פרשת בשלח: הנאה ממעשה ניסים

פרשת בשלח: הנאה ממעשה ניסים 

מכירים אנו את סיפור הנס המופיע בספר מלכים,[1] בו אלישע הנביא נענה לבקשתה של אישה אלמנה מבני הנביאים שלא היה בידיה את הממון הנדרש לתשלום חובותיה לנושה שאיים עליה לקחת את ילדיה ולהפכם לעבדים. כל רכושה הסתכם בכד שמן אחד. אלישע חולל נס שמכד השמן נבע שמן רב ממנו מילאה האישה כלים רבים עד שלא היו לה עוד כלים. את השמן מכרה האישה לפירעון חובותיה.

אירוע דומה אירע לפני למעלה מ-300 שנה, אותו מתאר הראשון לציון הרב ניסים חיים משה מזרחי.[2] מדובר על שני שותפים בעסק ייצור ומכירת שמן שהתנו בניהם שהם חולקים שווה בשווה את כל הרווחים מהמכירות, אבל הם אינם שותפים במציאה אלא היא שייכת למוצאה. יום אחד, אישתו של אחד השותפים נכנסה למרתף וגילתה שאחד מן הכדים מבעבע שמן רב: "והרגישה בדבר שמעשה נס הוא והביאה כדים ריקים ומילאתם עד שלא נמצא איתה עוד כלי, ויעמוד השמן".

כעת שואלים השותפים למי שייך השמן - האם עליהם לחלוק שווה בשווה את שמן הנס כמו כל הרווחים שלהם בשותפות, או שמא מדובר על מציאה בה הם לא השתתפו והשמן שייך לשותף שמצא אותו?

מדוע השאלה היא למי שייך השמן, הרי בכל מקרה אסור ליהנות ממעשה ניסים, שכן בגמרא[3] מסופר על אלעזר איש בירתא שהיה נותן את כל ממונו לגבאי הצדקה שהיו בורחים ממנו כי חסו על ממונו. יום אחד הוא ראה אותם ונתן כל ממונו להכנסת חתן וכלה יתומים, ונותר לו זוז אחד. בכסף הנותר הוא קנה חיטים ושם אותם במחסן. כאשר הבת שלו הלכה למחסן, היא ראתה שהמחסן היה מלא בתבואה ולא ניתן לפתוח את הדלת. רצה הבת לאביה שלמד בבית-המדרש וסיפרה לו בהנאה על הנס שאירע להם: 'בא וראה מה עשה לך אוהבך'. ענה לה אביה שאין להם רשות להשתמש בחיטים אלו: 'העבודה, הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל'.

רש"י[4] מסביר שהסיבה לכך היא שאסור ליהנות ממעשה ניסים. א"כ לא משנה למי שייך השמן, כיון שאין ליהנות ממעשה ניסים הרי שאסור לכולם?

בפרשת השבוע מבשר הקב"ה לבני ישראל ההולכים במדבר, שהוא יספק להם את המזון: "וַיֹּאמֶר ה' אֶל מֹשֶׁה הִנְנִי מַמְטִיר לָכֶם לֶחֶם מִן הַשָּׁמָיִם".[5] על כך שואל החיד"א,[6] כיצד מותר להם לישראל ליהנות ממעשה ניסים, הרי למדנו שאסור ליהנות ממעשה ניסים?

כדי לענות על כך עלינו להבין את טעם האיסור ליהנות ממעשה ניסים, האם מדובר על איסור ממשי, או מידת חסידות והרחקה בלבד?[7]

ניתן לומר שמדובר על איסור ממשי כמו איסור מעילה, שכן מבואר בגמרא שסיבה המתירה לנו ליהנות מדברים בעולם הזה היא הברכה:

אסור לו לאדם שייהנה מן העולם הזה בלא ברכה, וכל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה מעל... כל הנהנה מן העולם הזה בלא ברכה, כאילו נהנה מקדשי שמים, שנאמר לה' הארץ ומלואה.[8]

א"כ, דבר שנוצר ע"י נס הרי הוא כקודשי שמים, בבחינת 'השמים שמים לה'', ואסור ליהנות ממנו.[9]

אולם ניתן לומר שלא מדובר על איסור ממשי, אלא על מידת חסידות הנתונה לבחירתו של האדם,[10] שכן הנהנה ממעשה ניסים מתמעטים זכויותיו משכרו העתיד בעולם הבא.[11]

