פרשת וירא: 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה'

פרשת וירא: 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה'

 

א. הקדמה

"וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק"[1] - עיתוי זמן המשתה היה בעת 'וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל', כשהכוונה היא לסעודת המילה ביום השמיני, כדברי התוספות (שבת קל ע"א ד"ה שש): "ביום ה"ג מל את יצחק, דהיינו ביום השמיני דמילה כמניין ה"ג".[2]

אולם, הדבר תמוה - כיצד שייך לומר על זמן זה 'וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל', הרי הוא רק בן ח' ימים?

פרשייה נוספת המצויה בפרשה היא פרשיית הפיכת סדום ועמורה, כאשר לדברי הרמב"ן (בראשית יט, ה) סיבת עונשם היא אי-קיום מצוות צדקה וחסד[3]:

ועל דעת רבותינו היו בהם כל מידות רעות, אבל נגמר דינם על אותו העוון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון, כי היו תדירים באותו עוון יותר מכולם.

והדברים צריכים ביאור - בדברי הבבלי סנהדרין (נו ע"ב) מבואר שבני נח מצווים על הדינים, ונחלקו הראשונים האם חיוב קיום מצוות צדקה בכלל דינים, ומחוייבים בני נח במצוות צדקה,[4] או שאין בני נח מחוייבים בקיום מצוות צדקה.[5]

מעתה, יש להקשות לשיטה הסוברת שאין בני נח מצווים על מצוות צדקה, מדוע א"כ נענשו אנשי סדום ועמורה בביטולה?[6]

 

ב. 'עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה'

ראשית, נבאר את עניינה של הפיכת סדום.

בדברי התורה מתוארת הפיכת סדום ועמורה:

גָּפְרִית וָמֶלַח שְׂרֵפָה כָל אַרְצָהּ לֹא תִזָּרַע וְלֹא תַצְמִחַ וְלֹא יַעֲלֶה בָהּ כָּל עֵשֶׂב כְּמַהְפֵּכַת סְדֹם וַעֲמֹרָה אַדְמָה וּצְבוֹיִם אֲשֶׁר הָפַךְ ה' בְּאַפּוֹ וּבַחֲמָתוֹ.[7]

מדברים אלו עולה שבהפיכת סדום ועמורה נעשה שינוי מהותי בבריאה, עד אשר הדומם והצומח נשתנו ממה שהיה ונהפכו ל'גָּפְרִית וָמֶלַח'.

והדבר צריך ביאור, מכיוון שהדומם והצומח לא חטאו מדוע נענשו אף הם?
הביאור הוא בהבנת עניינו של החסד בעולם: בריאת העולם הייתה במידת הרחמים והחסד, "עוֹלָם חֶסֶד יִבָּנֶה",[8] כדברי רש"י (בראשית א, א): "בתחילה עלה במחשבה לבראתו במידת הדין, ראה שאין העולם מתקיים, הקדים מידת רחמים ושיתפה למידת הדין".

אשר לכן, גם המשך קיומו של העולם תלוי בחסד המתאפיין בייחוד במצוות הצדקה, "בִּצְדָקָה תִּכּוֹנָנִי",[9] וכדברי הבבלי בבא בתרא (י ע"א):

שאל טורנוסרופוס הרשע את רבי עקיבא: אם אלוהיכם אוהב עניים הוא, מפני מה אינו מפרנסם? אמר לו, כדי שניצול אנו בהן מדינה של גיהנום.

מאפשרת היא הצדקה את המשך קיומו של העולם ואי-הבאתו לידי מצב הפוך של גיהנום.

לאור זאת עולה, שהפיכת סדום ועמורה לא הייתה בגדר עונש על מעשיהם של בני האדם באותה העת, שהרי מדוע א"כ נענשו האדמה והצומח על מעשי האדם, אלא הפיכת הבריאה בכללה מורה על כך שאיבדה היא את זכות קיומה מחמת ההשחתה של אנשי סדום ועמורה.    

