פרשת בהעלותך: תפילה על החולה שימות

פרשת בהעלותך: תפילה על החולה שימות

מעשה באישה אחת שבמשך עשרים שנה הייתה חולה במצב פיזי קשה, עד כדי כך שהתפללה על עצמה וייחלה למותה, אך בני ביתה המשיכו בתפילות ולימוד לרפואתה והבאת רופאים להקל עליה. כאשר הרופאים התייאשו מרפואתה, הייתה האישה מבקשת מבעלה ובניה שיצטרפו לתפילותיה על מותה, אך הם בשלהם, ממשיכים בתפילה ולימוד לרפואתה. כאשר סבלה של האישה גבר והתפילות לא סייעו לרפואתה, שאלו בעלה והבנים, "אם יש חשש איסור לבקש רחמים עליה שתמות כדי שתנוח נפשה, או לא?"[1]

שנים רבות לאחר מעשה זה, נשאל הרב אברהם אהרון יודלביץ, על אדם שנולד לו בן שנימול ע"י מוהל שאינו מומחה שמחמת חוסר מקצועיותו הוא פגע בו ועשאו כרות שפכה שאינו יכול ללדת ומחמת כן אינו יכול לבוא בקהל, היינו להינשא. עברו הימים והבן גדל, אך אביו שנא אותו והחל מקלל אותו. לאנשים ששאלו את האבא על מעשיו אלו, הוא ענה שהוא גם מתפלל על בנו שימות משום שהוא לא ראוי לבוא בקהל משום שאינו יכול להוליד וממילא אין טעם לחייו.[2] האם מעשיו של האבא המתפלל על בנו שימות נכונים הלכתית?

אמנם מצאנו מקרים בהם אנשים התפללו וביקשו על עצמם את המוות,[3] כמו משה: "וְאִם כָּכָה אַתְּ עֹשֶׂה לִּי הָרְגֵנִי נָא הָרֹג אִם מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ וְאַל אֶרְאֶה בְּרָעָתִי",[4] יונה שהיה במעי הדגה: "וְעַתָּה ה' קַח נָא אֶת נַפְשִׁי מִמֶּנִּי כִּי טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי"[5] ואליהו הנביא שביקש: "וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת. וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה ה' קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי".[6]

אך האם מותר לאדם להתפלל על חברו שימות?[7]

בפרשת השבוע מסופר על צרעתה של מרים ועל בקשתו של אחיה, משה, מהקב"ה:

אַל נָא תְהִי כַּמֵּת אֲשֶׁר בְּצֵאתוֹ מֵרֶחֶם אִמּוֹ וַיֵּאָכֵל חֲצִי בְשָׂרוֹ. וַיִּצְעַק מֹשֶׁה אֶל ה' לֵאמֹר אֵל נָא רְפָא נָא לָהּ.[8]

בפירוש פענח רזא לרבי יצחק בן יהודה הלוי הסביר את דברי משה:

אַל נָא תְהִי כַּמֵּת - שלא תהיה כוולד היוצא מחוסר איבר ובעל מום מרחם אמו והכל מבקשים עליו רחמים שימות.[9]

מדברים אלו מבואר שאפשר להתפלל על תינוק הנולד עם מום שימות.

בגמרא[10] מסופר שלרב אדא בר אהבה נולד בן כשהוא כבר מהול שהדין הוא שיש להטיף ממנו דם ברית. רב אדא עצמו, שלא היה מוהל מקצועי מל אותו באופן כזה שהוא פגע בו פגיעה חמורה שנעשה כרות שפכה, היינו שאינו ראוי לבוא בקהל משום שאין לו יכולת הולדה. בצר לו, התענה רב אדא על בנו שימות, והוא מת. ממעשה זה הוכיח הרב יודלביץ שיש לאב על מה לסמוך ולהתפלל על מות בנו.[11] אולם ניתן לומר שאין להוכיח ממקרה זה, שכן יתכן ורב אדר התענה על עצמו שיתכפר לו העוון שמל את בנו ופגע בו, אך אין מכאן ראיה להתפלל על בנו שימות.

במקום אחר מסופר שתלמידי רבי יוחנן התפללו עליו שימות לאחר שהשטתה בעקבות פטירת החברותא שלו, ריש לקיש.[12] הרב שמואל וואזנר[13] טען שאין ללמוד ממקרה זה שרבי יוחנן נהייה שוטה ופטור מן המצוות ואין כל טעם לחייו.[14]

מקרה נוסף מובא בגמרא אודות ימיו האחרונים של רבי יהודה הנשיא,[15] אשר חלה בחולי מעיים שמנע ממנו לעסוק בלימוד תורה. מחוץ לבית עמדו תלמידיו והעתירו בתפילה לרפואתו, אך בביתו ראתה שפחתו את סבלו המונע ממנו ללמוד. לטענתה, אין טעם לחייו כשהוא לא יכול ללמוד וסובל מצער וייסורים, ולכן היא  התפללה שימות, אך תפילותיה לא התקבלו מכוח תפילות התלמידים. כדי להפסיק את תפילותיהם, עלתה השפחה לגג הבית וזרקה כד חרס. מעוצמת הרעש והבהלה, הפסיקו התלמידים בתפילתם לרגע קט, ואז נפטר רבי יהודה הנשיא.

