פרשת כי-תשא: השלימות שבמחצית

פרשת כי-תשא: השלימות שבמחצית

 

א. הטעמים למחצית השקל

ארבעה טעמים שונים נאמרו בדברי חז"ל למצוות מחצית השקל:

א.  כפרה על מכירת יוסף: "לפי שמכרו בכורה של רחל בעשרים כסף ונטל כל אחד ואחד מטבע, לפיכך יתן כל אחד ואחד מטבע".[1]

ב.  כפרה על חטא העגל: "מן האונס למד משה, שנאמר ונתן האיש השוכב עמה לאבי הנערה חמישים כסף. ואנחנו אנסנו הדיבור שאמר הקב"ה לא יהיה לך אלהים אחרים, ועשינו את העגל. לפיכך יהא נותן כל אחד ואחד חמישים כסף".[2]

ג.  כפרה על חטא ישראל בימי המן: "גלוי וידוע לפני מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהן לשקליו".[3]

ד.  כל העובר בקריעת ים סוף: "כל דעבר בימא - יתן".[4]

יש להבין מה הקשר בין כל הטעמים הללו, כאשר שלושת הטעמים הראשונים נאמרו בשם רבי שמעון בן לקיש, עובדה המכריחה שאין כאן סתירה אלא שורש אחד לכולם.

 

ב. אחדות ישראל 

חובת איש ישראל לתת מחצית השקל, כסמל לחיבור הציבור יחדיו:

טעמא דמצוות מחצית השקל היא להורות את בני ישראל יחס אחדותם, בל יעלה על לב איש מהם שהוא נפרד מחבירו כי אם כל אחד חצי, ובהתחברו עם כל אחד ואחד מישראל נעשה אחד שלם, על כן מביא מחצית.[5]

מלבד הצורך בידיעת מניין ישראל, משמשים השקלים לקניית קרבנות ציבור ולתרומת האדנים.

המכנה המשותף בין ב' עניינים אלו הוא האחדות שבציבור - כאשר אין המשמעות 'ציבור' כאוסף יחידים אלא כיחידה אחת, דבר המתבטא בקרבנות הציבור וביסודו של המשכן, כפי שיתבאר.

הבעלות על קרבנות הציבור הנקנים מכספי השקלים, אינה שייכת ליחידים, לא מדובר על קרבן השותפים, אלא על קרבן של כלל ישראל. אשר לכן, כפרתו של היחיד בקרבן הציבור מושגת בשל שיוכו לכלל הציבור המקריב את הקרבן המכפר עליו, ואין כפרה זו דומה לכפרה רגילה המגיעה לבעלים מכוח הבאת קרבנם האישי.[6]

ניתן ללמוד על רעיון זה מדברי המהר"ל (גור אריה ויקרא א, ב) המבאר את ההבדל בין קרבן ציבור לקרבן השותפין: 'בזמן שהם במספר נקראים קרבן יחיד, אבל ציבור שאין להם מספר מפורש - לאו יחידים הם'. מבואר, שיצירת שם 'ציבור' היא הגדרה בסיסית המתבטאת בחוסר מספר.

ניתן לבאר זאת לאור דברי שו"ת התשב"ץ (ח"ב סי' ד) המבחין בין הרכבה מִזגית להרכבה שכונית, כלומר בין תערובת לתרכובת:

הרכבה שכונית (תערובת) היא חיבור של ב' דברים, העומדים עתה זה ליד זה ולא נוצר מחמת החיבור דבר חדש. לעומתה, בהרכבה מִזגית (תרכובת) נולדה יצירה חדשה שלא מותירה זכר לחלקים שבאו אל קרבה. בהגדרות אלו חלוקים שם הציבור משם השותפין - שותפות היא הרכבה שכונית, הקניין מתייחס ליחידים בעלי השותפות, שנשארים הבעלים. לעומת זאת, שם 'ציבור' הוא הרכבה מִזגית, אשר אין שייכות של הקניין ליחידים, אלא נוצרה לה מהות חדשה, 'ציבור'.