בכך יובנו דברי הרמב"ן הנ"ל הטוען ש"נגמר דינם על אותו העוון מפני שלא החזיקו יד עני ואביון". כלומר, גם לשיטה הסוברת שאין בני נח מצווים על קיום מצוות צדקה, מ"מ הפיכת סדום ועמורה לא הייתה בתור עונש על מעשיהם שלא נתנו צדקה, אלא ההפיכה הורתה על שלילת קיום העולם, בכך שלא עשו חסד שללו את קיומה של הבריאה.

לאור זאת מובן גם מדוע כיליון הערים הללו הובע באמצעות הפיכתן - מורה היא ההפיכה על המצב הקיצוני, במעבר שבין קיום הבריאה לבין הבאתה למצב של כילוי גמור בשלילת זכות הקיום, כדברי הרב שמואל בורנשטיין (שם משמואל, וירא עמ' קעב) בשם אביו:

היה עונש סדום בהפיכה, כי עולם חסד יבנה... והם לא די שלא עשו חסד, אלא הרעו עוד לענוש את העושה חסד להיפוך לגמרי מסדר הבריאה. על כן נמדד להם במידתם ונענשו בהפיכה.

נמצאנו למדים, שמושתת הוא העולם על השילוב בין מידת הדין למידת הרחמים כפי שבראו יוצרו, ומעתה שומה על האדם להמשיך ולקיים את העולם באמצעות הגברת מידת הרחמים והחסד, כשבהעדרה נשללת מהעולם זכות קיומו ושב להיות נידון במידת הדין המביאה לידי אפשרות של הפיכת העולם ושלילת קיומו.

 

ג. דין ורחמים

עתה נבוא לבאר את עניינה של הסעודה שערך אברהם 'בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק':

על דברי הפסוק "וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל" דרש הבבלי פסחים (קיט ע"ב):

מאי דכתיב וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל - עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק.  לאחר שאוכלין ושותין נותנין לו לאברהם אבינו כוס של ברכה לברך, ואומר להן: איני מברך, שיצא ממני ישמעאל. אומר לו ליצחק: טול וברך. אומר להן: איני מברך, שיצא ממני עשו. אומר לו ליעקב: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שנשאתי שתי אחיות בחייהן, שעתידה תורה לאוסרן עלי. אומר לו למשה: טול וברך. אומר להם: איני מברך, שלא זכיתי ליכנס לארץ ישראל לא בחיי ולא במותי. אומר לו ליהושע, טול וברך. אומר להן: איני מברך, שלא זכיתי לבן... אומר לו לדוד: טול וברך. אומר להן: אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא.

דברי הבבלי צריכים ביאור - ראשית, מה עניינה של סעודה זו לעתיד לבוא שייחודה 'ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק'? שנית, במה התייחד דוד מהאבות, משה ויהושע שרק לו נאה היה לברך?

ראשיתו של ביאור הוא בהבנת עניינו של יצחק. מידת אברהם היא מידת החסד והרחמים המשפיעה לכל, לעומת מידת יצחק שהיא מידת הדין. אולם, אין בדברים אלו להורות שאין בו ביצחק משהו ממידת אביו אברהם, שהרי נאמר: "וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק",[10] להורות שאף אמנם שמידת יצחק בבסיסה היא מידת הדין, מ"מ יש בה מן הרחמים, 'יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם'.[11]

ואכן, שילוב זה בין מידת הדין למידת הרחמים אינו בא לידי ביטוי ביצחק בעולם הזה אלא רק לעתיד לבוא, כדברי הבבלי שבת (פט ע"ב) המתאר שלעתיד לבוא יבוא הקב"ה לאברהם ויעקב ויאמר להם: 'בניך חטאו לי', והם יענו לו: 'ימחו על קדושת שמך'.[12]

ואז פונה הקב"ה ליצחק בטענה זו: 'בניך חטאו לי'. ומשיב לו יצחק: "בני ולא בניך?! בשעה שהקדימו לפניך נעשה לנשמע, קראת להם בני בכורי, עכשיו בני ולא בניך?!", וממשיך יצחק לסנגר ולהציל את ישראל מכליה, עד שאומרים לו ישראל ליצחק: 'אתה אבינו'.

