פרשת ויגש: עליות וירידות

פרשת ויגש: עליות וירידות

א. ב' דרכים בעבודת ה'

המדרש (בראשית רבה, פרשה צג) מתאר את המפגש בין יוסף ליהודה כמפגש טעון בין שני כוחות הנהגה במציאות הקיימת.

שונה היא דרכו של יוסף מדרכם של יתר אחיו ובראשם יהודה; יוסף מסלסל בשערו, מתחבר לבני השפחות הפחותים מיתר השבטים, הורד למצריים במגמה לזככה ולהכשירה לבוא אחיו, מתמודד עם יצרו ומגרה אותו בעצמו - דברים המבטאים את דרכו בהתמודדות עם המציאות.

לדרכו, התמודדות עם המציאות החומרית, עולם העשייה הגשמי, היא בירידה לעולם זה ובכך לשאוב מתוכו את נקודות הקדושה הקיימים בו, דרך המעלה את המציאות הפחותה ומכניסתה להיכלי הקודש.[1] מסוכנת היא דרך זו ואינה מתאימה לכל אדם, שהרי לצורך התמודדות זו נדרשת ירידה לדרגות פחותות, להתעסק עם עולם החומר, דבר המעמיד בסכנת נפילה את האדם המתעסק עם עולם זה.

מסכנה זו חששו יתר האחים ומיאנו בדרכו של יוסף,[2] סברו הם שאל לו לאדם לגרות בעצמו את יצרו ולהיכנס למקומות שספק אם יוכל לצאת מהם בשלום, אין לו להתמודד עם הרוע באופן ישיר, אלא דרך ההתמודדות עם הרע והעולם הגשמי היא בהגברת כוח הקדושה בעולם בבחינת 'עשה טוב', וע"י כך יתמעט ממילא החושך.[3]

 

ב. ירידה לצורך גבוה

ביטוי למחלוקת זו ניתן לראות במחלוקת יוסף ואחיו בשאלה האם היה להם דין בן נח או דין ישראל:[4] האחים סברו שגם בעת הזאת יש להם דין ישראל, שם המורה על מעלת ישראל והיבדלותם מעִם העמים.

לעומתם סבר יוסף שדין בן נח להם, דבר המתבטא בשם יעקב: "וְיָדוֹ אֹחֶזֶת בַּעֲקֵב עֵשָׂו",[5] ביכולת לרומם את המציאות הפחותה, לאחוז 'בעקב עשיו' בכניסה אל עולם החומר ולמשוך אותו אל על לדרגת ישראל.[6]

ואכן, לאחר שנודע ליעקב שיוסף חי במצריים נאמר: "וַתְּחִי רוּחַ יַעֲקֹב אֲבִיהֶם"[7] - 'רוּחַ יַעֲקֹב' ולא 'רוח ישראל', מחמת שחיותו של יוסף במצריים במקומות השפלים, מורה על החייאת שם יעקב בהעלאת המציאות הפחותה אל על.[8]

אולם, יעקב לא מסתפק בידיעה זו בלבד, חושש הוא שמא יוסף ישאר בדרגת 'יעקב', יפול אל תוככי החומר ולא יתקדם ויעלהו אל דרגת 'ישראל'. לכן מיד נאמר: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל רַב עוֹד יוֹסֵף בְּנִי חָי אֵלְכָה וְאֶרְאֶנּוּ בְּטֶרֶם אָמוּת",[9] בחינת 'ישראל' יורדת למצריים בכדי לפקח על עניין זה.

כמו"כ, שולח יעקב את יהודה, בעל הגישה המורה על שם ישראל בהעצמת האור: "וְאֶת יְהוּדָה שָׁלַח לְפָנָיו אֶל יוֹסֵף לְהוֹרֹת לְפָנָיו גֹּשְׁנָה",[10] לנסות ליצור איחוד בין שתי מגמות אלו.

אך מיד אח"כ ניתן לראות שוב את הקיטוב בין יוסף לחששו של אביו: כשיעקב נפגש עם יוסף, קורא זה הראשון קריאת-שמע[11] לעומת יוסף שאינו קורא. טעמו של דבר הוא, יוסף רואה את האלוקים במציאות החומרית הפחותה: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ... וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".[12] באופן כזה, יוסף אינו זקוק לקדש את המציאות באופן חיצוני ע"י הגברת הטוב, שהרי כבר במקומות האפלים רואה הוא את האור האלוקי, לכן לא נזקק במציאות החומרית לומר קריאת שמע ובכך להרבות אור אלוקי.

במגמה זו כולל יוסף את שני השמות, יעקב וישראל, נזקק הוא ליעקב כדי להעלותו לשם ישראל, רק מכוח הירידה המבוטאת בשם יעקב יש יכולת לאחוז 'בעקב עשיו' ולהעלותו לשם ישראל.

