פרשת חיי שרה: מעמד אדם ששב לחיים

פרשת חיי שרה: החזרה לחיים

לפני מספר שנים, עבר הרב יחזקאל ראטה מגדולי הפוסקים בארצות-הברית התקף לב חמור והוא שהה בבית-החולים מחוסר הכרה. לאחר שהתייצב מצבו והוא שוחרר מבית-החולים, הוא קידש את אישתו שוב.[1]

להבדיל, רוצח מורשע שנידון למאסר כל חייו, טען לאחר 30 שנה שהוא סיים לרצות את עונשו משום שבעת שהותו בבית-הכלא האמריקאי הוא עבר מוות קליני ובפועל היה מת ובכך ריצה את עונשו.[2]  

בפרשת השבוע אנו קוראים על פטירתה של שרה אימנו, ורש"י[3] מסביר שבעקבות השמועה על עקידת יצחק 'פרחה נשמתה ממנה ומתה'. מצאנו עוד אנשים שפרחה נשמתם, כגון יצחק בעת עקידתו, כפי המתואר בפרקי דרבי אליעזר: "כיון שהגיע החרב על צווארו פרחה ויצאה נשמתו של יצחק. כיון שהשמיע קולו מבין הכרובים ואמר אל תשלח ידך אל הנער, חזרה הנפש לגופו... באותה שעה פתח ואמר ברוך אתה ה' מחיה המתים".[4] בזוהר[5] מופיע שפרחה נשמתו של פנחס כאשר באו בני שבט שמעון לנקום את נקמתם על הריגת הנשיא שלהם על-ידי פנחס. בתלמוד[6] מובא שפרחה נשמתו של רב יוסף בנו של רבי יהושע בן לוי, שעלה למרום וכשחזר תיאר מה ראה.

אחת ההשלכות ההלכתיות ממקרים אלו של אדם שפרחה נשמתו, היינו שחווה מוות קליני וחזר לחיים היא, האם פקעו קידושיו עם אישתו וכעת היא יכולה להינשא, שכן בפרק הזמן הזה הוא נחשב למת ומיתת הבעל מתירה את קידושי האישה, או שמא מכיון ששב מיד לחיים הוא אינו נחשב באותו הזמן למת, ורק מיתת הבעל בצורה מוחלטת היא המתירה את הקידושין?

הפוסקים נחלקו בשאלה זו - בשו"ת רב פעלים[7] הביא בשם ספר נחלת בנימין שאישתו של פנחס הותרה להינשא לאחר שפרחה נשמתו, וכן אם היה יצחק נשוי לרבקה בזמן עקידתו קידושיה היו פוקעים.

לאור שיטה זו מסביר החתם סופר[8] את המקרה בו מלאך ה' פגש את משה ורצה להרוג אותו על כך שלא מל את בנו: "וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ ה' וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת".[9] רצה הקב"ה ליטול את נשמתו של משה לשעה קלה ואז להחזיר אותו לחיים כדי שהעבירה שלא מל את בנו לא תשלוט בו. "אך ציפורה חששה, אם ימות ויחזור ויחיה לא תהייה היא אישתו... כי נתבטלו נישואים הראשונים", לכן היא מלה את הבן, 'אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת', היינו שקידושיה עם משה עדיין בתוקף. יתכן והרב יחזקאל ראטה ששב וקידש את אישתו סבר כשיטה זו.

אולם, יש הסוברים שכאשר פרחה נשמתו של אדם לא פקעו הקידושין בינו לאישתו, שכן במתן תורה פרחה נשמתם של ישראל, כדברי התלמוד: "כל דיבור ודיבור שיצא מפי הקב"ה יצתה נשמתן של ישראל, שנאמר נפשי יצאה בדברו. ומאחר שמדיבור ראשון יצתה נשמתן, דיבור שני היאך קיבלו? הוריד טל שעתיד להחיות בו מתים".[10] מכאן הוכיח הבן איש חי[11] שלא פקעו הקידושין שהרי לאחר מתן תורה נאמר 'שובו לכם לאוהליכם'-לנשותיכם ללא קידושין נוספים. את הטעם לשיטה זו ניתן לבאר לאור דברי הרב משה מטראני[12] שהביא את דברי רב סעדיה גאון שבתחיית המתים יקומו המתים ויהיו כאחד האדם, והוכיח זאת מהילדים שהחיו אליהו ואלישע שהם אכלו ושתו כאחד האדם. הרב משה מטראני דחה את ההוכחה משום שמדובר על ילדים שחזרו לחיים לאחר פרק זמן קצר וזו הסיבה שאינם נחשבים למתים, לעומת אנשים שמתו בוודאות וישובו לחיים בתחיית המתים. מכאן ניתן ללמוד, שאדם שפרחה נשמתו וחווה מוות קליני ושב לחיים לאחר פרק זמן קצר, אינו מוגדר כמת ולכן קידושיו עדיין בתוקף.