ממעשה זה הוכיח הר"ן: "פעמים שצריך לבקש רחמים על החולה שימות, כגון שמצטער החולה בחוליו הרבה ואי-אפשר לו שיחיה".[16] דברי הר"ן הללו לא הובאו להלכה, ולכן יתכן ואין להתיר להתפלל על החולה שימות,[17] שכן דווקא מחמת שהתלמידים התפללו על רבי יהודה שיחייה מוכח שאף אם החולה סובל אין להתפלל עליו שימות.[18]

אך הרב חיים פלאג'י1 הביא את דברי הר"ן להלכה ביחס למקרה בו פתחנו, שאם האישה החולה מבקשת מבעלה ובניה שיתפללו למותה מחמת סבלה הרב, הדבר מותר בהחלט.

הרב אליעזר יהודה ולדינברג[19] ביקש לצמצם כמה שאפשר את דברי הר"ן, ולדבריו ההיתר הוא רק במקרה קיצון שהאדם סובל סבל רב שיכול להביא לסיכון חייו, ולאחר שמוצו כל האפשרויות הרפואיות והרוחניות "והמצב לא משתנה והחולה ממשיך עוד לבקש את נפשו למות, או שדעתו כבר נטרפה עליו ורואים איך שמתפתל בייסוריו הנוראים, אז רק אז יכול מי שבטוח בטהרת מחשבת ליבו לשם שמים להתפלל עליו לפני ה' שימות".[20]

בהמשך תשובתו, מסתייג הרב פלאג'י מדבריו ההחלטיים וטוען, שאמנם אפשר להתפלל על מותה של האישה, אך הבעל והבנים לא יתפללו על כך אלא אנשים אחרים. לדבריו, אם קרובי המשפחה יתפללו למותה, שמא "יבקשו לקרב מיתתה כדי להינצל ממנה ומטירחא דידה, והוה ליה לעניין נוגעים בדבר, ובפרט לבעלה שמא חס ושלום יהיה מקום לחוש שרוצה במיתתה להנאתו אף שהוא תלמיד חכם כשר יירא שמים... ואולם, אחרים שהם זרים ואין להם שום חששא מכל החששות האמורות, אם יהיו מתפללים עליה כדי שימות ותנוח נפשה, הרשות בידם".[21]

דבריו אלו נסתרים מהמעשה אותו הבאנו אודות בנו של רב אדא בר אהבה שנעשה כרות שפכה ואביו התענה שימות, הרי שגם קרוב המשפחה יכול להתפלל על החולה שלו שימות.[22] ולכן כתב הרב עובדיה יוסף,[23] שאין להבחין בין קרובי המשפחה לרחוקים, אך קרובי המשפחה יתפללו על החולה שלהם בלחש.

למעשה, נחלקו הפוסקים בשאלה קשה זו, האם מותר להתפלל על חולה הסובל שימות?

למרות שדין זה לא הובא בטור ובשולחן ערוך, רבים הם הפוסקים שהביאו דין זה והתירו להתפלל על חולה הסובל סבל רב שימות.[24]

לדבריהם, ההיתר מבוסס על כך שאין האדם עושה כל פעולה בידיים להריגת החולה, אלא מתפלל עליו ומשליך את ההחלטה בידיו של הקב"ה.[25] ואכן מובא במדרש[26] שאישה מבוגרת מאוד שלא ראתה עוד טעם לחייה, פנתה לרבי יוסי בן חלפתא שישיא לה עצה למיתתה. לדבריה, כל יום היא משכימה לבית-הכנסת להתפלל, ולכן הציע לה רבי יוסי שלא תלך לבית-הכנסת במשך שלושה ימים, ואכן לאחר שלושה ימים היא מתה. וכן מתואר בספר חסידים[27] על אדם שהיה קורא 'שניים מקרא ואחד תרגום' ובכך התארכו שנותיו, עד שקץ בחייו. החכם הציע לו להימנע מהקריאה והוא נפטר. מכך למדנו שכל עוד אין האדם עושה מעשה בידיים אלא נמנע מעשייה המאריכה את חייו, הדבר מותר, ולשיטה זו הוא-הדין תפילה על החולה שאינה מעשה בידיים ולכן מותר הדבר.

אולם, הרב אליעזר יהודה ולדינברג[28] כתב שאסור להתפלל על החולה שימות, שכן יש חיוב לעשות מאמצי הצלה ואפילו בחילול שבת, "סימן מזה דגם חיים כאלה יקרים לפני הקב"ה היוצר והיודע מה טוב לאדם. על כן לא נוכל להחליט שמותר להתפלל עליו שימות". כדי להתמודד עם טענתו מצאו הפוסקים דרכי פתרון, כהצעת הרב שמואל וואזנר,[29] שאמנם אין להתפלל שימות אך כן אפשר להפסיק להתפלל שיבריא, או כהצעתו הרב שלמה זלמן אוירבך,[30] שאמנם מותר להתפלל שימות אך "גם באותה שעה שמבקש ומתפלל לה' שהחולה ימות, ג"כ חייב להתעסק בהצלתו ולחלל עליו את השבת אפילו כמה פעמים".