והדבר פלא, דווקא יצחק שמידתו מידת הדין הוא זה שיציל את ישראל מעוונותיהם?[13]

אלא הביאור כאמור, אמנם מידת יצחק היא מידת הדין שראוי לה לומר 'ימחו על קדושת שמך' בעקבות החטאים של ישראל, אך לעתיד לבוא יתגלה שיש בה במידת הדין של יצחק שילוב של מידת הרחמים של אברהם, כבחינת 'יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם', שילוב המהווה את המשך קיומו של עם ישראל בבריאה, כפי שנברא העולם משולב במידות הדין והרחמים. 

יסוד זה של שילוב הדין והרחמים לקיומם של ישראל מובע בסעודה המתקיימת לעתיד לבוא, 'עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק', כאשר השאלה המתבקשת היא מה עניינה של סעודה זו, ומדוע התייחד יצחק בה, 'לזרעו של יצחק'?  

עניינה של סעודה, בכלל, היא ביכולת החיבור בין ניגודים, הרוחני והגשמי, חיבור הנרמז ביסודה של האכילה שמרכזה באכילת לחם שנגזר מלשון 'הלחמה' – חיבור.[14] חיבור בין המאכלים המורכבים מיסודות החומר לכוונת האדם המתקדש באכילתו ומעלה את יסודות החומר לייעודם.[15]

סעודת ברית מילה, בפרט, מהווה את השילוב בין מידת הדין למידת הרחמים,[16] שאמנם מצוות ברית המילה ניתנה לאברהם, אך הראשון שמימש אותה בזמנה, ביום השמיני ללידתו, היה יצחק - דבר המורה על השילוב של מידת החסד והרחמים של אברהם עם מידת הדין של יצחק, שהזדככה מידת הדין של יצחק בעקבות ברית המילה שיסודה בחסד,[17] כמידת אברהם.

לזאת, 'וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק' - ביום השמיני ללידתו נימול יצחק ובכך הומתקה מידת הדין שלו במידת החסד של אברהם אביו באמצעות מצוות מילה שניתנה לו.

שילוב זה של המתקת מידת הדין במידת החסד והרחמים היווה את גדלותו של יצחק, 'וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל', למרות שהוא היה רק בן ח' ימים, מ"מ שילוב הדין והחסד היווה את השלימות שבו.

כאמור, שלימותו זו בשילוב ב' המידות הללו, יבוא לידי ביטוי לעתיד בו יציל יצחק את ישראל ממידת הדין מחמת שמהולה בו מידת הרחמים של אברהם בעקבות ברית המילה.

אשר לכן, עשה אברהם ביום זה 'מִשְׁתֶּה גָדוֹל' - סעודת ברית מילה המשלבת בקרבה את הניגודים ומביאה לידי שלימות, כנגד אותה סעודת הודיה שיעשה הקב"ה לעתיד - 'עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמל חסדו לזרעו של יצחק', סעודה שמשמעותה הודאה על הצלתם של ישראל מכליה בזכות יצחק שהצילם בעקבות שילוב מידת הרחמים במידתו, מידת הדין.[18]

נמצאנו למדים מן האמור, שהשילוב שהוטבע בראשית הבריאה בין הדין לרחמים שבאמצעותו מתקיים העולם, ממשיך להופיע גם במידת הדין של יצחק שמומתקת ע"י מידת החסד והרחמים של אברהם באמצעות מצוות מילה, סעודה שנעשתה כאן בעוה"ז אך השפעותיה הן על העתיד בהצלת ישראל ע"י יצחק מכליה.