זו כוונת המהר"ל ששם הציבור מתבטא בחוסר המספר, מפאת שיש כאן יצירה חדשה שאינה מותירה את הפרטים, המספרים, ביצירה החדשה. באופן כזה ההבדל בין קרבן השותפין לקרבן הציבור אינו הבדל כמותי אלא הבדל איכותי.[7]

כמו"כ יסודו של המשכן הוא באחדות הציבורית, דבר המתבטא בכלות מלאכת המשכן בה נאמר: "וַתֵּכֶל כָּל עֲבֹדַת מִשְׁכַּן אֹהֶל מוֹעֵד וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה כֵּן עָשׂוּ".[8] והרי עשיית המשכן וכליו הייתה של עושי המלאכה, חכמי הלב, אהליאב ובצלאל[9] ולא של ישראל, וא"כ מדוע נאמר 'ויעשו בני ישראל'?

מבאר זאת אור החיים (שמות לט, לב): "הגם שלא עשו אלא בצלאל וחכמי לב, הרי ידוע ששלוחו של אדם כמותו, וכך הרי כאילו כל ישראל עשו".[10] כלומר, בגין השתתפות כל ישראל בבניית המשכן שרתה בו השכינה,[11] "שאין השכינה שורה אלא בהקהל".[12]

 

ג. כפרת החטאים

לאור האמור, נבוא לבאר את ארבעת הטעמים שמנינו לעיל, עליהם מכפרת נתינת מחצית השקל:

 

א. מכירת יוסף

יסוד החטא במכירת יוסף היה  בהפרדתו משבטי ישראל, כדברי שם משמואל (שמיני, תרע"ה):

להיות כאיש אחד בלב אחד אי אפשר אלא שכולם מתכוונים לתכלית אחת, דהיינו צורך גבוה, דאם מתכוונים כל אחד לטובת עצמו, אפילו להשיג קרבת אלקים, אי אפשר שיהיו כולם כאיש אחד בלב אחד, שכל אחד חושש לנפשו יותר. וחטא מכירת יוסף מושך לפירוד לגמרי.

בגין מעשה זה לא זכו האחים שיבנה המקדש בחלקם אלא בחלקו של בנימין[13] שלא היה במכירה, ומחמת חטאם נחרבו המקדשות[14] - דברים המורים על חסרון באחדות שהיא שורש השראת השכינה שיסודה במקדש. התיקון לחטא האחים הוא באחדות הנובעת מתרומת מחצית השקל לבית המקדש, מקור המאחד את ישראל יחדיו.

 

ב. חטא העגל

שורשו של מתן תורה היה באחדות, כדברי המדרש (תנחומא, יתרו סי' יג):

בשעה שעמדו ישראל על הר סיני השוו כולן לב אחד לקבל עליהם מלכות שמים בשמחה, שנאמר ויענו כל העם יחדו ויאמרו. ולא עוד, אלא שהיו ממשכנין עצמן זה על זה.

אחדות זו שהביאה בעקבותיה את הערבות ההדדית זה לזה הופרה בחטא העגל בו ישראל הופרדו זה מזה באומרם: "אֵלֶּה אֱלֹהֶיךָ יִשְׂרָאֵל",[15] אמירה שנאמרה בלשון יחיד, 'אלוהיך', להורות שכל אחד אמר על חבירו שהעגל הוא אלוהיו ולא היה מוכנים לומר כן בלשון רבים באחדות.[16]    

יתרה מזו, נאמר בירושלמי (סנהדרין פ"י ה"ב):

כמה עגלים עשו ישראל? תני רבי שמעון בן יוחי, שלושה עשר עגלים עשו ישראל ואחד דימוסיא לכולן. ומה טעמא, ויאמרו אלה אלהיך ישראל הרי לשנים עשר שבטים זה אלהיך הרי דימוסיא אחת לכולן.

התיקון לחטא העגל הוא בנתינת מחצית השקל, פרשייה הקודמת לפרשיית החטא כהקדמת תרופה למכה, שבגין אחדות מתכפר חטא הפירוד.

 

ג. קריעת ים סוף

בדברי הירושלמי (תענית פ"ב ה"ה) מתואר שנחלקו ישראל לארבע קבוצות שונות בבואם לים סוף, כשכל אחת מהן טוענת טענה שונה ביחס להתמודדות עם המכשול העומד לפניהם.

