פרשת מקץ - חנוכה: הבגד והאור

פרשת מקץ: הבגד והאור

א. הקדמה

"וַיִּשְׁלַח פַּרְעֹה וַיִּקְרָא אֶת יוֹסֵף וַיְרִיצֻהוּ מִן  הַבּוֹר וַיְגַלַּח וַיְחַלֵּף שִׂמְלֹתָיו וַיָּבֹא אֶל פַּרְעֹה".[1]

רבינו בחיי (בראשית מא, יד) מבאר שבגדיו אלו של יוסף, הבא להיפגש עם פרעה המלך, הם בגדי מלכות כבגדיו של מרדכי היהודי בשעתו עת יצא מלפני המלך בלבוש מלכות.

לבושו של יוסף תופס מרכזיות רבה באישיותו, החל מכתונת הפסים אותה קיבל מאביו, וכלה בבגדי המלכות עת היותו משנה למלך במצריים. ברם, שינויים רבים עוברים על יוסף ובגדיו; הפשטת הכתונת ממנו בעת הושלך אל הבור,[2] לבוש הוא בבגדי המצריים בעת היותו משרת בבית פוטיפר, אך עוזב הוא את בגדיו אלו בשעת הסכנה וחזר ללבושו העברי עד עלייתו לגדולה בבית פרעה אשר לובש הוא בגדי המלוכה.

ב. בגדי אדם הראשון     

על בגדו המקורי של יוסף נדרש במדרש (בראשית רבה, פרשה צז, ו): "ואני נתתי לך שכם זו הבכורה ולבושו של אדם הראשון, אשר לקחתי מיד האמורי זה עשיו".

יעקב אבינו מוריש את בגדי אדם הראשון ליוסף. אלו הם הבגדים שהתגלגלו לעשיו, "בגדי עשיו החמודות", הם הבגדים שעל-ידם קיבל יעקב את הברכות והם הבגדים שנספג בהם ריח גן עדן.

מה מיוחד ומייחד את בגדי אדם הראשון משאר בגדים?

ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם - בתורתו של רבי מאיר מצאו כתוב כתנות אור, אלו בגדי אדם הראשון.[3]

האור האלוקי הופיע במציאות והאיר לעולם דרך אדם הראשון, כדברי הירושלמי (שבת פ"ב ה"ו): "אדם הראשון נרו של עולם היה, שנאמר נר ה' נשמת אדם". אולם, לאחר שחטא נגנז האור האלוקי במציאות, ומעתה כל שפע רוחני אינו גלוי לעיני כל אלא נסתר ונעלם, ועל האדם מוטלת חובת חשיפתו. סתימת ההארה האלוקית בעולם והסתרתה באה לידי ביטוי בכך שלאחר החטא לבש האדם כותנות עור, מעטה עור המסווה בין הפנימיות לבין הארתה במציאות.

אולם, כל תפקידו של האדם בעולם הזה הוא לתקן את חטאו של אדם הראשון לגלות ולחשוף את האור האלוקי במציאות. בכך יהפוך האדם את 'כותנות עור' ל'כותנות אור', יחשוף את האור הטמון בעור הגס.

על כן כתוב בתורתו של רבי מאיר כותנות אור, באות א' - דווקא רבי מאיר שהיה מאיר עיני חכמים בהלכה,[4] שלא יכלו חכמים לרדת לסוף דעתו,[5] מגלה לנו שישנה אפשרות לראות את השפע הרוחני כאן בעולם החומרי, גם שהדבר לא כ"כ ניכר, דבר הנעשה דרך הבגדים.

מגמה זו נמסרה לכל אדם באשר הוא, שיש בכוחו לגלות את האור האלוקי במציאות.

דבר זה התבטא בדברי הבבלי נידה (ל ע"ב) המתאר את המעבר של העוּבר מרחם אימו לעולם:

ונר דלוק לו על ראשו וצופה ומביט מסוף העולם ועד סופו... ומלמדין אותו כל התורה כולה... וכיון שבא לאוויר העולם בא מלאך וסטרו על פיו ומשכחו כל התורה כולה.

הנר הדלוק על ראשו בהיותו במעי אימו, מסמל את היכולת לראות את האור האלוקי בבריאה, 'צופה ומביט מסוף העולם ועד סופו' מכוח הנר הדלוק,[6] "נר ה' נשמת אדם",[7] אך כאשר יוצא הוא לאוויר העולם ונכנס בו יצר הרע,[8] מוטלת עליו המשימה להביא לידי חשיפת האור בתוככי עולם החומר.

ג. בגדי יוסף

זוהי דמותו של יוסף ששמו מורה על המשך והוספה, "יֹסֵף ה' לִי בֵּן אַחֵר",[9] המשכה של האור האלוקי אל תוך המציאות החומרית. תכונה זו של המשכה והוספה, באה לו מיעקב אביו, "אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב יוֹסֵף",[10] ממשיך הוא יוסף את דרכו של יעקב במגמה להמשכת שפע קדושה רוחנית לעולם החומרי, "הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ",[11] משפיע שפע לארציות הגשמית.

