פרשת וילך: גיל הפרישה

פרשת וילך: גיל הפרישה

בימיה הראשונים של המדינה, עלתה בכנסת ישראל שאלת הפרישה הכפויה של נושאי משרות שיפוטיות על סדר היום הציבורי. נקבע בחוק,[1] כי גיל הפרישה של שופטי בית-המשפט העליון הוא 70, ושל שופטים אחרים 65. את הסיבה להבחנה גילאית זו נימק חבר-הכנסת דוד בר רב האי, "שההתאמצות הפיזית הנדרשת בדרגות יותר גבוהות היא יותר קטנה מאשר בדרגות הנמוכות", והוסיף שבנוסף לכך יש עניין "לפתוח פתח לאפשרות לרענן את הרכב שופטי השלום ושופטי בית המשפט המחוזי על ידי כוחות צעירים". על דבריו הגיב חבר-הכנסת יעקב שמשון שפירא וטען שאין לערוך כל הבחנה וסיום תפקיד ציבורי הוא במותו של האדם, והוא תמך את דבריו על המשפט העברי בו לא מצאנו גיל פרישה בתפקידים ציבוריים. בסיום הדיון נקבע שאין הבחנה בגיל הפרישה, ועל כל השופטים לפרוש בגיל 70.

ביחס לדיינים בבתי-דין רבניים, נקבע חוק בשנת תש"ט, ש"מינוי הדיינים הוא לכל ימי חייו", אך נוספה הסתייגות, שאם "ימלאו שבעים שנה לדיין המכהן בבית-הדין המחוזי ושמונים שנה לדיין המכהן בבית-דין הגדול לערעורים", עליו לפרוש מתפקידו.

מהי עמדת ההלכה אודות גיל הפרישה של בעלי תפקידים ציבוריים?

האם יש גיל קבוע לפרישה או שהוא תלוי בכישורים התפקודיים של האדם?

בפרשת השבוע, טרם הכניסה לארץ ישראל, פונה משה לעם ואומר: "בֶּן מֵאָה וְעֶשְׂרִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם לֹא אוּכַל עוֹד לָצֵאת וְלָבוֹא".[2] רש"י[3] מציין שני הסברים:

יכול שתשש כוחו, תלמוד לומר לא כהתה עינו ולא נס לחה. אלא מהו לא אוכל, איני רשאי שניטלה ממני הרשות ונתנה ליהושע. דבר אחר, לצאת ולבוא בדברי תורה, מלמד שנסתמו ממנו מסורות ומעינות החכמה.

מדובר על שתי סיבות שונות - לפירוש הראשון, הכישרון הפיזי של משה לא נפגע אלא הוא היה כפוי מאת הקב"ה לפרוש. לפירוש השני, הסיבה לפרישתו של משה נובעת מירידה משמעותית בכושר התפקודי, 'הסתתמו ממנו מעיינות החכמה'.

עיקרון הפרישה הכפויה מקובל בהרבה מדינות בעולם המערבי. ההסדר הרגיל נקבע על פי מדד ביולוגי, גיל מסוים, ולא על פי מדד תפקודי. בכך, משרתי הציבור ועובדי מדינה חייבים לפרוש מהשירות בהגיעם לגיל מסוים. פרישה זו מאפשרת רוטציה בשירות הציבורי, התרעננות והצערת גיל המכהנים בו. עם זאת, לא פעם פרישה זו היא גזר דין קשה לנושאי המשרה עצמם, המצויים בשיא כוחם כשהם בעלי ניסיון רב שנים ורצון להמשיך ולתרום לחברה מכישוריהם.