טענת הרשעים הייתה שיש לחזור למצריים,[17] ובכל זאת כל ישראל עברו את הים גם הרשעים שבניהם, זאת בניגוד ליציאת מצריים שלא כולם יצאו אלא חלקם נותרו במצריים במכת חושך.[18] זאת ועוד, באותה שעה קׅטרג סמאל ואמר להקב"ה: "עד עכשיו היו אלו עובדים עבודת כוכבים, ואתה קורע להם את הים?!" - מדוע הוא מקטרג רק ביחס לקריעת הים ולא לגבי היציאה ממצריים. שאלה זו מחדדת את הקושי מה בין יציאת מצריים שלא יצאו הרשעים, לקריעת הים שכולם עברו?

מבאר זאת משך חכמה (שמות יד, כט):

על הנסים שעשה להם בהוציאם ממצרים לא טען, משום דהגם דהיו נשחתין כמו שעבדו עבודה זרה והפרו ברית מילה, אבל מאושרין היו במידות שלא היה בהן לשון הרע, והיו אוהבין זה את זה... ולכן בציבור הקב"ה עושה להם נסים.

אבל במים, כשנחלקו לארבע כתות, ויש שאמרו נשוב מצרימה, הלשין שצריך לדון אותם כיחידים, והן נכרתין על עבודה זרה, ואיך אתה עושה להן נסים.

הפירוד בקריעת ים סוף היווה את קטרוג סמאל לא להעבירם, וממחצית השקל מכפרת על כך.

 

ד. חטא ישראל בימי המן

בספר מנות הלוי (ג, ח) כתב:

וראוי לדעת, כי זה הצורר חכם היה וידע כי סגולת האחדות דבקה עם זרע ישראל, כי יש להם א-ל אחד ותורה אחת להם והם עם אחד, וגם זה הרשע ידע שזאת הסגולה נמצאת עמנו ושומרת אותנו, וזהו ישנו עם אחד. וראה שעתה הוא בהפך כי הוא מפוזר ומפורד חלק ליבם, אמר עת לעשות.

כדברים אלו כ"כ השל"ה (דרוש לשבת הגדול):

המן הלשין ישנו עם אחד מפוזר ומפורד, המפוזרים בד' רוחות שהם מפוזרים מחמת מחלוקת שביניהם. ומה עשתה אסתר, אמרה לך כנוס את כל היהודים, תעשה כנסת ישראל שלום ביניהם. מאחר שאינם באחדות ממילא אפשר להזיקם ולהורגם, כי אינם באחדות.

מבואר, שסבור היה המן שישראל באותו דור ממשיכים בפירוד[19] וממילא יש בכוחו לנצחם.

לזאת ביקשה אסתר ממרדכי: "לֵךְ כְּנוֹס אֶת כָּל הַיְּהוּדִים"[20] - "שיכנסם ויקבצם לדעת אחת, ואם יש בניהם קנאה ושנאה ותחרות שישלים בניהם... לכן צריך כנוס שיהיו ליבם יחד".[21]

עומק נוסף נוסך הגר"א (אסתר ט, טז) וכורך את מעמד סיני שלווה באחדות עם קבלת התורה בשנית בפורים. לדבריו, הפסוק "נִקְהֲלוּ וְעָמֹד עַל נַפְשָׁם" מתחיל בלשון רבים וממשיך בלשון יחיד, להורות על אחדות גמורה כבמתן תורה, 'הדור קיבלוה',[22] שהסיבה לקבלת התורה והשראת השכינה הייתה באחדות גמורה.[23]

מכל הנ"ל נמצאנו למדים על כך שיש בה במחצית השקל בסיס לאחדותם של ישראל.

אולם נראה, שאחדות זו אינה אחידות חד-גונית, אלא היא אחדות ההפכים ביכולת להכיל את הניגודים לכדי מקום אחד,[24] דבר שניתן ללמוד מהמטבע אותו הראה הקב"ה למשה, כפי שיבואר.

 

ד. מטבע של אש

בדברי המדרש (במדבר רבה, פרשה יב) מופיע שהתקשה משה בנתינת מחצית השקל ככפרת נפש האדם, עד שהוצרך הקב"ה להראות לו מטבע של אש.

וקשה, כיצד יתכן שלא השיג משה איש האלוקים עניין זה, ובמה מטבע של אש סייעה בהבנתו?

