פרשת ויקרא: איחודים

פרשת ויקרא: איחודים

 

א. הקדמה

פרשת ויקרא העוסקת בקורבנות פותחת בקורבנות הנדבה; עולה ושלמים,[1] ורק לאחריהם עוסקת היא בקורבנות החובה המוטלים על האדם, סדר הדורש ביאור - מדוע קודמים דיני קורבן נדבה לדיני קורבן חובה. ככלות הכול, ניתן היה להעדיף סדר הפוך; ראשית יש לדון בקורבנות שחייב אדם להביא, ורק אחר כך באלה התלויים ברצונו.

זאת ועוד, שומה עלינו להבין את עניינה של עבודת הקורבנות התופסת מקום משמעותי בספר זה.

ב. איחוד ופירוד בבריאה

"אָדָם כִּי יַקְרִיב מִכֶּם קורבן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"[2] - מדוע פותח הפסוק בלשון יחיד, 'אָדָם כִּי יַקְרִיב', וממשיך בלשון רבים, 'תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם'?

העולם בו אנו מצויים מורכב מיסודות; דומם, צומח, חי ומדבר, כאשר כל דרגה מבוססת על הדרגה הפחותה ממנה. כלומר, דרגת הדומם היא הדרגה הפחותה ביותר במציאות, אך ממנה הכל ממשיך ומתפתח, עד כדי כך שדרגת הצומח בבסיסה היא מן הדומם, וכן הלאה, עד כדי כך שהאדם שנברא אחרון בימי הבריאה כלול הוא מכל חלקי הבריאה.[3] 

בגין היותו מורכב מכל חלקי המציאות, יש ביכולתו של האדם להשפיע על כלל המציאות ולהעלותה לאחדות. לאמור, תפקידו של האדם המאוחד וכלול בכל חלקי הבריאה הללו להביא חלקים אלו הקיימים במציאות להיכלל בו ולהשיבם אל אחדותם בתוככי המציאות.

תפקיד זה לאדם הינו דואלי - לשמר את אחדותו האישית ואת אחדות הבריאה כולה.

אולם, חטאי האדם מפרים את אחדותו ובכך גורמים לפירוד בין חלקיו המהווים פירוד בבריאה, כדברי הראי"ה קוק (אורות התשובה ג, ח): "כל חטא... סותר את האחדות שבין האישיות הפרטית עם כל ההוויה כולה".

דבר זה אירע בחטא אדם הראשון, 'חטא עץ הדעת טוב ורע', בו פגם האדם לא רק בעצמו בכך שנטה אחרי החומריות והפר את איזון ממנו נברא עפר מן האדמה ורוח אלוקית ממעל, אלא פגם בבריאה עצמה בכך שעירב בה טוב ורע[4] ומעתה כל חלק מחלקיה עומד הוא בפני עצמו.

יעיד על מאמר הבבלי קידושין (פב ע"ב):

מימי לא ראיתי צבי קייץ, וארי סבל, ושועל חנוני, והם מתפרנסים שלא בצער, והם לא נבראו אלא לשמשני, ואני נבראתי לשמש את קוני, מה אלו שלא נבראו אלא לשמשני מתפרנסים שלא בצער, ואני שנבראתי לשמש את קוני אינו דין שאתפרנס שלא בצער?! אלא שהרעתי את מעשי וקיפחתי את פרנסתי, שנאמר עונותיכם הטו.

וביאר הרב פנחס הורוביץ,[5] שהבריאה מורכבת מהיסודות האמורים לעיל, כאשר תאוות כל יסוד להתעלות לדרגה שמעליו, להוות את הבסיס ממנו מורכבת הדרגה מעל, דבר שיכל לבוא לביטוי ברצונה של הבהמה לפשוט צווארה לשחיטה כדי שהאדם יאכלנה והיא תהייה בלולה בקרבו ובכל תגיע לידי עילויה וייעודה. כל זה "בהיות האדם אוכל בכוונה הראויה אז הוא תיקון גדול להמאכל עצמו שמתעלה לשורש נשמתו העליונה... אבל אם אינו מכוון באכילתו אלא לתאוות הגשמיות... בבחינה זו אינו מעלה את האוכל אלא ממיתו... וכיון שאין החי בטוח שיתעלה ע"י האוכלו וקרוב הדבר שימיתו, על כן הוא בורח ממנו".