ד. דוד המלך    

עתה עלינו לסיים את הביאור בדברי הבבלי פסחים הנ"ל (אות ג), בו מבואר שבסעודה המתקיימת לעתיד יטול דוד המלך את הכוס ויברך: 'אני אברך, ולי נאה לברך, שנאמר כוס ישועות אשא ובשם ה' אקרא'. ושאלנו, במה זכה דוד המלך יותר מאשר האבות, משה ויהושע לברך.

הביאור הוא לאור האמור בדברי הבבלי עבודה זרה (ד ע"ב): "מאי דכתיב, נְאֻם דָּוִד בֶּן יִשַׁי וּנְאֻם הַגֶּבֶר הֻקַם עָל - נאם דוד בן ישי שהקים עולה של תשובה".

יסודה של התשובה על החטאים היא במידת החסד והרחמים של הקב"ה, שהרי מן הדין אדם החוטא כנגד מלך העולם לא היה ראוי לקיום כלל, אך מחסדו יתברך לקבל את החוטא בתשובה.

היכולת לשוב בתשובה מהווה את המשך קיומו של העולם המושתת על האיזון בין הדין לרחמים, שבמידה וחוטא האדם יכול להמשיך להתקיים ולא לבוא לידי כילוי, דבר המתאפשר לו ע"י התשובה שיסודה במידת הרחמים.

דבר זה ניתן ללמוד מדברי הפסוק: "לְמַעַן שִׁמְךָ ה' וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא"[19] - מצד מידת הדין המתבטאת בשם 'אלוקים' אין לו לחוטא קיום בזה העולם בעקבות חטאיו, אך בעשיית התשובה שיסודה במידת הרחמים, המתבטאת בשם ה', יש לו לאדם קיום.

אשר לכן, פונה האדם החוטא להקב"ה ומעורר את מידת הרחמים, 'לְמַעַן שִׁמְךָ ה'', שתתערב היא במידת הדין כפי שהתערבה בבריאת העולם לקיומו.

שילוב זה בין הדין לרחמים בתשובה, מופיע אצל דוד המלך: "כל האומר דוד חטא - אינו אלא טועה, שנאמר וַיְהִי דָוִד לְכָל דְּרָכָו מַשְׂכִּיל וַה' עִמּוֹ".[20] עיקר הלימוד בפסוק הוא מהמילים 'וַה' עִמּוֹ', שם ה' המביע את הופעת מידת הרחמים היה עימו וסייע לו להקים עולה של תשובה המבוססת על מידת הרחמים.

לאור זאת מובן מדוע דווקא לדוד נאה לברך ולומר "כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא"[21] - כתב המהרש"א (חידושי אגדות, פסחים קיט ע"ב): הגימטרייה של שם 'א-להים' היא 86 כפי הגימטרייה של המילה 'כּוֹס'. אומר דוד המלך: 'כּוֹס יְשׁוּעוֹת אֶשָּׂא' - אטול את מידת הדין הרמוזה במילה 'כּוֹס' ואשלב עימה את מידת הרחמים המתבטאת בשם ה', 'וּבְשֵׁם ה' אֶקְרָא', כאשר בצורה כזו מידת הדין, 'כּוֹס', נהפכת להיות 'כּוֹס יְשׁוּעוֹת'. 

לאור זאת עולה, דווקא דוד המלך שהקים עולה של תשובה בשילוב בין מידת הדין למידת הרחמים, כאמור לעיל, הוא אשר לו נאה לברך ולשאת את 'כּוֹס יְשׁוּעוֹת' ולקרוא בשם ה' לעתיד לבוא.

נמצאנו למדים מכל האמור, שבריאת הקב"ה את העולם הייתה מלווה בשילוב בין מידת הדין למידת הרחמים, שילוב הטומן בחובו את המשך קיום העולם, במידה והאדם יעורר את מידת החסד בעיתוי שליטת מידת הדין.

שילוב זה נשזר ביצחק, שיסודו במידת הדין, אך בברית המילה התגלה בו מידת החסד והרחמים של אביו אברהם, כבסיס לעתיד לבוא בו יציל את עם ישראל ממידת הדין המתוחה עליו.