יכולת זו של יוסף והעברת המורשת הזו באה למימוש בכתונת הפסים: "וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו... וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים",[12] וכדברי השל"ה (וישב, תורה אור אות ב): "יעקב ויוסף הם אל"ף דכתנות אור, וזהו סוד הכתונת שעשה יעקב ליוסף סוד כתונת פסים". פסי הכתונת מורים על שילוב ואריגה של חיי רוח עם חיי חומר, הנותנים לו ליוסף את היכולת להתמודד עם תועבת מצריים. חשיפה זו של האור האלוקי בעולם החומר בדרגתו הכי פחותה, במצריים, מתחילה היא עם הבגד, כאשר יוסף מסיר את בגדי המצרי שלו לאשת פוטיפר מחמת שרואה הוא בחלון את דמות דיוקנו של אביו המורה לו שהוא ממשיכו.[13] ואכן, בכל המצבים הללו הקב"ה עוזרו ומסייע בידו: "וַיְהִי ה' אֶת יוֹסֵף וַיְהִי אִישׁ מַצְלִיחַ... וַיַּרְא אֲדֹנָיו כִּי ה' אִתּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר הוּא עֹשֶׂה ה' מַצְלִיחַ בְּיָדוֹ".[14]

זהו יוסף הצדיק, שהתמודד עם העולם החומרי במיטבו והביאו לידי זיכוך וגילוי האור האלוקי בו, תכונה שירש מאביו יעקב בעקבות ירושת בגדיו של אדם הראשון שבהם היה טבוע ריח גן עדן הנמשך ממרומים עלי אדמה.

ד. בגדי השבת

ביום השבת זוכה האדם למאור פנים מיוחד מאשר בימי החול.[15] הארה זו הבאה לו לאדם מעיתוי הזמן וקדושתו מתגלה במלבושיו, "וכבדתו - שלא יהא מלבושך של שבת כמלבושך של חול".[16]

ומדברי המדרש (בראשית רבה, פרשה יא) נלמד שהברכה מצויה בבגדי השבת: "ויברך אלהים את יום השביעי... ברכו בעטיפה". ביום זה זוכה האדם להפוך את כתנות העור החומריות ולזככם לכתנות אור רוחניות, חושף הוא ביום זה את האור האלוקי במציאות.

ה. אור החנוכה

בימי החנוכה בא לידי ביטוי רעיון זה - היכולת לחשוף את האור האלוקי במציאות החומרית.

מגמתם של היוונים הייתה להחשיך את עיניהם של ישראל[17] בשליטתם על מקור החכמה והאור, "חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו",[18] שהיא התורה, "כִּי נֵר מִצְוָה וְתוֹרָה אוֹר".[19] לכן פגעו דווקא בשמנים שבהיכל, שהשמן מורה הוא על החכמה,[20] ובית המקדש על מקורה.[21]

בצורה כזו, חשבו, יֵאבדו ישראל את היכולת להשפיע שפע קדושה על העולם החומרי, האור האלוקי לא יתגלה בעולם ע"י ישראל והחושך יכסה ארץ "וחושך על פני תהום - זו גלות יוון".[22]

כשנצחו החשמונאים ומצאו פך אחד של שמן טהור, שיסודו הוא מהפכים הקטנים ששכח יעקב[23] ולא וויתר עליהם להפילם במצולת השכחה, אלא התמודד עם שרו של עשיו כדי להעלות פכים פחותים אלו ולטהרם, כך יש בכוחו של פך קטן להאיר ולסלק את החשיכה. 

אשר לכן נקבע, שמיקום הנחת החנוכייה הוא "על פתח ביתו מבחוץ",[24] "משום פרסומי ניסא",[25] כאשר המטרה היא להשפיע את האור המצוי בתוככי הבתים אל החוץ בחשכת הליל,[26] דבר המיוסד על תקנת החשמונאים: "והדליקו נרות בחצרות קדשיך".[27]

כך גם זמן ההדלקה הוא "משתשקע החמה עד שתכלה רגל מן השוק",[28] מעת ששוקעת החמה וקשה הוא ההיכר בין טוב לרע, האדם כסומא באפילה, אזי מצווה היא להדליק את האור האלוקי המאיר אל ההעלם ולגלותו במציאות החומרית, עד כדי שתכלה רגל מן השוק, המציאות החומרית המבוטאת ברגל,[29] האיבר העומד על האדמה החומרית ונטוע בה, 'מן השוק' ממקום המסמל את החומריות,[30] ובמקומה יהיה "נֵר לְרַגְלִי דְבָרֶךָ וְאוֹר לִנְתִיבָתִי".