פרשת ויקרא - החובה להעיד

פרשת ויקרא: עדות מאוימת

לפני שנים רבות הסעירה את עולם התורה פרשייה חובקת עולם, הנעה סביב איטליה וארץ ישראל. המעשה אירע בבית הדפוס שבעיר סביונטה שבאיטליה, בשנת שי"ח. בית הדפוס הדפיס את ספרו של הרב יוסף קארו, בית יוסף, אך סכסוך כספי העיב על ההדפסה. ליישוב הסכסוך פנו הצדדים אל הרב משה פרובינצאלו, רב העיר מנטובה שבאיטליה. לבירור העניין נדרשה עדותו של יהודי מארץ ישראל בשם רבי משה בן שושן. הרב מאיטליה פנה ליהודי מארץ ישראל בבקשה לבוא ולהעיד. הלה סירב להעיד בטענה שחושש מפני נזק כלכלי וגופני שייגרם לו מאחד הצדדים בסכסוך. הרב האיטלקי הטיל על היהודי מארץ ישראל חרם, אך היהודי טען שהחרם הוטל עליו שלא כדין. פרשייה זו הסעירה את איטליה והיו שביקשו להעביר את הרב האיטלקי מתפקידו.[1]

בפרשת השבוע נאמרה החובה להעיד עדות לטובת חבירו: "וְנֶפֶשׁ כִּי תֶחֱטָא וְשָׁמְעָה קוֹל אָלָה וְהוּא עֵד אוֹ רָאָה אוֹ יָדָע אִם לוֹא יַגִּיד וְנָשָׂא עֲוֹנוֹ".[2] ונפסקה הלכה זו ברמב"ם: "העד מצֻוה להעיד בבית דין בכל עדות שיודע... שנאמר והוא עד או ראה או ידע אם לא יגיד ונשא עוונו".[3] אמנם העובר על מצווה זו אינו חייב בדיני אדם אלא רק בדיני שמים, כדברי חז"ל:

אמר רבי יהושע, ארבעה דברים, העושה אותן פטור מדיני אדם וחייב בדיני שמים... והיודע עדות לחברו ואינו מעיד לו.[4]

וכתב על כך בספר החינוך: "ועונשו גדול מאד, כי בכוח העדות יתקיימו הישובים".[5]

הראשונים נחלקו מהו טעם החובה להעיד עבור חברו - לדעת הרמב"ם[6] זהו חיוב הנובע מחיוב הצלת חברו 'לא תעמוד על דם רעיך', שכן אם לא יעיד עבורו בבית-דין תהייה פגיעה ממונית או גופנית בחברו. אבל לדעת הרמב"ן[7] מדובר על גמילות חסדים בלבד.

המכנה המשותף בין שני טעמים אלו הוא, שאמנם אדם שלא העיד עבור חברו עבר על איסור, אך מכל-מקום הוא פטור מעונש בידי אדם, שכן הוא רק לא גמל חסד לחברו ולא קיים את המצווה 'לא תעמוד על דם רעיך'.[8]

כפי שראינו, החובה להעיד עבור חברו היא חובה גדולה, כדברי החינוך "כי בכוח העדות יתקיימו הישובים",5 אך לעיתים רבות קורה והעד היודע עדות עבור חברו מסרב להעיד משום חשש לנזקים שיגרמו לו בעקבות העדות. האם גם במקרה כזה הוא מחויב להעיד עבור חברו או לא?

כאן עלינו לחזור לפרשיית הדפסת ספרי הרב יוסף קארו, שכאמור היהודי מארץ ישראל לא הסכים להעיד מחשש שיגרם לו הפסד ממון. הדי הפרשייה הגיעו לעיר צפת בארץ ישראל, לבית דינו של הרב יוסף קארו עצמו. הרב יוסף קארו הצדיק את היהודי מארץ ישראל, ולדבריו הוא אינו מחויב להעיד עבור חברו כאשר החשש שלו להפסד ממון. הרב קארו ביסס את דבריו על כך שהחובה להעיד עבור חברו אמנם חשובה אך היא נובעת מגמילות חסד עבורו, ואין אדם חייב להפסיד ממונו כדי לגמול חסד עם חברו שהוא לא יפסיד ממון:

ואין אומרים לזה הפסד ממונך כדי שיזכה חברך בממון, שהרי אין אדם חייב להעיד על חברו אלא מדין גמילות חסדים... ואין גמילות חסד שיפסיד אדם ממונו בשבילו, דיותר הוא חייב להיותו חס על נכסיו מעל נכסי חברו.[9]

לבית הדין הרבני בתל-אביב הגיעה תביעת גירושין מאת בעל החושד שאישתו בוגדת בו. לביסוס טענתו שכר הבעל בלש פרטי. לאחר איסוף הממצאים, סירב הבלש להעיד בבית הדין מפני שהבעל לא שילם לו שכר עבודתו, והוא חושש שלאחר שימסור את עדותו הבעל לא ישלם לו.

