פרשת וארא: תפילה ובקשה

פרשת וארא: תפילה ובקשה

א. הקדמה

במכת ברד נאמר (שמות ט, כט):

וַיֹּאמֶר אֵלָיו מֹשֶׁה, כְּצֵאתִי אֶת הָעִיר אֶפְרֹשׂ אֶת כַּפַּי אֶל ה' הַקֹּלוֹת יֶחְדָּלוּן וְהַבָּרָד לֹא יִהְיֶה עוֹד לְמַעַן תֵּדַע כִּי לַה' הָאָרֶץ.

רש"י (שם) מפרש מדוע הוצרך משה לצאת את העיר ולהתפלל: "בתוך העיר לא התפלל, לפי שהייתה מלאה גילולים".

דברים אלה הובאו להלכה אצל הרב ישראל איסרלן (שו"ת תרומת הדשן, סי' ו):

שאלה: מי שהוא בדרך והיום מעריב, שהוא עת לתפילת המנחה, והרי הוא קרוב למלון לעיר שכולה נכרים, שיוכל להגיע שם בעוד היום גדול - שפיר טפי שימתין להתפלל עד כי יבוא למלון, או יתפלל בשדה גם כן מעומד, כגון שיוכל להסתלק מן הדרך?

תשובה: יראה, דאם יוכל להסתלק מן הדרכים כל כך, שקרוב הדבר לגמרי שלא יבואו עוברי דרכים ויפסיקוהו, שפיר טפי להתפלל בדרך ממה שיתפלל במלון בעיר שכולו נכרים. מפני שבעיר, הרבה גילולים ובתי טומאה יש בה וכמעט שאין מלון שהוא בית נכרי שלא תמצא בה הרבה גילולים מצויירים או חקוקים בכותל, גם לפעמים תועבות ופסילים. ודרשו רבותינו מקרא זה כצאתי את העיר לא רצה להתפלל בתוך כרך מצריים, לפי שהייתה מלאה גילולים.

דבריו אלו הובאו להלכה שעדיף להתפלל בדרך בשדה מאשר במלון בעיר שרובה גויים, "מפני שבעיר הרבה גילולים ובתי טומאה וכמעט אין מלון שלא תמצא בה הרבה צלמים".[1]

על מעשיו אלו של משה, שהוצרך לצאת מן העיר בכדי להעתיר בתפילה, יש להקשות מדוע רק במכת ברד הוצרך לצאת מן העיר בכדי להתפלל אל ה', דבר שלא נעשה כן ביתר המכות?[2]

 

ב. תפילה ובקשה, חרב וקשת

ישנן צורות שונות בפניית האדם לבוראו; יש ופונה אליו בבקשה ויש ופונה אליו בתפילה.

ב' צורות אלו הובעו ע"י יעקב: "אֲשֶׁר לָקַחְתִּי מִיַּד הָאֱמֹרִי בְּחַרְבִּי וּבְקַשְׁתִּי - בצלותי ובבעותי",[3] בתפילה ובבקשה.

הפרשנים[4] ביארו את ההבדל בין ב' צורות אלו:

ישנה תפילה הנאמרת בציבור, בנוסח הקבוע שתיקנו אנשי כנסת הגדולה, שיש בה כוח לפעול ולהתקבל בפני הקב"ה מצד עצמה[5] כדוגמת החרב שהיא בעצמותה חדה והורגת.

מאידך, בקשת היחיד שאינה מוכתבת לנוסח הקבוע אלא באמצעותה פונה האדם לבוראו בכל לשון. התקבלותה של בקשה זו היא בכוח המתפלל וצדקתו, דוגמת חץ וקשת שאינם הורגים מצד עצמם אלא לפי כוח המושך אותם וטומן בהם את כוח התעופה.[6]

נכון הוא הדבר גם בהלכה: אדם שהרג את חבירו בכלי אבן או בכלי עץ "אומדין דבר שהכהו בו ומקום שהכהו עליו אם ראוי אותו חפץ להמית באבר זה או אינו ראוי".[7]

לעומת זאת, "כלי ברזל לא נתנה לו תורה שיעור... ואפילו במחט, והוא שיהיה לו חוד כמו מחט או שפוד או סכין וכיוצא בהן".[8]

חרב פועלת את פעולתה בכל מקרה, וכוח האוחז בחרב די שיהיה מינימאלי, כך גם התפילה הקבועה די בה בכוונה מועטה. לעומת זאת, מילוי ייעודה של הקשת מותנה בכוח המורה בה.