 

ג. עבודת הקורבנות 

עבודת הקורבנות באה לתקן חטא קדמון זה שיסודו בפירוד האדם והבריאה כאחד:

הקורבנות מובאים מכל חלקי הבריאה האמורים: דומם - "עַל כָּל קָרְבָּנְךָ תַּקְרִיב מֶלַח"[6]; צומח - בקורבן המנחה נאמר: "סֹלֶת יִהְיֶה קָרְבָּנוֹ וְיָצַק עָלֶיהָ שֶׁמֶן וְנָתַן עָלֶיהָ לְבֹנָה"[7]; חי - "קורבן לַה' מִן הַבְּהֵמָה מִן הַבָּקָר וּמִן הַצֹּאן תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם"[8].

מגמה זו מורה על איחוד כל חלקי הבריאה במעשה הקורבנות, כדברי הזוהר (ויקרא ה ע"א) בו מובא שרבי חזקיה שאל את רשב"י: "האי דאקרי קורבן, קירוב מבעי ליה או קריבות, מאי קורבן".

כלומר, אם המשמעות היא שהאדם מתקרב לבוראו ע"י הקורבן, היה צריך לקראו 'קרוב' ולא  'קורבן' שמשמעותו הוא קירוב בין ב' חלקים נפרדים.

רשב"י ענה לו, שעבודת הקורבן מהווה קירוב בין ב' דברים נפרדים:

קורבן מאינון כתרין קדישין, דמתקרבי כלהו כחדא ומתקשרן דא בדא עד דאתעבידו כלהו חד ביחודא שלים לאתקנא שמא קדישא.

עבודת הקורבנות נעשית בתחתיות ארץ, בבהמה חומרית, אולם הפעולה שפועלת עבודת הקורבנות הינה פעולת איחוד וקירוב חלקים נפרדים זה לזה לייחוד השורשים הרוחניים בבריאה כולה.

כאמור, איחוד זה בין חלקי הבריאה נצרך בעתיו של החטא הקדמון שהיווה את הפירוד בעולמות, ולכן באים המה הקורבנות מכל חלקי הבריאה כדי לתקן כל חלק בפני עצמו בהשבתו לייעודו בהתחברותו עם שאר חלקי הבריאה, כדברי האר"י (טעמי המצוות, פרשת ויקרא):

חטא אדם הראשון, חזר ועירב הרע עם הטוב וגברו הקליפות, ונמצא שפגם בכל העולמות וצריך בירור מחדש. לכן ציווה הקב"ה על עניין קורבנות שיביא עימו כל הד' יסודות כדי שיתבררו כולם. 

ראשיתו של תיקון הבריאה בכללותה על כל חלקיה נעשה בתיקון ושיבת האדם למקורו ואחדותו, דבר המהווה תיקון לחטאיו, כדברי הרמב"ן (ויקרא א, ט):

בעבור שמעשי בני אדם נגמרים במחשבה ובדיבור ובמעשה, ציווה ה' כי כאשר יחטא יביא קורבן, יסמוך ידיו עליו כנגד המעשה[9], ויתוודה בפיו כנגד הדיבור, וישרוף באש הקרב והכליות שהם כלי המחשבה והתאווה, והכרעים כנגד ידיו ורגליו של אדם העושים כל מלאכתו, ויזרוק הדם על המזבח כנגד דמו בנפשו, כדי שיחשוב אדם בעשותו כל אלה כי חטא לאלוקיו בגופו ובנפשו, וראוי לו שישפך דמו וישרף גופו לולא חסד הבורא שלקח ממנו תמורה וכיפר הקורבן הזה שיהא דמו תחת דמו, נפש תחת נפש, וראשי אברי הקורבן כנגד ראשי אבריו, והמנות להחיות בהן מורי התורה שיתפללו עליו.

בזה נבין את הכרחיותה של התשובה בהליך הקורבן,[10] שהרי בגין היות התשובה קודמת לעולם,[11] קדמה היא לכל הפירודים, ובשיבת האדם בתשובה על חטאיו שב הוא למקורו ותכלית ייעודו,[12] ובזה שבה היא הבריאה למקורה.[13]

בזה תיושב אחת הקושיות בה פתחנו, מדוע פותחת התורה בלשון יחיד, 'אָדָם כִּי יַקְרִיב', וממשיכה בלשון רבים, 'תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם'?