הביאור בכך הוא, התקשה משה כיצד יתכן והאדם יוכל לכפר על נפשו הרוחנית בממון הגשמי. לשם כך הראה לו הקב"ה מטבע של אש - גשמי ורוחני המעורבים יחד, להורות על היות האדם מורכב מרוחני וגשמי וכפרת נפשו תתכן ע"י רוחני וגשמי, מטבע של אש.

ואלו דבריו של הרב צדוק הכהן מלובלין (פרי צדיק, שמות פרשת שקלים אות א ד"ה ומשרע"ה):

הכוונה דהראהו שאף שהיא חתיכת דומם יש בו גם כן רוחניות שהרי דוגמתו למעלה של אש. כי בכל דבר יש רוחניות שמזה התהוותו וקיומו דלולי כן אין לו מציאות דאין עוד מלבדו כתיב. ובכל קנייני האדם יש רוחניות השייך לנפש האדם וכידוע דאתה מחיה את כולם.

יש להעמיק בכך יותר - כל המצוות ממשיכות שפע רוחני עליון ממרומים אל התוך הגשמיות,[25] אך הגם שהחפץ הגשמי התקדש מחמת השפע הרוחני, מ"מ עדיין נמוך הוא בדרגתו ממקור השפע.

אולם, החידוש במחצית השקל הוא שהמטבע הגשמי שנותנים ישראל נהייה למטבע של אש, אשר בטבעה עולה למעלה, להורות שמתעלה הגשמי ונהפך לרוחני, הפך סדר ההשתלשלות.

לאור זאת יש להבין שדווקא הקב"ה עצמו היה זקוק להראות למשה מטבע של אש, כי שאר באי-כוחו, המלאכים, פועלים בסדר ההשתלשלות הרגילה, מלמעלה למטה. זה היה הקושי של משה שכוחו הוא מכוח התורה, בה סדר ההשתלשלות הוא מלמעלה למטה, ממקור השפע אל הארציות.

זוהי כפרת השקלים, מטבע של אש, על נפש האדם הרוחנית - עילוי צרכיו הגשמיים לעבודת בוראו.

גם בעת בה אין לנו מקדש להקרבת קרבנות הנקנים מהשקלים, מ"מ בא זיכרון מצווה זו[26] להורות על המקדש הפנימי שבאדם, 'ושכנתי בתוכם', שיש לו לאדם לשקול את שקלי מעשיו הגשמיים ולהעלותם אל הקודש פנימה, ליצור חיבור ואחדות בין חלקי נפשו כמטרת חצאי השקלים.

דברים אלו בוטאו ע"י רבינו בחיי (שמות ל, יג) המבאר את עניין מחצית השקל:

הנכון והראוי שימשיך את גופו אל עבודת ה' יתעלה וילך בה אחר נפשו שהוא העיקר. ולעתים גם כן שימשוך נפשו אחר גופו בעניינים ההכרחיים, כגון אכילה והשתייה והמלבוש שאי אפשר לו שיחיה זולתם... ראוי שתהיה כוונתו בהשתדלותו בצרכי גופו כדי שיבוא מזה לתועלת הנפש... הזכיר בשקל הקודש כי אז יהיו כל שקלי מעשיו והנהגותיו שקולים בשקל הקודש, ויעלה מזה למדרגות הפרושות והקדושה.

 

ה. כיור הנחושת

רעיון זה של העלאת העניינים הגשמיים אל הקודש, להפוך את המטבע החומרית למטבע אש השואפת למעלה, בא לידי ביטוי בפרשייה נוספת בפרשת השבוע - כיור הנחושת:

וְעָשִׂיתָ כִּיּוֹר נְחֹשֶׁת וְכַנּוֹ נְחֹשֶׁת לְרָחְצָה וְנָתַתָּ אֹתוֹ בֵּין אֹהֶל מוֹעֵד וּבֵין הַמִּזְבֵּחַ וְנָתַתָּ שָׁמָּה מָיִם. וְרָחֲצוּ אַהֲרֹן וּבָנָיו מִמֶּנּוּ אֶת יְדֵיהֶם וְאֶת רַגְלֵיהֶם.[27]

כיור הנחושת מופיע בתורה כאחרון הכלים, דבר המעלה תמיהה מדוע נבדל משאר כלי המשכן?[28]

בנוסף, נבדל הכיור במקומו, בעזרה, ובחומר עשייתו, נחושת, מיתר הכלים שבהיכל.