ניתן לבאר שצורות אלו, בקשה ותפילה, שונות מהותית זו מזו גם באופן הפיזי, בצורת עמידת האדם מול בוראו: עניינה של התפילה היא העמידה לפני המלך, כפי שביאר הרמב"ם (הל' תפילה פ"ד הט"ז): "ויראה עצמו כאילו הוא עומד לפני השכינה".[9]

הראי"ה קוק (מצוות ראיה, מצווה ד) והגר"ח סולובייצי'ק (חידושי הגר"ח על הרמב"ם, הל' תפילה פ"ד ה"א) ביארו, שהכוונה המרכזית בתפילה ההופכת את המעשה לתפילה היא הידיעה והכוונה שהאדם עומד עתה בפני המלך הקב"ה, ללא כוונה בסיסית זו אין תוקף למעשיו כמעשה תפילה אלא הוא כמתעסק בעלמא:

נראה, דכוונה זו אינה מדין כוונה רק שהוא מעצם מעשה התפילה, ואם אין ליבו פנוי ואינו רואה את עצמו שעומד לפני ה' ומתפלל אין זה מעשה תפילה, והרי הוא בכלל מתעסק דאין בו דין מעשה. ועל כן מעכבת כוונה זו בכל התפילה, דבמקום שהיה מתעסק דינו כלא התפלל כלל, וכאילו דילג מילות אלה.[10]

יסוד זה, שעניינה של התפילה הוא העמידה לפני הקב"ה וכאילו שכינה נמצאת מולו, מופיע בפרטי הלכות מעשיות,[11] כגון האיסור לעבור ולישב כנגד המתפלל,[12] הצורך בכיסוי ליבו בעת התפילה,[13] הלכות שיסודם הוא בהבנה שעומד האדם המתפלל לפני המלך ב"ה ובמקום זה נמצאת השכינה.  

הדברים נפסקו להלכה בדברי הרמב"ם (הל' תפילה פ"ד ה"א):

חמישה דברים מעכבין את התפילה... טהרת ידיים וכיסוי הערווה וטהרת מקום תפילה... ודברים החופזים אותו וכוונת הלב.

וממשיך (שם פ"ה ה"א):

שמונה דברים צריך המתפלל להיזהר בהן ולעשותן... עמידה ונוכח המקדש ותיקון הגוף ותיקון המלבושים ותיקון המקום.

עניינים אלו שייכים לתפילה, בה האדם עומד לפני הקב"ה ושכינה מצויה כנגדו, על כן זקוק הוא לפתוח בשבח והודאה, להכין את המקום בו עומד להתפלל, להכין את מלבושיו וכדו'.

שונה הדבר בבקשה, שכל עניינה הוא בקשת צרכיו של היחיד, צורך הדיוט היא,[14] ועל כן אין בה את התנאים המגבילים הללו, שהרי בבקשה אין האדם עומד לפני הקב"ה.

 

ג. הרמת ידיים בתפילה

אחד ההבדלים בין תפילה לבקשה הוא הרמת הידיים.

הזוהר (פרשת בלק דף קצה ע"ב) מסייג את הרמת הידיים רק לתפילה:

אמר רבי אלעזר ארימית ידי בצלו לקמי מלכא קדישא, דהא תנינן אסור ליה לבר נש לארמא ידוי לעילא בר בצלו ובברכתא ותחנונים למריה, דכתיב הרימותי ידי אל ה' אל עליון, ומתרגמינן ארימית ידי בצלו, דהא אצבעאן דידין מלין עלאין אית בהו.

כלומר, אין לו לאדם להרים את ידיו אלא בעת התפילה.[15]

ניתן לבאר את דברי הזוהר עפ"י דברי המהר"ל (חידושי אגדות, בבא מציעא פה ע"ב):

כי הידיים צריכים קדושה מצד עצמם, קידוש ידיים... וזהו קדושת הידיים כי הידיים מתייחסים אל התפילה, וכדכתיב כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, וכפיו פרושות השמים.