מבאר בעל התניא (ליקוטי תורה, ויקרא עמ' ב), שבכל אדם שוכנות ב' נפשות, זו האלוקית וזו הבהמית, ועבודת האדם היא לשעבד ולשלוט על הנפש הבהמית למטרת עבודת ה'. אשר לכן מקריב האדם בהמה, להורות על שעבוד נפשו הבהמית אל-על. וזו הכוונה במילה 'אדם' המורה על מקורו העליון של האדם החקוק בכסא הכבוד, הביטוי של הנפש האלוקית, שמתעוררת היא בהקרבת הקורבן לרתום את חברתה, הנפש הבהמית, אליה למטרת האיחוד בניהם, 'תַּקְרִיבוּ אֶת קָרְבַּנְכֶם'.

בזה נוכל להבין גם את היות האות א' במילה 'וַיִּקְרָא' זעירה:[14] העולם נברא ב'אמת' - סופי התיבות של "בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים".[15] אולם, החטא הקדמון שנגרם בעתיו של הנחש הפריד בין האות א' לאותיות 'מת', כדברי שלמה (משלי טז, כח): "וְנִרְגָּן מַפְרִיד אַלּוּף". כלומר, האות א' מבטאת את השפעת האור האלוקי במציאות, אלופו של עולם המאציל אור עליון לתוך מחשכי העולם.

בגין הפרדה זו נותרו האותיות 'מת' מתוך 'אמת', ונקנסה מיתה בעולם.[16]

פגימה זו אינה רק פגימה בעולמות, אלא גם באדם עצמו המסמל את הארת הקב"ה בעולם, "אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר נר ה' נשמת אדם",[17] דבר המבוטא באות א' במילת 'אדם', כאשר בעתיו של החטא נחשך האור האלוקי המבוטא באות זו ונותרו אותיות 'דם' המלמדות על המיתה שנקנסה עליו בגין היפרדותו מאלופו של עולם.

התיקון לכך הוא בקורבנות על-ידם זקוק האדם להתקרב לבוראו, לחזור אל ימי הבריאה הראשיתיים בהם הייתה ההארה בעולם ובו עצמו, ליצור חיבור בין האות א' לאותיות 'דם', דבר שייעשה ע"י העלאת 'דם' הקורבן אל המזבח ממנו נצבר עפרו של אדם הראשון לבריאתו,[18] מקום בו בוערת אש תמיד העולה ומיתמרת על-אל ומחברת עליונים ותחתונים.  

לכן באה היא האות א' במילה 'וַיִּקְרָא' זעירה, להורות על הצטמצמות האור האלוקי בעתיו של החטא, אך מגמת התיקון היא להגדילה אט-אט, כאשר אחת הדרכים היא בהקרבת הקורבנות בהם נאמר 'אָדָם', להורות על השיבה לבחינת אדם הראשון לחיבור האות א' ליתר האותיות בשמו. 

 

ד. המשכן והקורבן

עתה נחזור אל הראשונות - פותחת הפרשה בקורבנות הנדבה; עולה ושלמים ורק לאחריהם עוסקת בקורבנות החובה, סדר הדורש ביאור - מדוע קודמים דיני קורבן נדבה לדיני קורבן חובה?

התשובה לשאלה זו קשורה בהכרח לקשר שבין פרשת ויקרא לסיומו של ספר שמות: 

פרשת ויקרא הפותחת את הספר מהווה את המשכו של ספר שמות, המסתיים בבניית המשכן וכליו. נחלקו הפרשנים בדבר ייעודו של המשכן - האם משמש הוא להשראת השכינה בישראל, כהמשך ישיר, ממוסד ונצחי של מעמד סיני,[19] או שמא, משמש הוא ככפרה על חטא העגל.[20]

מטרה כפולה זו, מביאה אותנו לפרשת ויקרא העוסקת בקורבנות האדם מול אלוקיו במשכן.

הרמב"ן הרואה את ייעוד המשכן בהתמדת מעמד סיני שיסודו בהשראת השכינה בעולם-הזה, ממשיך את מגמתו זו ביחס לקורבנות:

הספר הזה הוא תורת כוהנים והלווים, יבאר בו ענייני הקורבנות כולן ומשמרת המשכן כי כאשר היה ספר אחד בעניין הגלות והגאולה ממנו והשלימו בעניין אהל מועד וכבוד השם אשר מלא את המשכן ציווהו בקורבנות ובשמירת המשכן שיהיו הקורבנות כפרה להן ולא יגרמו העוונות לסלק השכינה.[21]

כיון שמטרת המשכן היא בהשראת השכינה, הרי שיש לשמר גילוי שכינה זה ע"י הקרבת הקורבנות. כמו"כ, המגמה הרואה ביעוד המשכן את שיבת השראת השכינה לאחר חטא העגל באה לידי ביטוי בהקרבת הקורבנות, שכאמור יסודם הוא בתיקון חטאו הקדמון של האדם שהופיע שוב בחטא העגל.

