פרשת שמות: ג' קדוּשות בירידה לגלות

פרשת שמות: ג' קדוּשות בירידה לגלות

א. הקדמה

"וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ" - דברי הפסוק צריכים ביאור בכמה עניינים:

ראשית, מה תוכן השינוי בין השם ישראל, המופיע בתחילת הפסוק, 'שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל', לבין השם יעקב המופיע בסופו, 'אֵת יַעֲקֹב'?

שנית, מתחילה נאמר 'הַבָּאִים' בלשון הווה, ואח"כ נאמר 'בָּאוּ' בלשון עבר.

ב. יעקב וישראל בגלות

הביאור הוא לאור ההבדל הידוע בין שם 'יעקב' המורה על הדרגה הפחותה בעם, לבין שם 'ישראל' המורה על אנשי המעלה המושלים ביצרם - "לֹא יַעֲקֹב יֵאָמֵר עוֹד שִׁמְךָ כִּי אִם יִשְׂרָאֵל כִּי שָׂרִיתָ עִם אֱלֹהִים וְעִם אֲנָשִׁים וַתּוּכָל".[1] גם מבני ישראל שירדו למצריים היו אנשים משתי דרגות אלו, אנשים כאלו המושלים ביצרם ואנשים כאלו הזקוקים לסיוע חיצוני.

לפיכך פותח הפסוק באנשי המעלה, "וְאֵלֶּה שְׁמוֹת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" - מציין הכתוב בתחילת דבריו את אנשי המעלה, 'ישראל', ומציין את בואם למצריים בלשון הווה, 'הבאים', להורות שכל ימי היותם במצריים היה ניכר כאילו באו עתה אליה, לא שינו את לבושם, לשונם ושמותם,[2] מובדלים היו מהמצרים ולא הושפעו ממעשיהם הרעים, אלא שלטו ביצרם.

לעומת זאת, ממשיך הפסוק ומציין סוג נוסף של אנשים שבאו למצריים - 'אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ'. היו מבני ישראל שנטמעו במצריים, אותם הפסוק מציין בשם 'יעקב' המורה על הדרגה הפחותה בעם. אנשים אלו 'באו' למצריים, בלשון עבר, הם שקועים במצריים וניכר עליהם שישיבתם במצריים עושה עליהם רושם, הגם שבאו אליה לא מכבר.

באופן זה יתבארו דברי המדרש (שמות רבה, פרשה א):

הַבָּאִים מִצְרָיְמָה - וכי היום באים, והלא ימים רבים היו להם שבאו למצרים? אלא, כל זמן שיוסף היה קיים לא היה להם משוי של מצריים, מת יוסף נתנו עליהם משוי. לפיכך כתיב הבאים כאילו אותו יום נכנסו למצריים.

כל עוד יוסף היה קיים "הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ",[3] הוא היה שולט על טומאת מצריים, מזכך ומעלה אותה מפחיתותה, דבר שסייע לבני ישראל להיבדל מהמצרים.[4]

'לפיכך כתיב הבאים, כאילו אותו יום נכנסו למצריים', שלא השפיעה עליהם טומאת מצריים.

 

ג. יעקב בגלות כתנאי לגאולה

אנשים אלו, בחינת 'יעקב', הדרגה הפחותה בעם, זקוקים לסיוע חיצוני כדי לא להיטמע ולהיטמא בטומאות מצריים, דבר שיש לו משמעות נוספת בדברי הפסוק: "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ".

כדי שיוכלו להתמודד עם המצרים במצריים, היו זקוקים בני ישראל להביא עימם את יעקב לגלות מצריים, כהמשך דברי המדרש (שם):

אֵת יַעֲקֹב - כל אלה מכוחו של יעקב שסיגל מצוות ומעשים טובים, וזכה להעמיד י"ב שבטים, אִישׁ וּבֵיתוֹ בָּאוּ.

המצוות והמעשים הטובים שסיגל יעקב וחינך את בניו היוו את נקודת האור בחשכת הגלות, רק באופן כזה שלוקחים איתם בני ישראל את יעקב לגלות בטוחים המה שיוכלו להיגאל, כפי שהבטיח הקב"ה ליעקב: "אָנֹכִי אֵרֵד עִמְּךָ מִצְרַיְמָה וְאָנֹכִי אַעַלְךָ גַם עָלֹה".[5]

בזה יתבארו דברי הפסוק: "וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף, הִנֵּה אָנֹכִי מֵת וְהָיָה אֱלֹהִים עִמָּכֶם וְהֵשִׁיב אֶתְכֶם אֶל אֶרֶץ אֲבֹתֵיכֶם"[6] - הקשר בין מותו של יעקב לגאולת ישראל ממצריים מתפרש יפה לאור האמור, על-ידי מיתתו של יעקב והציווי שציווה להיקבר בארץ ישראל יזכו בניו להיגאל, כי בכוח גאולת יעקב מהגלות טמונה גאולת ישראל ממנה.

ואלו דבריו של הגרי"מ חרל"פ (מי מרום ח"ט, מאמר ב):

בחינת יעקב אבינו שלא מת אינה דווקא בו אלא קיימת היא גם בזרע יעקב הגוי כולו, שהרי מה הוא בחיים אף זרעו בחיים... את יעקב איש וביתו באו, שכולם באו בבחינת יעקב, יוסף, שהוא כוח הגאולה.