אירוע נוסף בו דנו הפוסקים הוא מה מעמדן של אשת אליהו הנביא[13] שעלה בסערה לשמים ואשת רבי יהושע בן לוי שנכנס לגן עדן,[14] האם הקידושין פקעו והן מותרות להינשא או לא? בשו"ת תרומת הדשן[15] טען שהקידושין פקעו והנשים הללו מותרות להינשא משום שאליהו ורבי יהושע בן לוי היו מלאכים, "אשת רעהו אסורה ולא אשת מלאך, שכולן רוחני ולא גופני".[16] אולם, הרב אלחנן וסרמן[17] סבר שהקידושין לא פקעו ונשים אלו אסורות להינשא לאחרים, משום שאמנם הבעל לא היה בעולם אך מכל-מקום המתיר את האישה מקידושיה הוא מיתת הבעל והם לא מתו.

המכנה המשותף בין אירועים אלו הוא שהאדם שחווה מוות קליני או עלה לשמים, לא מת מיתה טבעית, לכן יתכן וקידושיו לא פקעו, כי רק מוות טבעי מהווה הפקעה של הקידושין. אולם, מה יהיה הדין באדם שמת מיתה ודאית ושב לחיים ע"י נס, האם קידושיו פוקעים כי הוא מת ואישתו מותרת להינשא, או שמא משום ששב לחיים זהו סימן שמיתתו לא הייתה וודאית? בשאלה זו מצאנו מחלוקת גדולה בין הפוסקים ובפנינו שיטות שונות.

השיטה הראשונה סוברת שכאשר אדם מת, אישתו מותרת להינשא כי מיתת הבעל מפקיעה את הקידושין ומתירה את האישה להינשא. לדברי הפוסקים המצדדים בשיטה זו,[18] אישה שהעידה שמת בעלה מותרת להינשא, ולא חוששים שמא בעלה המת ישוב לחיים ע"י נס, וגם אם ישוב לחיים היא מותרת להינשא כי מיתת בעלה התירה אותה.

השיטה השנייה סוברת שחזרתו לחיים מהווה סימן שמיתתו אינה מוחלטת, ולכן קידושיו אינם פוקעים במיתתו.[19] לדברי המצדדים בשיטה זו, מיתת הבעל המתירה את האישה להינשא, היינו שהוא לא בנמצא באופן מוחלט, אבל הוא הוא שב לחיים לא פוקעים קידושיו.

בתלמוד[20] מסופר שרבה ורבי זירא אכלו יחד סעודת פורים, ובאמצע הסעודה 'קם רבה ושחטיה לרבי זירא'. החיד"א[21] מסתפק האם פקעו קידושיו של רבי זירא ואישתו מותרת להינשא, או שלאחר ששב לחיים הוא צריך לקדשה? לדבריו, כל עוד האדם לא נקבר באדמה אף שהוא מת, לא פקעו הקידושין.[22] וכיון שרבי זירא לא נקבר באדמה, הוא לא צריך לקדש את אישתו שוב והיא נשואה לו. ניתן לסייע לדבריו מהמסופר[23] על רבי אלעזר בן רבי שמעון שהיה ממונה מאת המלכות על תפיסת הגנבים. מכיון שחכמים כעסו עליו שהוא מוסר את הגנבים למלכות, חשש רבי אלעזר שהם לא יתעסקו בקבורתו בכבוד הראוי לו, לכן ביקש מאישתו שלאחר מותו תטמין אותו בעליית הגג. כך שהה שנים רבות. לאחר מכן הוציאו אותו לקבורה, רק אז הציעו לאישתו להתחתן שוב, דבר המוכיח שכל עוד האדם לא נקבר באדמה אישתו אסורה להינשא לאחרים.[24]

הבן איש חי[25] חלק על החיד"א וטען שלא הקבורה עצמה מהווה את הפקעת הקידושין, אלא השינוי במצבו הגופני של האדם לאחר הקבורה, כאשר שב לעפר היא הגורמת להפקעת הקידושין,[26] כפי שיהיה לעתיד לבוא שהמתים יקומו לתחייה ויצטרכו לקדש את נשותיהם שוב כי חל שינוי בגופם. זו הסיבה שרבי זירא לא היה צריך לקדש את אישתו שוב לאחר שנשחט, ולא משום שלא נקבר, אלא משום שלא חל שום שינוי בגופו.[27]

שיטה נוספת מובאת בדברי הרב אפרים לניאדו,[28] ולדבריו ניתוק קשר הקידושין בין האיש לאישה אינו תלוי בקבורה או בהירקבות הגוף, אלא בייאוש האישה מבעלה, שכן נאמר 'וקונה עצמה במיתת הבעל', היא צריכה להתייאש מבעלה הנפטר כדי שיפקע קשר הקידושין. את דבריו הוא מוכיח מהמסופר[29] על רב כהנא שישב ללמוד לפני רבי יוחנן שחשב שרב כהנא צוחק על דבריו ומשום כך נפטר רב כהנא. לימים, הלך רבי יוחנן קברו וביקש סליחה והחייהו.

לפי אחד הפירושים,[30] רב כהנא שב לביתו ולא מצאנו שקידש את אישתו שוב. הסיבה לכך, טוען הרב לניאדו, כי אישתו לא העלתה על דעתה שהוא מת ולכן עדיין קידושיה בתוקף.

נמצא שיש לפנינו שיטות שונות בשאלה האם ומתי אדם שמת ולאחר-מכן שב לחיים צריך לקדש את אישתו שוב?