נראה, שישנו קשר בין קורבנות הנדבה וקורבנות החובה לב' מגמות אלו בייעוד המשכן:

ישראל הקריבו בסיני עולה ושלמים: "וַיַּעֲלוּ עֹלֹת וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים לַה' פָּרִים",[22] כאשר זו הפעם הראשונה בתורה בה מוזכר קורבן השלמים, דבר הקושר קורבן זה עם מעמד סיני.

כמו"כ, לקורבן העולה יש קשר עם מעמד סיני: "עֹלַת תָּמִיד הָעֲשֻׂיָה בְּהַר סִינַי לְרֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'".[23]

ניתן להצביע על ב' עניינים בקורבנות אלו: הזבח - 'וַיִּזְבְּחוּ זְבָחִים שְׁלָמִים' וריח הניחוח בקורבן עולה.

המכנה המשותף בין עניינים אלו כורך קורבנות אלו למעמד סיני, כאשר יסוד מעמד סיני הוא בהשראת השכינה בישראל, במפגש בין החומר לרוח, בין האדם לאלוקיו במעונו דרך העלאת הקורבן החומרי לה'.

מפגש זה בין הרוחני לגשמי, החיבור בין שמים לארץ מובע בעניינים אלו של העולה והשלמים:

עניינו של 'רֵיחַ נִיחֹחַ אִשֶּׁה לַה'', מורה על מגמה של חיבור: מסמל הוא הריח את המיצוע בין הגשמי לרוחני, כדברי הבבלי ברכות (מג ע"ב): "איזהו דבר שהנשמה נהנית ממנו, הוי אומר זה הריח". ההנאה היא מהחלק הרוחני שבאדם, אך בבסיס ההנאה עומד מקור הריח שהוא חומרי.[24]

כמו"כ עניינו של זבח מורה על אחדות בין חלקים, שהרי בא הוא על חגיגה באיחודם של ב' צדדים.[25]

יאים קורבנות אלו, העולה והשלמים, למעמד סיני בו נשקו שמים לארץ, בו התגלה אור הקב"ה המשפיע בתוככי המציאות החומרית והיווה מיצוע ראוי להנהגתו בעולם.[26]  

נמצאנו למדים על הקשר שבין קורבנות הנדבה, עולה ושלמים, למעמד סיני, כאשר קשר זה כורך קורבנות אלו עם ייעודו של המשכן כהמשך מעמד סיני בהשראת השכינה בישראל.

אולם, קורבנות החובה המוטלים על האדם להביאם מורים המה על המגמה השנייה בייעוד המשכן, כפרת חטא העגל:

כשעלה משה להר סיני לבקש רחמים על ישראל לאחר חטא העגל, אומר הוא להם: "אַתֶּם חֲטָאתֶם חֲטָאָה גְדֹלָה וְעַתָּה אֶעֱלֶה אֶל ה' אוּלַי אֲכַפְּרָה בְּעַד חַטַּאתְכֶם".[27] כמו"כ מבקש הוא לאחר קבלת הלוחות השניים: "וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנֵנוּ וּלְחַטָּאתֵנוּ וּנְחַלְתָּנוּ".[28] והנה, הביטוי החוזר בקורבנות החובה הוא: "וְכִפֶּר עָלָיו... וְנִסְלַח לוֹ",[29] ביטוי הכורך קורבנות אלו לסליחת הקב"ה לישראל על חטאם בחטא העגל.

הרי לנו, שקורבנות החובה משמשים מכשיר שבעזרתו יכול האדם לבקש מאת בוראו סליחה וכפרה על חטאיו ולבקש הימנו שידון אותו במידת הרחמים, כשם שדן את ישראל וכיפר על חטאתם בעגל.