הידיים הם כלי המעשה של האדם, עימם הוא פועל ועושה, יוצר ובונה. בהרמת הידיים אל על מורה האדם על הרמת מעשיו אל בוראו, להורות שכוח מעשיו אינו אלא ממנו יתברך.

כאשר עומד האדם בתפילה מול הקב"ה, ששכינה מצויה מולו, מבקש הוא לרומם את מעשיו לשם שמים כדי שהקב"ה יוכל להיענות לתפילתו.[16] 

בזה ניתן לבאר את דברי הבבלי תענית (ח ע"ב):

אמר רבי אמי, אין תפילתו של אדם נשמעת אלא אם כן משים נפשו בכפו, שנאמר נִשא לבבנו אל כפיים אל א-ל בשמים.

שימת הלב בכפיים מורה על השוואת הכוונה והרצון המבטאים את עולמו הפנימי והאידיאלי של האדם עם עולמו המעשי המבוטא בכפיו, כאשר בצורה כזו נושא את ידיו לשמיים בחיבור העולמות הללו ומראה להקב"ה שכל מעשיו הם לשם שמיים.[17]

ד. מכת ערוב ומכת ברד כהנהגות הקב"ה

לאור זאת יש לבאר את ההבדל בין מכת ברד, בה הוצרך משה לשאת תפילה מחוץ למצריים, לעומת מכת ערוב שהייתה לפני כן בה לא הוצרך לכך הגם שנאמר לגביה: "וַיֵּצֵא מֵעִם פַּרְעֹה וַיֶּעְתַּר אֶל ה'".[18]

יש לבאר שלשון 'עתירה' הנאמרת במכת ערוב אינה תפילה אלא בקשה, וממילא אין בה את כל דיני התפילה והמקום לא נהייה מקום של השראת שכינה הזוקק ריחוק מעבודה זרה, לכן לא הוצרך משה לצאת ממצריים בבקשתו על הפסקת מכת ערוב.

ברם, יש להעמיק יותר ביחס בין מכת ערוב, בה הסתפק משה בבקשה בלבד, לבין מכת ברד, בה הוצרך לתפילה ונשיאת כפיים:

מטרתן של המכות היא להודיע לפרעה ולעם ישראל על הנהגת המציאות בידי הקב"ה, ואין המכות סך של עשר מכות אלא כל מכה ומכה מהווה עליית מדרגה בהוראת הנהגת המציאות.

המציאות מורכבת ממציאות מצומצמת הנראית לעין האדם, שטח של 4 ממדים; מציאות מורחבת של כל הממדים המתבטאת במספר 6; ומספר 7 הוא הכולל את הכוחות כולם גם אלו המנוגדים זה לזה.[19]

מכת ערוב היא המכה הרביעית במספר, מספר המורה על המציאות המצומצמת הנראית.

במכה זו הובהר לפרעה על הנהגת הקב"ה ושליטתו במציאות המצומצמת הנראית לעינינו, דבר שהתבטא בדברי התורה במטרת המכה: "לְמַעַן תֵּדַע כִּי אֲנִי ה' בְּקֶרֶב הָאָרֶץ",[20] ובקיבוץ החיות מכל קצוות הארץ.

לעומת זאת, מכת ברד היא המכה השביעית, מספר המבטא את השליטה על הכוחות כולם.

לאור זאת, הקב"ה מותיר את פרעה ומביא עליו מכת ברד "בַּעֲבוּר הַרְאֹתְךָ אֶת כֹּחִי וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל הָאָרֶץ",[21] לא רק במציאות המצומצמת 'בְּקֶרֶב הָאָרֶץ' אלא 'בְּכָל הָאָרֶץ'.

שליטה זו על המציאות היותר מורחבת, המתבטאת במכה השביעית, היא ביכולת להטות את הטבע כרצונו של הקב"ה, דבר שאירע במכה זו, ברד, בה ערבב הקב"ה אש ומים,[22] דבר המנוגד לטבעו של עולם ומורה על השליטה על הטבע, אף על המציאות המורחבת, המבוטאת במספר 6.