אם הסיבה שאסור ליהנות ממעשה ניסים משום שבכך מתמעט השכר העתידי, יש להבחין בין נס הנעשה ליחיד שאם הוא נהנה ממנו מתמעט שכרו העתידי, לבין נס הנעשה לרבים שהם יכולים ליהנות ממנו משום שלא שייך שיתמעטו זכויות הרבים.[12]

בכך מובנים דבריו של אלעזר איש בירתא שאמר לבת שלו: 'העבודה, הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל', היינו אם היא לבדה נהנית מהנס סימן שהנס נעשה רק עבורה באופן פרטי ואז ינכו לה מזכויותיה העתידיות, אך אם היא תיהנה מן הנס 'כאחד מעניי ישראל' זהו סימן שהנס נעשה לרבים וניתן ליהנות ממנו.[13]

לאור זאת מסביר החיד"א את הסיבה שבני ישראל יכלו ליהנות מהמן. לדבריו, לאחר שהקב"ה הודיע לבני ישראל על המן שירד מהשמים, תמהו בני ישראל: "וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו מָן הוּא",[14] כלומר הרי המן הוא מעשה ניסים[15] וכיצד מותר לנו ליהנות ממנו? על כך השיב להם משה: "הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה",14 היינו הנס נעשה 'לכם', לכל בני ישראל, ולכן מותר לכם ליהנות ממנו.

בהבחנה זו בין יחיד לרבים נוכל להסביר את הנאת בני ישראל מהמים במכת דם, ממנה התעשרו בני ישראל שמכרו את המים שלהם תמורת כסף רב,[16] שלפי רבי אברהם בן עזרא[17] גם המים של היהודים נהפכו לדם ונעשה להם נס שהדם נהפך למים. א"כ קשה, כיצד נהנו ישראל ממעשה הנס?[18] התשובה היא כאמור, מדובר על נס שנעשה לכל ישראל ובו לא שייך לנהוג איסור משום שלרבים אין מיעוט זכויות.

בכך גם הסביר הרב צבי פסח פראנק[19] את הסיבה שנהנו משמן הנס במנורת המקדש בחנוכה, כי מדובר על נס הנעשה לרבים.

כעת נחזור לסיפור השמן של השותפים, מי יזכה בשמן הנס? לאור ההבחנה בין נס הנעשה ליחיד לנס הנעשה לרבים, כתב הרב חיים סופר[20] שכדי שהם יוכלו ליהנות מהשמן עליהם לחלוק אותו בשווה ויהיה זה נס הנעשה לרבים בהם לא שייך התמעטות זכויות והם יכולים ליהנות מהשמן.

אולם, אם האיסור ליהנות ממעשה ניסים הוא איסור ממשי כאיסור מעילה מקודשי שמים, אז לא ניתן להבחין בין הנאת היחיד להנאת הרבים, ולכן יש לומר שכאשר הקב"ה נותן מעצמו את הנס לאדם לא שייך בכך איסור הנאה, שכן הקב"ה רוצה שהאדם ייהנה מהנס ואף מצווה לו ליהנות מהנס. לדברי החיד"א,[21] זו הסיבה שבני ישראל יכלו ליהנות מהמן, כי "הוּא הַלֶּחֶם אֲשֶׁר נָתַן ה' לָכֶם לְאָכְלָה".

עוד יש לומר, שגם אם מדובר על איסור הנאה של ממש ממעשה ניסים, אזי האיסור הוא ההנאה מהדבר שנוצר מן הנס, אבל יהיה מותר למכור את הדבר הניסי וליהנות מהכסף, שכן אין האדם נהנה ישירות ממעשה הנס. בכך הסביר הרב שלמה קלוגר[22] את נס השמן של אלישע שהאישה נהנתה ממכירת השמן, כדברי אלישע: "וַיֹּאמֶר לְכִי מִכְרִי אֶת הַשֶּׁמֶן וְשַׁלְּמִי אֶת נִשְׁיֵךְ".[23] ובכך יש להסביר את הנאת בני ישראל את הנס במכת דם, כי הם מכרו את המים ונהנו מהכסף ולא מהמים עצמם.

הסבר נוסף, כיצד בני ישראל נהנו מהמן שהוא מעשה ניסים, הציע החיד"א.[24] לדבריו, במקרה בו האדם נמצא בשעת הדחק ובפיקוח נפש שאין לו מה לאכול מותר לו ליהנות ממעשה ניסים.