ואכן, בכל דור ישנם צדיקים אשר גם בגלות מריחים הם את גודל הגאולה, כרבי עקיבא אשר בזמן בו כולם בוכים היה הוא מצחק.[13] דווקא בשיאו של החורבן, בזמן בו חושך שורר בעולם ושולטת החומריות רואה רבי עקיבא את האור האלוקי במציאות, חושף הוא את הטוב מן הרע. זהו רבי עקיבא בן יוסף, שהיה משורש נשמתו של יוסף הצדיק.[14]

ג. ההכנה כחלק מהמטרה

פן נוסף לדרכו השונה של יוסף מזו של אחיו ניתן לראות מהדברים הבאים - לאחר שהתוודע יוסף לאחיו והם התרחקו ממנו, נאמר: "וַיֹּאמֶר יוֹסֵף אֶל אֶחָיו גְּשׁוּ נָא אֵלַי וַיִּגָּשׁוּ",[15] ומפרש רש"י: "הראה להם שהוא מהול".

מדוע הוצרכו האחים לראייה זו שמהול הוא, הרי אמר להם מכבר (פס' ג) שהוא יוסף?

ועוד, מה הראייה בכך שמהול הוא, הרי כל אנשי מצריים נימולים המה כמצוות יוסף[16].

הביאור הוא לאור האמור בהגדה של פסח בפיוט 'אחד מי יודע': "ח' ימי מילה".

יש לעמוד על שוני ימי המילה משאר הדברים האמורים בפיוט זה, כאשר כל הדברים המנויים בפיוט מעידים על כללות המספר, כגון 'ד' אימהות', אכן יש ד' אימהות, אך אין ח' ימי מילה, המילה היא ביום השמיני וכל אשר קדם ליום השמיני אינו בכלל ימי המילה.

הביאור הוא בשני החלקים המרכיבים את ברית המילה; חיתוך הערלה והפריעה, המורים על בחינת סור מרע המתבטא בהסרת הערלה ועשה טוב המתבטא במעשה הפריעה.[17]

בימים הקודמים למילה האדם ערל ונדרש ממנו להסיר ערלות זו ע"י חיתוך הערלה, כאשר לאחריה נעשית הפריעה וחשיפת הקדושה. לא יכולה לבוא ולהיכנס הקדושה באדם ע"י הפריעה טרם חיתוך הערלה והסרת הסיגים, דבר המורה על הימים שלפני המילה כימים המכינים ומביאים את המטרה של הכנסת הקדושה ע"י הפריעה. אלו הם 'ח' ימי מילה', גם הימים שלפני ברית המילה בהם האדם ערל, הכרחיים המה להגעה אל המטרה.[18]

זו הייתה כוונת יוסף שהראה להם שהוא מהול - הורה להם בכך את דרכו, הדרך אל תכלית הקדושה עוברת היא בהתמודדות ישירה עם הרע, הקדושה שנכנסת במילה מורכבת לא רק מהיום השמיני אלא גם מהימים שקדמו.

לכן, על-אף שכל מצריים היו נימולים מ"מ שונה הייתה מילתו של יוסף שיש בה לא רק הסרה ומיגור הרע, המורה על דרכו בהטיית והכנסת האמצעים אל תכלית הקדושה, לעומת הגויים אשר גם כשהם נימולים הם בבחינת ערלים[19] מחמת שאף כי עשו מעשה מילה מ"מ לא חשפו וגילו את היסוד הטוב.  

דרך זו התבטאה גם בדבריו: "הָבֵא אֶת הָאֲנָשִׁים הַבָּיְתָה וּטְבֹחַ טֶבַח וְהָכֵן"[20] - יש בה בהכנה חלק מהמטרה, לא ניתן להגיע אל תכלית הקדושה והטוב ללא מעבר דרך הרע המהווה הכנה ותשתית אל עשיית הטוב.

 

ד. שני שמות

יוסף שקידש שם שמים בסתר הוסיפו עליו אות אחת משמו של הקב"ה, יהודה שקידש שם שמים בפרהסיא נקרא כולו על שמו של הקב"ה.[21]

בשמו של יוסף נוספה אות אחת משמו של הקב"ה, אות ה', אות המורה על בריאת העולם, שנאמר "כי ביה ה' צור עולמים",[22] וכביאור המהר"ל (נר מצווה, עמ' ט ד"ה ועוד יש לך לדעת), שאות זו מורה על הנהגת הקב"ה את העולם ושליטתו על כל רבדי החיים. זו דרכו של יוסף, לקדש שם ה' במקומות הנמוכים, בעולם החומרי ובתוכו לקרוא בשם ה', כדברי רבינו בחיי (בראשית מא, טז) המציין את הזכרת יוסף בעומדו לפני פרעה את שם 'אלוקים', שם המורה שהקב"ה פועל הוא בכל המציאות, גם במציאות השפלה והטמאה.