לשם הסרת מכה זו, המבטאת את השגחתו של הקב"ה ושליטתו על כל הכוחות כולם ויכולתו לשדד מערכות אלו, יש צורך בעמידה מול השכינה בתפילה ובנשיאת כפיים אל-על המורה על העלאת הכוחות הטבעיים אל הקב"ה השולט עליהם ולבטל מכה זו.[23]

ה. עבודת הקרקע

עילוי הבריאה כולה באמצעות התפילה בא לידי ביטוי חזק ביחס המקביל בין התפילה לעבודת הקרקע, כשזו האחרונה מבטאת את ענייני החומר אותם יש להעלות בתפילה.

ישנה הקבלה ברורה בין עבודת התפילה לבין עבודת הקרקע:

בבריאת העולם נאמר (בראשית ב, ה):

וְכֹל שִׂיחַ הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִהְיֶה בָאָרֶץ וְכָל עֵשֶׂב הַשָּׂדֶה טֶרֶם יִצְמָח כִּי לֹא הִמְטִיר ה' אֱלֹהִים עַל הָאָרֶץ וְאָדָם אַיִן לַעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה.

 רש"י (שם) מבאר:

ומה טעם לא המטיר? לפי שאדם אין לעבוד את האדמה ואין מכיר בטובתם של גשמים, וכשבא אדם וידע שהם צורך לעולם התפלל עליהם וירדו, וצמחו האילנות והדשאים.

השיהוי בצימוח נובע מרצונו של הקב"ה לשמיעת תפילתו של האדם, שבגינה יצמחו הצמחים, דבר המקשר בין עבודת הקרקע לבין עבודת התפילה.

המשכם של הדברים באים לידי ביטוי ביצחק אבינו, עליו נאמר: "וַיֵּצֵא יִצְחָק לָשׂוּחַ בַּשָּׂדֶה לִפְנוֹת עָרֶב",[24] ודרשו חז"ל שבמעשיו אלו תיקן יצחק תפילת המנחה.[25]

אולם, הרשב"ם (בראשית כד, סב) מפרש באופן שונה את מעשיו של יצחק בשדה: "וילך יצחק לשוח בשדה - כדכתיב וכל שיח השדה. כלומר, לטעת אילנות ולראות ענייני פועליו".

עבודת האדם בתפילה ועבודת האדם בשדה קשורות המה זו בזו, באשר שתי עבודות אלו מביאות את מעשיו של האדם לידי עילוי ובכך גם הוא עצמו מתעלה.

בכוחה של התפילה להעלות את האדם ממדרגתו בה מצוי הוא עתה אל-על, וגם אם נגזר עליו דבר מה יש לאל ידו לשנות את הגזירה, לא מצד שינוי ברצונו של הקב"ה אלא מצד שינוי מעמדו של האדם לאחר התפילה שאינו אותו אדם שעליו נגזרה הגזירה.[26] 

גם בעבודת האדמה מתעלה האדם, דרך העוברת בכל שלבי העבודה בקרקע המלווה באמונה וביטחון, כדברי התוספות (שבת לא ע"א): "אמונת זה סדר זרעים - מפרש בירושלמי, שמאמין בחי העולמים וזורע", ממשיכה בהתעלות האדם ע"י היבול, אשר על ידיו ובו מקיים את המצוות התלויות בארץ,[27] המעלות אותו, כדברי תוספות (בבא בתרא כא ע"א ד"ה כי) ביחס למעשר שני:

גדול מעשר שני שמביא לידי תלמוד, לפי שהיה עומד בירושלים עד שיאכל מעשר שני שלו והיה רואה שכולם עוסקים במלאכת שמים ובעבודה, היה גם הוא מכוון ליראת שמים ועוסק בתורה.

לאור זאת נראה לבאר את ההקבלה בין התפילה לבין עבודת השדה.

כאמור, יצחק תיקן תפילת מנחה, המבטאת את עצירתו של האדם ממרוצת חיי היום-יום, עצירה המורה על עילוי מעשיו הגשמיים בהם הוא עסוק אל השמיים, בהבנה שממנו ב"ה הכל. 

רעיון זה המתבטא בתפילת המנחה בא לביטוי גם בעבודת הקרקע, כפי שהתבאר, לכן ניתן ללמוד מיצחק בהיותו בשדה הן את תיקון תפילת המנחה והן את עבודתו בשדה, שרעיון אחד הוא.