בתורה[4] מבואר שתחילת גיל השירות הצבאי הוא מבן עשרים, אך לא נאמר עד מתי. הרמב"ן[5] כתב שהפרישה היא בגיל שישים, שכן שנים אלו "הם עיקר ימי האיש".[6]

הגבלת גיל מצויה בתורה אצל עבודת הלויים: "וּמִבֶּן חֲמִשִּׁים שָׁנָה יָשׁוּב מִצְּבָא הָעֲבֹדָה וְלֹא יַעֲבֹד עוֹד",[7] ועל כך נאמר בגמרא: "למדנו ללויים שהשנים פוסלין בהם".[8] הסיבה לפרישת הלויים בגיל חמישים היא משום שעבודתם מצריכה כוח פיזי, כמשא המשכן, כוח פיזי המצוי לאדם מגיל שלושים ועד חמישים, לכן קבעה התורה שפרישתם תהייה בהגיעם לגיל חמישים.[9]  

הגמרא ממשיכה ומסייגת, שגיל הפרישה של הלויים האמור בתורה מתייחס לזמן המדבר, אז חלק מתפקידם היה לשאת את המשכן ונדרש לכך כוח פיזי, אבל בזמן המקדש אין הגבלת גיל בעבודת הלויים אלא הם נפסלים כאשר יורד להם ערכם התפקודי, כשהם אינם יכולים עוד לשורר בקול מבושם מרוב זקנה. גם ביחס לכהנים אין הגבלת גיל שרירותית, אלא פרישתם-פסילתם נובעת מחמת אי-כשירות לעבודה, כאשר ידיו ורגליו של הכהן רותתות ובכך הוא אינו יכול למלא את תפקידו כראוי.[10]

יש לציין, שגם כאשר הלויים היו פורשים בגיל חמישים כדברי התורה, או נפסלים מתפקידם בירידת הכושר התפקודי, הם היו ממלאים שורת תפקידים שונים, כמו נעילת שערים במקדש,[11] והשאת עצה לאחיהם הלויים, שכן למדנו במסכת אבות "בן חמישים לעצה", שהכוונה היא שלאחר שהלויים הגיעו לגיל פרישה, גיל חמישים, הם מייעצים לאחיהם הלויים.[12] בדרך זו יש התחשבות מסוימת באנשים אלו שצברו ניסיון רב, אותו הם יכולים לתרום בדרכים שונות, גם כשהם מפסיקים לעבוד בתפקידם.

הרמב"ם הביא דברים אלו להלכה, וקבע שלאחר שנבנה בית-המקדש שוב אין הלויים נפסלים מחמת גילם באופן שרירותי, אלא הירידה בכושר התפקודי היא זו שקובעת את תפקידם, ולכן גם לוי שאינו יכול עוד לשיר אינו פורש לביתו אלא ממלא תפקידים אחרים במקדש:

זה שנאמר בתורה בלויים ומבן חמישים שנה ישוב מצבא העבודה, אינו אלא בזמן שהיו נושאין המקדש ממקום למקום. ואינו מצווה נוהגת לדורות, אבל לדורות אין הלוי נפסל בשנים ולא במומין אלא בקול שיתקלקל קולו מרוב הזקנה יפסל לעבודתו במקדש. ויראה לי, שאינו נפסל אלא לומר שירה אבל יהיה מן השוערים.[13]

היישום המעשי מדברים אלו, שאין הקצבת גיל פרישה שרירותי, אלא הפרישה נקבעת בירידה בכושר התפקודי האישי של האדם המשרת, מצוי בדברי המרדכי[14] שהביא את דברי 'אלדד בן מחלי הבא מעשרת השבטים' שכתב ששוחט שהגיע לגיל שמונים לא ישחט עוד. המרדכי העיר על דבריו, שזו חומרה בלבד ולא נוהגים כן, משום שהפסילה אינה מחמת הגיל באופן שרירותי אלא רק כאשר נפגעה כשירותו של השוחט, שידיו רותתות ויש חשש לפסילת השחיטה, אז עליו לפרוש מתפקידו.[15]

אל הרב אליעזר פלקלס הגיעה שאלה מרב קהילה שרצה לפסול מתפקידו את השוחט שהגיע לגיל שמונים, שכן לדבריו מגיל זה יש חשש בירידה בכושר התפקודי של האדם. הרב פלקלס ענה לו, שאין לפסול שוחט באופן שרירותי בהגיעו לגיל שמונים אלא רק כאשר יש ירידה מוכחת בתפקודו:

הכל לפי מה שהוא אדם, אם יש לו כוח גברא והרגשה טובה אפילו הוא בן מאה שנים כל הזבחים שנזבחו על-ידיו כשרים, ואם שאין לו הרגשה אפילו הוא בן שלושים לכוח שחיטתו פסולה.[16]