לאור דברים אלו נוכל להשיב על השאלה בראש דברינו, מדוע פותחת התורה בקורבנות הנדבה ולא באלו שחובה על האדם להביאם? התשובה לכך היא ביחס שבין פרשיית הקורבנות לייעוד המשכן, כאשר הייעוד הראשוני הוא השראת השכינה כבסיס למיסוד מעמד סיני מתגלה בקורבנות הנדבה, ואילו הייעוד שבא בעתיו של חטא, זה שבא בדיעבד, תואם לקורבנות החובה.

א"כ, בקורבנות אלו, הנדבה והחובה, מתאחד האדם עם קונו, הן בקורבנות הנדבה המגלים את האור האלוקי במציאות כייעוד המשכן מלכתחילה, והן בקורבנות החובה בהם שב האדם חזרה לבוראו לאיחוד פירודי החטא.

 

ה. 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם'  

פרשיית החודש אותה אותה אנו מציינים בסמיכות לפרשת ויקרא טומנת בחוּבּה את ייעודם של ישראל כמגלי האור האלוקי בעולם, גילוי שיש בו איחוד בין חלקי הבריאה.

ייעוד זה הובע בדברי הקב"ה שמסר את קידוש החודשים לנו: 'הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם' - "לכם הוא מסור, ואין אתם מסורין בידו",[30] "מכאן ואילך יהיו החודשים שלכם, לעשות בהם כרצונכם".[31] 

בכך מסר הקב"ה את הנהגת עולמו לישראל, להם ניתן הכוח לקבוע את המציאות הטבעית בעולם, כדברי הירושלמי (סנהדרין פ"א ה"ב; נדרים פ"ו ה"ח):

אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי - בת שלוש שנים ויום אחד, נמלכו בית דין לעברו - אין הבתולין חוזרין, ואם לאו - הבתולין חוזרין.

קביעות הטבע המציאותי נעשה ע"י ישראל בקידוש החודשים.[32]

אשר לכן, מצוות קידוש החודש מופיעה ביחס לחודש ניסן, חודש המורה על מעלה זו של ישראל, שבכוחם לשעבד את המציאות הטבעית ולשלוט עליה, כהנהגה ניסית:

ואלו דברי הגרי"א חבר, אודות המחלוקת בין ר"י ור"א האם בניסן או בתשרי נברא העולם:

יש כאן כוונה אחרת, שבתשרי היא התחלת סידור העולם בניהוג הטבעי, ובניסן סידורו למעלה מדרך הטבע. לכן, למלכי ישראל מניסן מונים, שהם תלויים בחודש ניסן, ולכן כתיב החודש הזה לכם.

חודש ניסן מהווה את פריחת האביב, פריחת עולם הטבע, כאשר כוח החומר הטבעי בוהק במלוא עוזו, דווקא בעת כזו בה המציאות הטבעית בשיאה ניתן ביד ישראל הכוח לשעבד ולקבוע את המציאות כרצונם-כרצון הבורא.[33]

באופן כזה מחברים ישראל את הטבע בזה העולם-ההעלם והמגמה האלוקית הראשונה.

רעיון זה של איחוד המציאות מופיע בשעיר ראש-חודש:

ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים, וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה, רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה, לכי ומעטי את עצמך... חזייה דלא קא מיתבא דעתה. אמר הקב"ה, הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח. והיינו דאמר ר"ש בן לקיש, מה נשתנה שעיר של ראש חודש שנאמר בו לה'? אמר הקב"ה, שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.[34]

"אף שדברים כבושים ונעלמים להבאים בסוד ה', עם כל זה לא אמנע ליתן טעם עפ"י פשוטו".[35]

טענת הלבנה ברורה היא מאוד, עצם בריאת הקב"ה את ב' המאורות מורה על חוסר אחדות בבריאה. ואכן, מכוח טענה זו על הפירוד בבריאה מבקש הקב"ה כפרה על מיעוט הלבנה.

טיבה של כפרה זו הבאה מידי חודש בחודשו בשעיר לה' מורה על היות העולם נברא חסר, נברא בפירוד מסויים אותו שומה על האדם ליצור את האחדות בו, "אֲשֶׁר בָּרָא אֱלֹהִים לַעֲשׂוֹת" - להשלים (מלשון שלימות) את הבריאה ולאחדה למקורה ובכך להיות שותף ממשי עם בורא העולם. כאמור, רעיון זה מתבטא בראשי חודשים המסמלים את הכוח שניתן ביד ישראל לשליטה על המציאות הטבעית בעולם, להשלימה ולהביאה לייעודה האחדותי.