לאור הסבר זה נבין את הנס שנעשה ב'גפן שלמה'. מדובר על גפן זהב שהייתה בפתח ההיכל במקדש, ובימי בית ראשון אירע נס שהגפן הייתה מוציאה אשכולות ענבים מזהב 'מהם הייתה פרנסה לכהנים'.[25] וקשה, כיצד הותר לכהנים ליהנות ממעשה ניסים זה? על כך עונה בתפארת ישראל,[26] שמדובר על כהנים עניים ולכן הם יכלו ליהנות ממעשה הנס משום שעת הדחק.[27]

בכך ניתן להסביר אירוע ייחודי שנעשה לרבי שמעון בן חלפתא, שהיה הולך בדרך ובוא מולו אריות. אמר רבי שמעון את הפסוק 'הכפירים שואגים לטרף', ונעשה נס וירדו מן השמים שתי חתיכות בשר, אחד לאריות ואחד לרבי שמעון שאכל בשר זה בהנאה.[28] גם כאן מסביר החיד"א,[29] כיון שרבי שמעון היה עני מרוד[30] ולא היה לו מה לאכול הוא יכול ליהנות מן הנס.

אפשרות נוספת ליהנות ממעשה ניסים היא בכך שהאדם עבורו נעשה הנס לא ייהנה אלא אחרים ייהנו מהנס שנעשה עבורו.[31] יתכן וזו הייתה כוונתו של אלעזר איש בירתא שאמר לבת שלו: 'העבודה, הרי הן הקדש עליך ואין לך בהן אלא כאחד מעניי ישראל', היינו לך אסור ליהנות כי הנס נעשה עבורך, אך לאחרים מותר יהיה ליהנות.[32]

אחת הראיות לכך היא מאברהם אבינו שנלחם במלחמת המלכים בה ניצח באמצעות נס שזרק עליהם עפר וקש שנהפכו לחיצים,[33] ולאחר הניצחון לא הסכים אברהם לקחת מאומה ממלך סדום אבל כן הסכים שהנערים שלחמו איתו יקחו מהשלל:

וַיֹּאמֶר אַבְרָם אֶל מֶלֶךְ סְדֹם... אִם מִחוּט וְעַד שְׂרוֹךְ נַעַל וְאִם אֶקַּח מִכָּל אֲשֶׁר לָךְ... בִּלְעָדַי רַק אֲשֶׁר אָכְלוּ הַנְּעָרִים וְחֵלֶק הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָלְכוּ אִתִּי עָנֵר אֶשְׁכֹּל וּמַמְרֵא הֵם יִקְחוּ חֶלְקָם.[34]

הסיבה לכך, מסביר הרב חיים סופר,[35] כי האיסור ליהנות ממעשה ניסים הוא למי שנעשה לו הנס, אבל הנערים להם לא נעשה הנס מותר ליהנות.

בכך הוא מסביר[36] גם את דברי משה ואהרון לבני ישראל בזמן שהוציאו להם מים מן הסלע: "הֲמִן הַסֶּלַע הַזֶּה נוֹצִיא לָכֶם מָיִם".[37] כלומר, "לכם נוציא מים ולא לנו למשה ואהרון... שאין נהנים ממעשה נס".

הבחנה מעניינת הציע הבן איש חי.[38] לדבריו יש להבחין בין נס שניכר במציאות כמו הנס שאירע לאלעזר איש בירתא שכל המחסן התמלא חיטים, שאין ליהנות מהם, לבין נס שאינו ניכר ונראה במציאות כמו הנס שעשה אליהו הנביא לאישה הצרפית[39] שהשמן והקמח לא נגמרו: "כַּד הַקֶּמַח לֹא תִכְלָה וְצַפַּחַת הַשֶּׁמֶן לֹא תֶחְסָר",[40] מנס כזה ניתן ליהנות שכן הוא מלובש בטבע.[41]

לאור הבחנה זו הוא עונה על שאלת השותפים בשמן, שהשאלה הייתה למי שייך השמן ולא נשאלה השאלה העקרונית האם מותר בכלל ליהנות ממנו, הרי הוא מעשה ניסים? לדבריו, נס ריבוי השמן של השותפים דומה לריבוי השמן אצל האישה הצרפית, שכל פעם שלוקחים מהכד הוא לא נחסר, וזהו נס שלא ניכר ונראה כל-כך ולכן מותר ליהנות ממנו.

בכך ניתן להסביר גם את הנס שאירע לביתו של רבי חנינא בן דוסא, שהדליקה נרות שבת בחומץ והמשיכו לדלוק עד מוצאי-שבת שנהנו מהם להבדלה,[42] שכן מדובר על נס שלא ניכר במציאות ומותר ליהנות ממנו.