כאן נכנס לתמונה בא כוחה של האישה, שטען שהבלש הפרטי פסול לעדות, שכן הוא עבר על דברי התורה המחייבת להעיד עבור חברו, 'אם לא יגיד ונשא עוונו', והבלש מסרב להעיד. בית הדין הרבני פסק שהבלש אינו חייב להעיד, מפני שהחשש שלו להפסד שכרו הוא עילה מספקת לפטור אותו מלהעיד.[10]

אולם כאן עלולה להיווצר בעיה גדולה בהליכים המשפטיים, שכן אדם היודע עדות לחברו ואינו מעוניין להעיד עבורו מכל מיני סיבות שונות שאף כאלו שאינן מוצדקות, יטען שהסיבה שהוא אינו מעיד היא מחשש להפסד ממוני, ובכך תיגרם פגיעה קשה במוסדות השיפוט.

לפיכך עלינו לברר מהו היקף הנזק העלול להיגרם לאדם, שהוא יהיה עילה מספקת כדי לפטור אותו מחובתו להעיד עבור חברו.

לבית הדין הרבני בתל-אביב הוגשה תביעה לגירושין מאישה הטוענת שבעלה לוקה בנפשו. הבעיה היא שהראיה שהאישה הביאה לכך שהבעל לוקה בנפשו טמונה בתיק הרפואי הצבאי של הבעל. לשם כך, ביקשה האישה מבית הדין להורות לצבא לחשוף את התיק הרפואי של הבעל. שר הביטחון הטיל חיסיון על התיק וסירב לחשוף אותו מחשש לפגיעה באינטרס הציבורי. לדבריו, האינטרס הציבורי הוא החשש העתידי שחיילים עלולים להימנע מלמסור לצבא מידע רפואי על בעיותיהם הנפשיות, אם יש חשש שהמידע שמסרו עלול בעתיד לשמש ראיה נגדם בחייהם האזרחיים. בית הדין הרבני דחה את טיעוני הצבא וקבע שהנזק העתידי העלול להיגרם מחשיפת המידע בתיק הרפואי אינו מצדיק לפטור את נציג הצבא מהחובה להעיד. אחד הנימוקים המעניינים של בית הדין היה, שאמנם חובת הגדת עדות היא משום גמילות חסד, אך העילה להיפטר מחובה זו היא רק כשיש נזק ניכר ומוכח לעֵד אם יעיד. במקרה זה, החשש העלול להיגרם מחשיפת התיק הצבאי של הבעל הוא חשש רחוק של היזק ולכן יש להורות על פתיחת התיק.

כפי שראינו, לדעת הרמב"ן החובה להעיד עבור חברו מבוססת על גמילות חסד שהיא הסיבה לכך שהנמנע מלהעיד אמנם עבר על איסור אך אינו נענש בבית דין. לטעם זה, שהחובה להעיד מבוססת על גמילות חסד, יש השלכות מעשיות.

החובה להעיד היא מסדרי הדין והמשפט, ולכן העד המעיד צריך להיות עד כשר, כדברי השולחן ערוך: "כל מי שיודע עדות לחבירו וראוי להעידו",[11] היינו שיהיה עד כשר.[12] אך כתבו הפוסקים,[13] כיון שהטעם לחובת עדות עבור חברו הא משום גמילות חסד יש לקבל גם עדים פסולים, וכאן יש להחריג את סדרי המשפט כי מדובר על גמילות חסד.[14]

זאת ועוד, הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל כתב שהחובה להעיד קיימת גם בבית משפט אזרחי, שכן חובת הגדת עדות היא משום גמילות חסד ותיקון העולם, דבר השייך גם בבית משפט אזרחי:

חובה זו קיימת בכל תוקפה גם בבית דין של ערכאות במשפטים ממוניים או פליליים לכל שניים מישראל שיודעים דבר עדות, הואיל ויש בזה משום הצלת ממון ולבער הרע וישוב העולם.[15]