לעומתו, שמו של יהודה נגזר כולו משמו של הקב"ה, מחמת דרכו שבה בחר לגלות את הקדושה בשיאה ע"י "עם לבדד ישכון" ללא התערבות עם הרע והעלאתו אלא תוספת הקדושה וממילא ישמעו רחוקים ויבאו.

 

ה. שני משיחים

ביטוי לב' דרכים אלו ניתן לראות מהתהוותם של שני המשיחים - משיח בן דוד ומשיח בן יוסף.

משיח בן דוד נולד ע"י מעשה יהודה ותמר, ואילו משיח בן יוסף התהווה בניסיונו של יוסף עם אשת פוטיפר. שני ניסיונות אלו הם דרכים שונות ביחס אל עולם החומר וההתמודדות עימו.

יוסף ממשיך את גישתו ביחס להתמודדות עם עולם החומר, מגרה את יצרו בעצמו, יורד אל שפלות העולם הזה, דבר המעמיד אותו בניסיון קשה מול אשת פוטיפר.

לעומתו, הניסיון של יהודה עם תמר נעשה בלא יודעין, כדברי המדרש (בראשית רבה, פרשה פה):

אמר רבי יוחנן, ביקש לעבור וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאווה. אמר לו, יהודה היכן אתה הולך, מהיכן מלכים עומדים, מהיכן גדולים עומדים. ויט אליה אל הדרך, בעל כורחו שלא בטובתו.

יהודה לא מסוגל להתמודד עם עולם החומר בירידתו אליו להעלותו ולזככו, בדרך זו מובטחת לו נפילה המסכנת אותו, אך לצורך יצירת המשיח והעמדת המלכות יש צורך בזיכוך המציאות החומרית בירידה אליה, וזה נעשה בעל-כורחו של יהודה, מחוסר יכולת התמודדות כזו.

מצב כזה מורה על היבדלותו של יהודה מעולם החומר, נשמר הוא ממנו ואינו מתקרב אליו מחשש הנפילה, דרכו היא בהגברת האור האלוקי וממילא יתמעט החושך מאליו.

אלו הם שני המשיחים - משיח בן דוד המגביר את האור האלוקי בעולם, ומשיח בן יוסף המכשיר את דרכו של משיח בן דוד, דבר שהתבטא בירידת יוסף למצריים טרם בוא אחיו, כדי לרדת אל המציאות החומרית, לזככה ולהכשיר את הדרך לפתיחת בית ההוראה של יהודה.[23]

 

ו. יהושע וכלב

ב' דרכים אלו מחלחלות גם אל דור ההמשך, יהושע וכלב מן המרגלים את הארץ, כאשר לראשון נוספה אות אחת משמו של הקב"ה, האות ה',[24] ואילו כלב לא הוצרך לכך כלל.

ההבדל ביניהם נובע מכך שיהושע מצאצאיו של יוסף ממשיך את דרכו בכיבוש העולם וקידושו, מתמודד הוא עם העולם החומרי המתגלגל לפתחו, אינו מתפלל מיד בראותו שהמציאות מחמיצה לו פנים, תפילה המראה על אפיסת הכוחות האישיים וחוסר יכולת ההתמודדות ומסירתה לשמים. לעומתו, כלב משבט יהודה, ממאן במציאות הנראית לו כסותרת ומאכזבת, פונה הוא להקב"ה בתפילה ולא פועל במציאות לשנותה אלא משליך עצמו על בוראו, דבר המורה על ניתוקו מהעולם החומרי המכריחו להתמודד עימו.[25] 

 

ז. משכן ומקדש

ביטוי לדרכים אלו ניתן לראות בהבדל בין המשכן בשילה, מקום נחלת יוסף, לבין המקדש בחלקו של יהודה:[26] המשכן מקום ארעי, היטלטל עִם ישראל במסעות, קידש כל מקום בו היה,[27] לעומת המקדש הקבוע[28] והמבוצר.

כמו"כ, במשכן שילה נאכלים הקדשים בלי מחיצות עד כל מקום שראו את ירושלים, דבר הנלמד מהנאמר ביוסף: "בֵּן פֹּרָת יוֹסֵף בֵּן פֹּרָת עֲלֵי עָיִן בָּנוֹת צָעֲדָה עֲלֵי שׁוּר",[29] דבר המורה על דרכו בהשפעת קדושת ישראל אל כל העמים לעין כל, השפע היורד מירושלים עד מקום המשכן, באכילת הקדשים כלפי חוץ בקידוש העולם החיצוני. לעומת זאת, אכילת קדשים במקדש נעשתה במחיצות סגורות כלפי פנים, במקום הקודש הקבוע והמבוצר המנותק מעיני העולם, כדרכו של יהודה.[30]