הוּא ה' הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בָּחַרְתָּ בְּאַבְרָם וְהוֹצֵאתוֹ מֵאוּר כַּשְׂדִּים וְשַׂמְתָּ שְּׁמוֹ אַבְרָהָם וּמָצָאתָ אֶת לְבָבוֹ נֶאֱמָן לְפָנֶיךָ וְכָרוֹת עִמּוֹ הַבְּרִית לָתֵת אֶת אֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי.

הבחירה באברהם וכריתת הברית עימו להביאו לארץ ישראל מבטאת את ההיבדלות מאומות העולם, היבדלות המתבטאת בב' צורות ההנהגה השונות.

לכן, הגם שאביו של אברהם היה חי עוד זמן רב, אך מעת שבחר הקב"ה באברהם לא היה לו לאברהם קשר ושייכות לאביו המבטא את ההנהגה הטבעית, לכן נאמר "וימת תרח", סיומה ומותה של ההנהגה הטבעית. בעת כזו, אין יותר מתאים לצוות את אברהם בהליכה לארץ ישראל המושגחת ע"י הקב"ה בהנהגה מעל הטבע, הנהגה השייכת לישראל בארצו.

ג. הירידה למצריים כביסוס ההנהגה הניסית בעם ישראל

אולם, זמן רב עבר בין כריתת הברית עם אברהם לבין כניסת זרעו לארץ ישראל, בה מתממשת ההנהגה הניסית, זמן בו ישראל ירדו לגלות מצריים, גלות המהווה ביסוס להנהגה זו.

הדברים מופיעים בדברי הבבלי נדרים (לב ע"א):

מפני מה נענש אברהם אבינו ונשתעבדו בניו למצריים מאתים ועשר שנים... מפני שהפריז על מידותיו של הקב"ה, שנאמר במה אדע כי אירשנה.

רש"י (שם) מבאר: "שהגדיל לישאל על מידותיו של הקב"ה שאמר במה אדע".

הביאור הוא, שבתחילת הפרשייה הנ"ל אמר הקב"ה לאברהם "וַיּוֹצֵא אֹתוֹ הַחוּצָה וַיֹּאמֶר הַבֶּט נָא הַשָּׁמַיְמָה וּסְפֹר הַכּוֹכָבִים אִם תּוּכַל לִסְפֹּר אֹתָם וַיֹּאמֶר לוֹ כֹּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ".[6]

וביאר רש"י (בראשית טו, ה):

לפי מדרשו, אמר לו צא מאצטגנינות שלך שראית במזלות שאינך עתיד להעמיד בן, אברם אין לו בן, אבל אברהם יש לו בן.

בהוצאת הקב"ה את אברהם לספירת הכוכבים, ישנה הוראה לדורות על הנהגת עם ישראל בהנהגה מעל הטבע, הנהגת הכוכבים והשרים להנהגה ניסית, בגינה מבטיח הקב"ה את הארץ, למימושה של הנהגה זו.

לכן שאלה כזו, "במה אדע כי אירשנה" לגבי ארץ ישראל, מהווה פגיעה בהנהגה זו, דבר הגורם לצורך בביסוסה בשעבוד מצריים, שם תהייה ניכרת הבדלת ישראל מאומות העולם בהנהגת הקב"ה את המציאות בשידוד מערכות הטבע והנהגה מעל המציאות הטבעית.

ואכן, כל עוד יוסף היה חי במצריים הייתה הנהגת ישראל בצורה על-טבעית עקב שמירתם את ברית המילה המורה על צורת הנהגה זו, כפי שהתבאר. אולם, לאחר מכן נאמר: "וַיָּמָת יוֹסֵף וְכָל אֶחָיו וְכֹל הַדּוֹר הַהוּא... וַיָּקָם מֶלֶךְ חָדָשׁ עַל מִצְרָיִם אֲשֶׁר לֹא יָדַע אֶת יוֹסֵף".[7]

השפת אמת (שמות, שנת תרל"א) הקשה וביאר:

אא"ז מו"ר זצלה"ה הגיד... ויקם מלך חדש... איך יש למצרים בחינת התחדשות והוא לישראל... רק ע"י שהפרו ברית מילה ונחסר להם בחינת יוסף שמשם בא ההתחדשות.