אולם, הרב מאיר מרגליות ביקש לתקן תקנה לפסול שוחטים, גם כאלו שעדיין לא הגיעו לגיל שמונים, משום שפעמים רבות קורה שידיהם רועדות והם אינם מודעים לכך:

נראה לי דהאידנא בדורות הללו שנחלשו הכוחות, ראוי ונכון לכל אשר בידו לעשות לתקן תקנה למיגדר מילתא שעל כל פנים משבעים שנה ואילך לא ישחוט שום אדם אף שמרגיש עדיין והוא בכוחו משום לא פלוג, כיון שרובא דרובא באותן השנים כבר בטל כוח ההרגש, ראוי והגון למיגדר מילתא ולתקן תקנה זו.[17]

ביחס לכשירות הדיינים בסנהדרין, מצאנו סתירה - מצד אחד נאמר[18] שיש למנות דיינים זקנים, ומצד שני נאמר[19] שאין להושיב דיין זקן בדין. כדי לענות על סתירה זו פסק הרמב"ם: "אין מעמידין בכל הסנהדרין... זקן מופלג בשנים",[20] וביאר הרב ראובן מרגליות[21] ש'זקן מופלג' היינו גיל שמונים. אין למנות דיין שהגיע לגיל שמונים, כאשר הסיבה לכך היא שבגילו המופלג הוא "שכח כבר צער גידול בנים ואינו רחמני",[22] ולכן אינו יכול לדון בדיני נפשות.

אבל מה הדין כאשר הדיין התמנה בגיל צעיר, וכעת הוא הגיע לגיל שמונים, האם הוא צריך לפרוש?

נחלקו בכך הראשונים - לדעת הרשב"א[23] עליו לפרוש בגיל שמונים כי הסיבה היא חשש אכזריות הקיימת בגיל זה. אך לדעת המאירי[24] יש להבחין בין מינוי דיין בגיל שמונים, שאין למנות אותו, לבין דיין שהתמנה בגיל צעיר שאין להוריד אותו מתפקידו כשהגיע לגיל שמונים "מאחר שהורגל בדיני נפשות" אין חוששים שיתאכזר עוד.

בדברי התוספתא[25] מובא שכל הדיון שלפנינו הוא רק בדיין הדן דיני נפשות, שהסיבה להגבלתו מגיל שמונים היא משום אכזריות והעדר מידת רחמנות, אבל בדיני ממונות הוא יכול להמשיך בתפקידו עד לפטירתו משום שבדינים אלו לא שייכת הסברה של חוסר רחמנות. לפיכך, כיום שאין הדיינים עוסקים בדיני נפשות הם יכולים להמשיך בתפקידם עד לפטירתם.[26] אולם, בשנת תשט"ו התקבל חוק[27] המגביל את כהונת הרבנים והדיינים עד גיל 70, חוק שאינו מתיישב עם ההלכה שרבנים ודיינים יכולים להמשיך בכהונתם כל ימי חייהם, כפי שהעיר על כך הרב יעקב משה טולידאנו, כי "לפי המקובל ברוב קהילות ישראל נתמנו הרבנים מורי ההוראה באופן סתמי, בלי הגבלת זמן, ועל פי רוב שימשו בכהונתם זו כל ימי חייהם גם עד זקנה ושיבה".[28]

באותה השנה בה נקבע החוק המגביל כהונת את הרבנים והדיינים נבחר הרב יצחק ניסים לרב הראשי, ואף הוא עסק בנושא זה של גיל הפרישה.[29] למרות שהעיסוק בנושא נגע לגביו, שכן עד לימיו לא הוגבלה כהונת הרבנים הראשיים לישראל אלא הם הוחלפו בפטירתם, כתב הרב ניסים שאמנם לפי ההלכה אין הגבלת גיל פרישה לרבנים ודיינים, אבל מן הראוי להם לפרוש בהגיעם לגיל 70, אז נחלשים הכוחות הגופניים והנפשיים, כדברי אור החיים: "שאנו רואים כי כשיזקין האדם, תמעט הבנתו, ואפילו איש חכם לא יוכל לצאת ולבוא במלחמתה של תורה ויתמעטו הרגשותיו".[30]