 

ד. ג' קדוּשות

רמז יפה לרעיון זה טמון בפסוק הנ"ל הפותח את הפרשה:

בעל הטורים (שמות א, א) כתב שסופי התיבות בפסוק "בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַבָּאִים מִצְרָיְמָה" - מילה.

וסופי התיבות בהמשך הפסוק "אֵת יַעֲקֹב אִישׁ" - שבת.

וביאר, שדבר זה בא לרמז על שמירת ישראל את השבת ואת המילה, מצוות שבגינן נגאלו ישראל.

לאור דברינו ניתן לבאר באופן קצת שונה:

היבדלותם של ישראל מעִם הגויים היא בשלושה עניינים; עולם, שנה ונפש:

עולם (מקום) - בתי כנסיות ובתי מדרשות, בתים בהם מגדלים תורה ותפילה[7] מבדילים את ישראל מאומות העולם בקדושת המקום.

שנה (זמן) - יום השבת מבדיל בין ישראל לעמים, "בֵּינִי וּבֵין בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אוֹת הִוא לְעֹלָם".[8]

שייך הוא מימד זמן זה רק לישראל,[9] דבר המובע בכך ש'גוי ששבת חייב מיתה'.[10]

נפש (גוף) - ההיבדלות בקדושת הגוף בין ישראל לעמים באה לידי ביטוי במצוות המילה המהווה אות ברית קודש בין ישראל להקב"ה, "וּנְמַלְתֶּם אֵת בְּשַׂר עָרְלַתְכֶם וְהָיָה לְאוֹת בְּרִית בֵּינִי וּבֵינֵיכֶם".[11]

והנה, כאשר באו ישראל לארץ מצריים הוצרכו להתחזק ביותר בג' עניינים אלו המורים על ההבדלה הברורה בינם לבין הגויים.

עולם (מקום) - טרם בואם של בני ישראל לארץ מצריים שולח יעקב את יהודה כדי "לתקן לו בית תלמוד שמשם תצא הוראה",[12] דבר שיבדיל את ישראל מהמצרים. טיבה של הבדלה זו מלמדת על הבדלת המקום, הגם שהמיקום הוא ארץ מצריים, מ"מ יש בו במושב בני ישראל בארץ גושן את קדושת ארץ ישראל.[13]

הדבר יתבאר לאור דברי הבבלי ברכות (ח ע"א):

אמרו ליה לרבי יוחנן, איכא סבי בבבל. תמה ואמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמה כתיב, אבל בחוצה לארץ לא. כיון דאמרי ליה, מקדמי ומחשכי לבי כנישתא, אמר - היינו דאהני להו, כדאמר רבי יהושע בן לוי לבניה, קדימו וחשיכו ועיילו לבי כנישתא, כי היכי דתורכו חיי.

התשובה תמוהה, שהרי עדיין תמיהת רבי יוחנן עומדת בעינה, מכיוון שמדובר על בבל ולא 'על האדמה' שבארץ ישראל, א"כ כיצד האריכו ימים הזקנים שבבבל?

אולם הביאור הוא עפ"י דברי הבבלי מגילה (כט ע"א): "רבי אלעזר הקפר אומר, עתידין בתי כנסיות ובתי מדרשות שבבבל שיקבעו בארץ ישראל".

ואין דבר זה מן התמיהה, שהרי אמר רבי שמעון בן יוחאי (שם):

 בוא וראה כמה חביבין ישראל לפני הקב"ה - שבכל מקום שגלו שכינה עמהן... גלו לבבל - שכינה עמהן, שנאמר למענכם שלחתי בבלה.

ושואלת הגמרא, היכן מצויה השכינה בבבל: "בבבל היכא? אמר אביי, בבי כנישתא דהוצל, ובבי כנישתא דשף ויתיב בנהרדעא". רש"י (שם ד"ה דשף) ביאר את ייחודיותם של בתי כנסיות אלו בכך שנבנו מאבנים ועפר של ארץ ישראל שהביאו עימם יכניה וסיעתו לבבל,[14] דבר המלמד על קדושת המקום הנמשכת מארץ ישראל.

לאור זאת יתכן להבין את אריכות ימיהם של הזקנים בבבל, הגם שנאמרה אריכות ימים דווקא 'על האדמה' בארץ ישראל, שהרי "בי כנישתא דבבבל הוי ליה כאילו הם על האדמה, שהרי יקבע לעתיד שם בארץ ישראל".[15]

לאחר שהתקדשו בני ישראל ע"י קדושת המקום בבתי המדרש שהקים יהודה טרם בואם, נשאר להם להתקדש בקדושת הזמן והגוף, דבר הנרמז בסופי התיבות בפסוק הפותח את הפרשה, כדברי בעל הטורים, מצוות מילה המורה על קדושת הגוף ומצוות שבת המורה על קדושת הזמן.

ניתן להוסיף, שהשוני הכרונולוגי בין הקדושות הללו מבוטא בפסוק:

את קדושת המקום הביא עימו יהודה טרם בואם של ישראל למצריים, עליה נאמר בפסוק בלשון עבר 'בָּאוּ'. לכן מתנסח הפסוק במילים 'וּבֵיתוֹ בָּאוּ', הביא עימו את ביתו, מקומו.[16] אך ב' הקדושות הנוספות, קדושת הגוף והזמן, הביאו עימם בני ישראל עתה בבואם למצריים, עליהן התנסח הפסוק בלשון הווה 'הַבָּאִים'.

בזכות התקדשות זו בג' קדושות אלו, המקום הזמן והאדם, תיתכן הגאולה.