העדר קיום ברית המילה ע"י ישראל במצריים סתם את הגולל על צורת ההנהגה העל-טבעית, ומעתה שקעו ישראל בהנהגה טבעית.

 

ד. מצוות קידוש החודש כביטוי להנהגה ניסית

קו המעבר בין ב' ההנהגות, בין הנהגה טבעית לבין זו הניסית, נמתח במצוות קידוש החודש:

בדברי רש"י (בראשית א, א) השואל מדוע לא התחילה התורה מהמצווה של קידוש החודש, עולה שישנן ב' הנהגות - הנהגה מבריאת העולם עד לפרשיית החודש, והנהגה מפרשיית החודש והילך.

ניתן לבאר זאת לאור דברי נפש החיים (שער א פרק ט), שיש במעשיהם של ישראל להנהיג את ההנהגה העליונה:

לסוסתי ברכבי פרעה דימיתיך רעייתי - כמו בסוסי פרעה דהיה הפך מנהגו של עולם, שהרוכב מנהיג לסוס, ובפרעה וחילו הסוס הנהיג את רוכבו... כך דימיתיך והמשלתיך רעייתי על זה האופן ממש אף שאני רוכב ערבות, עם כל זה כביכול הוא רק כפי עניין ההתעוררות מעשיך לאן נוטים.

כלומר, יש ביכולת ישראל לקבוע ולהנהיג את המציאות בעולם, דבר שניתן להם מכוחו של הקב"ה שמסר לידם הנהגה זו במצווה הראשונה המסמלת את מעלתן של ישראל, מצוות קידוש החודש, כפי שיתבאר.

עניינה של מצוות קידוש החודש הוא ביכולת השליטה על מימד הזמן, דבר הניתן לאדם שהינו בן-חורין. דברים אלו מעלים תמיהה, מדוע א"כ ניתנה מצווה זו בארץ מצריים, בבית עבדים, בו אין ישראל שולטים על מימד הזמן?[8]

ביאור הדבר מצוי בדברי ספורנו (שמות יב, א):

הַחדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם ראשׁ חֳדָשִׁים - מִכָּאן וְאֵילָךְ יִהְיוּ הֶחֳדָשִׁים שֶׁלָּכֶם, לַעֲשׂות בָּהֶם כִּרְצונְכֶם, אֲבָל בִּימֵי הַשִּׁעְבּוּד לא הָיוּ יְמֵיכֶם שֶׁלָּכֶם, אֲבָל הָיוּ לַעֲבודַת אֲחֵרִים וּרְצונָם. לְפִיכָךְ רִאשׁון הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה, כִּי בו הִתְחִיל מְצִיאוּתְכֶם הַבְּחִירִיִּי.  

לדבריו, עיתוי הציווי בארץ מצריים, במקום שבחירתם של ישראל נשללה מהם והזמן לא מהווה מימד עבורם, מורה על ניצני הגאולה, כאשר מצווה זו מסמלת את תחילתה של היכולת לבחור ולשלוט על מימד הזמן.[9]

מעתה, מסורה שליטת הזמן בידי ישראל, כדברי המדרש (תנחומא, פרשת בא סימן ח):

אמר הקב"ה, משעה שבראתי את עולמי הייתי נושא משאוי לחשב חשבונות של חודשים, מכאן ואילך הוא מסור לכם, לכם הוא מסור, ואין אתם מסורין בידו.

אשר לכן, נאמרה מצווה זו כמצווה ראשונה לישראל בהתהוותם לעם במצריים, כהוראה על מעלתן ביכולת לשליטה על מימד הזמן.