תכונת הנחושת כמירוק וכפרה על חטאי גוף האדם מופיעה בדברי המדרש (מדרש הגדול, פרשת תרומה כז, א):

ולמה נחושת? לומר לך - מה נחושת זו אעפ"י שמעלית חלודה היא מתמרקת, כך ישראל אעפ"י שהן חוטאין - אם עושים תשובה מתכפר להם.

הנחושת מרמזת לעניין הכפרה,[29] שכן לנחושת יש סגולה מיוחדת של מירוק גם שעולה בה חלודה.

כפרת מזבח הנחושת שונה מכפרת מזבח הזהב, כדברי המדרש (אוצר המדרשים, עמוד 479):

ועשית מזבח אחד זהב ואחד נחושת - מזבח הזהב נמשל בנפש של אדם, מזבח נחושת בגופו של אדם, כשם שהזהב יקר מן הנחושת כך הנפשות יקרות מן הגוף. מזבח הזהב היו מקטירין עליו קטורת סמים ומזבח הנחושת היו מקריבין עליו בשר של בהמות.

כך צריך אדם להתוודות ולבקר מעשיו בכל יום ויום לפני אדון העולמים תמיד ולעבוד אותו בנפשו וגופו.

מזבח הנחושת מכפר על חטאי גופו של אדם, על הנפש הבהמית, זוהמה שהשתרגה מחטא אדם הראשון ע"י הנחש, חטא בו נפגמה הרוחניות והופיעה הגשמיות, כדברי כלי יקר (שמות ל, א):

כי מזבח הנחושת בא לכפר על חלקי החומר והגוף הנגוף באבן החטא, ועליו מקריבים הבעלי חיים הבאים תמורתו כי יש להם דמיון אל חומר האדם. ותמונת המזבח יוכיח כי זאת קומתו דמתה לקומת אדם בינוני שלוש אמות, וכן הבהמות הנקרבים דומים אל נפש הבהמית שבאדם נפש תמורת נפש.[30]

רעיון זה מופיע אף בפרשת נחש הנחושת אותו שם משה על נס לאחר שהעם בא בטענה על הלחם הקלוקל:

וַיְשַׁלַּח ה' בָּעָם אֵת הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים וַיְנַשְּׁכוּ אֶת הָעָם... וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה עֲשֵׂה לְךָ שָׂרָף וְשִׂים אֹתוֹ עַל נֵס וְהָיָה כָּל הַנָּשׁוּךְ וְרָאָה אֹתוֹ וָחָי. וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה נְחַשׁ נְחֹשֶׁת וַיְשִׂמֵהוּ עַל הַנֵּס.[31]

ויש לשאול, בציוויו של הקב"ה לא נזכר לעשות נחש מנחושת, מדוע א"כ משה עשה מנחושת? [32]

מבאר הספורנו (במדבר כא, ט):

אחר שהבין כוונת קונו לעשותו של נחושת ולא של זהב, כדי שיזכיר להם עוונם מצד מראה החומר ושמו ותבניתו, שעשו מעשה הנחש בהבל פיהם בדברם נגד ה' ונגד פעלו ונגד עבדו.

הכפרה על חטאים חומריים אלו, הנפש הבהמית של האדם, באה ע"י כיור הנחושת שלצורך ציפויו השתמש משה "בְּמַרְאֹת הַצֹּבְאֹת אֲשֶׁר צָבְאוּ פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד",[33] כפי שביאר רש"י (שמות לח, ח):

בנות ישראל היו בידן מראות שרואות בהן כשהן מתקשטות, ואף אותן לא עיכבו מלהביא לנדבת המשכן והיה משה מואס בהן מפני שעשויים ליצר הרע... אמר לו הקב"ה, קבל, כי אלו חביבין עלי מן הכל, שעל ידיהם העמידו הנשים צבאות רבות במצרים.

התיקון המתבטא בכיור הנחושת הוא תיקון הגשמיות.

עשיית הכיור, המשמש לקידוש ידיים ורגליים לעבודת הכהנים במקדש, מהמראות הצובאות שתכליתן הייתה ליצר הרע מהווה הוראה שמוטל על האדם לקדש את ענייניו הגשמיים, ידיו ורגליו,[34] ובכך למרק את גופו החוטא ולהשיבו אל השלימות בהלימה בין הגוף לנפש.[35]