השליטה על מימד הזמן בקידוש החודשים ועיבור השנים מהווה את קביעת המציאות בעולם, כדברי הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב; נדרים פ"ו ה"ח):

אמר רבי אבין, אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי - בת שלוש שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעברו - אין הבתולין חוזרין, ואם לאו - הבתולין חוזרין.

כלומר, קביעות הטבע המציאותי נעשה ע"י ישראל בקידוש החודשים.[10]

יכולת זו, השליטה על הזמנים ובעקבות כך השליטה על הנהגת מציאות הבריאה, נמסרה לישראל במצווה הראשונה שניתנה להם, המהווה את ביטויים והופעתם במציאות.

יכולת זו מורה היא על הנהגה על-טבעית שמנהיג הקב"ה את ישראל, הנהגה הנותנת לישראל כוח בשינוי המציאות הטבעית.

אשר לכן, מצוות קידוש החודש מופיעה ביחס לחודש ניסן, "הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם", חודש המורה על מעלה זו של ישראל, שבכוחם לשעבד את המציאות הטבעית ולשלוט עליה, כהנהגה ניסית:

ואלו דברי הרב יצחק אייזיק חבר, אודות המחלוקת בין רבי אליעזר ורבי יהושע האם בניסן או בתשרי נברא העולם:

יש כאן כוונה אחרת, שבתשרי היא התחלת סידור העולם בניהוג הטבעי, ובניסן סידורו למעלה מדרך הטבע. לכן, למלכי ישראל מניסן מונים, שהם תלויים בחודש ניסן, ולכן כתיב החודש הזה לכם.[11]

חודש ניסן מהווה את פריחת האביב, פריחת עולם הטבע, כאשר כוח החומר הטבעי בוהק במלא עוזו, דווקא בעת כזו בה המציאות הטבעית בשיאה ניתן ביד ישראל הכוח לשעבד ולקבוע את המציאות כרצונם, דבר המבטא את ההנהגה העל-טבעית בה הם מונהגים.[12]

נמצאנו למדים שמצווה זו של קידוש החודש מהווה את המעבר בין ההנהגה הטבעית, בה היה מונהג העולם עד כה, לבין ההנהגה העל-טבעית בה יונהג העולם מכאן והילך ביד ישראל, כאשר מצווה ראשונה זו הניתנת להם מורה על מעלתם ומסירת כוח ההנהגה במציאות, שיש בידם של ישראל לשעבד את הטבע.[13]

 

ה. קידוש החודש בארץ ישראל

כאשר נפנה ראש ונשובה לתחילת הדברים בהם התבאר שמימושה של ההנהגה הניסית הוא בארץ ישראל, הרי שבמצוות קידוש החודש מתבטא השילוב בין ישראל לבין ארץ ישראל:

מצוות קידוש החודש תלויה בארץ ישראל, כדברי הרמב"ם (הל' קידוש החודש פ"א ה"ח):

אין מחשבין וקובעין חדשים ומעברין שנים אלא בארץ ישראל, שנאמר כי מציון תצא תורה ודבר ה' מירושלים.

והקשה הצל"ח (ברכות סג ע"ב) על המקור שהביא הרמב"ם, שהינו מקור כללי על כל התורה כולה, ומדוע א"כ מתייחדות מצוות קידוש החודש ועיבור שנה בפסוק זה?

וביאר זאת עפ"י הדין במצוות הללו, שאפילו שוגגים או טועים בקידוש החודש ועיבור השנה, מקודש החודש ומעוברת השנה,[14] דבר המורה על הכוח הרב שנמסר לישראל במצוות אלו שיש בכוחם לקבוע את סדרי המציאות הגם שהם טועים בה.

הוראה זו, על קידוש החודש גם באופן של טעות ושגגה, יוצאת היא מכוחם של ישראל על אדמתם, "כי מציון תצא תורה", להורות על ההנהגה העל-טבעית שנמסרה ביד ישראל במקום בו הם מממשים הנהגה זו, בארץ ישראל.[15]