פרשת חיי-שרה: שריפת גופות

פרשת חיי-שרה: שריפת גופות

שאלה מעניינת נשאל הרב חיים סופר[1] מסוחר יהודי שמתחזה לגוי כדי להיכנס לסחור במדינה שאין בה קהילה יהודית. לדבריו, הוא עתיד לגור במדינה זו תחת מסווה של גוי והחשש שלו הוא שמא לאחר מותו יקברו אותו בבית-קברות של גויים. לכן הוא הציע לשרוף את גופו לאחר מותו כדי שלא להיקבר לצד גויים. האם יש תוקף לצוואתו לשרוף את גופו לאחר מותו?

בפרשת השבוע אנו קוראים על מותה של שרה: "וַתָּמָת שָׂרָה בְּקִרְיַת אַרְבַּע הִוא חֶבְרוֹן בְּאֶרֶץ כְּנָעַן".[2] רש"י[3] מסביר שמותה של שרה נגרם בעקבות השמועה על עקידת יצחק.

במדרש מתואר שיצחק ביקש מאברהם אביו שלאחר שחיטתו ישרוף את גופו ויניח את האפר בכד בחדרה של שרה כדי שתזכור אותו:

בבקשה ממך אבא... שרפני יפה יפה, וטול אפר שלי והוליכו אצל שרה אמי ותניחו בתיבה בחדר שלה, ובכל שעה ושעה שהיא נכנסת בחדר שלה תזכור את יצחק בנה בבכי.[4]

הדים לתיאור זה מצאנו בתעניות ציבור, אז היו נותנים אפר על גבי התיבה,[5] וכתבו התוספות[6] שאפר זה היה מעצמות אדם כדי לזכור עקידת יצחק. דברי התוספות עוררו קושי רב אצל הפרשנים, שתמהו על ההיתר לשרוף עצמות אדם, הרי יש לקבור את הנפטר ולא לשרוף את גופו לאחר מותו?[7]

כאמור, יצחק ביקש מאביו לשרוף את גופו לאחר מותו, ועלינו לברר האם חובה לשמוע לציווי זה של אדם הממאן להיקבר ולשרוף את גופו?

צער הנפטר

ניתן היה לאסור את שריפת גוף הנפטר משום צער הנפטר ששורפים את גופו, כדברי הגמרא[8] שהנפטר חש צער בגופו לאחר מותו: "קשה רימה למת כמחט בבשר החי, שנאמר אַךְ בְּשָׂרוֹ עָלָיו יִכְאָב וְנַפְשׁוֹ עָלָיו תֶּאֱבָל". אך נראה שהנפטר מרגיש ומצטער רק מרימה, היינו כילוי הגוף באופן טבעי ולא מכילוי גופו באמצעים שונים חיצוניים כשריפה. הראיה לכך היא מדברי הרשב"א[9] שנשאל על אדם שנפטר במקום מסוים אך ביקש שיקברו אותו במקום אחר. ביום מותו אירעה תקלה וקברו אותו במקום בו נפטר ולא במקום בו רצה להיקבר. לאחר זמן, רצו בניו של הנפטר להעביר אותו למקום הקבורה אותו רצה, אך גופת הנפטר נמצאת בתהליך רקבון ומדיפה ריח רע שמחמתו לא ניתן להעבירו ממקום למקום. פנו הבנים לרשב"א בשאלה האם אפשר למהר את רקבון הגוף באמצעות שפיכת סיד על גוף הנפטר, האם אין בכך צער לנפטר שמרגיש בכילוי בשרו? הרשב"א התיר להם, וטען שאין המת מרגיש ומצטער אלא מחמת הרימה והרקבון השולטים בגופו באופן טבעי, אך סיד, או חיתוך בסכין אינם מהווים צער לנפטר. לאור דברי הרשב"א, התיר הרדב"ז[10] להכניס סיד לתוך הקבר כדי למהר את רקבון הגוף ואין בכך צער לנפטר. לאור דברים אלו נראה, שבשריפת הגוף לאחר המוות אין חשש של צער הנפטר, ובמיוחד במקרה בו הוא מוחל על צערו ומעוניין בכך.

ניוול וביזיון הנפטר

יתכן לאסור שריפת גופות משום ניוול וביזיון המת, שכן יש במעשה זה פגיעה וביזוי גופו של הנפטר.[11] אך כאן עולה השאלה, האם אדם יכול למחול על ביזיונו ולצוות לבזות את גופו לאחר מותו?

הפוסקים נחלקו בשאלה זו במסגרת הדיון האם מותר לאדם לתרום את גופו למדע ולאפשר שישתמשו בגופו ללימודי אנטומיה, שימוש שיש בו ביזוי גוף הנפטר? יש שאסרו זאת משום ניוול גוף הנפטר, ולדבריהם גם אם הנפטר ציווה על כך לפני מותו, אסור לשמוע לו משום שהוא אינו יכול למחול על ביזיון גופו שהוא צלם אלוקים.[12] ויש שהתירו לאדם לתרום את גופו למדע ואין בכך איסור ביזיון הנפטר, משום שהוא יכול למחול על ביזיונו השייך לו.[13]

נראה שמחלוקת זו, האם אדם יכול למחול על ביזיון גופו לאחר מותו, תלויה במקור איסור ביזיון הנפטר - אפשר שהמקור לכך הוא מאיסור הלנת המת שהיא מיתה מנוולת ומבזה,[14] והנימוק של התורה הוא משום הפגיעה בצלם אלוקים שבאדם: "לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ... כִּי קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי".[15] לפיכך, כיון שמדובר על ביזוי צלם אלוקים, אין האדם בעלים על גופו ואינו יכול למחול על ביזוי צלם אלוקים. אך אם המקור לאיסור ביזיון הנפטר משום 'ואהבת לרעך כמוך' שזו, הסיבה שאין לסקול אישה ללא בגדיה משום ביזיונה, א"כ יכול האדם למחול על ביזיונו השייך לו-לגופו.[16] נמצאנו למדים, שאם ההתייחסות לשריפת הגוף לאחר המוות היא משום ניוול וביזיון הנפטר, אזי לפנינו מחלוקת האם הנפטר יכול למחול על ביזיונו ולצוות על שריפת גופו. 

ביטול מצוות קבורה

יש פוסקים שאסרו שריפת הגוף לאחר המוות משום שיש בה ביטול מצוות הקבורה.[17]

אך יש לדון בדבריהם, שכן לא נמצא מקור מפורש בתורה שיש חיוב לקבור אדם שנפטר, שהרי חובת קבורה נאמרה בהרוגי בית-דין בלבד: "וְכִי יִהְיֶה בְאִישׁ חֵטְא מִשְׁפַּט מָוֶת וְהוּמָת וְתָלִיתָ אֹתוֹ עַל עֵץ. לֹא תָלִין נִבְלָתוֹ עַל הָעֵץ כִּי קָבוֹר תִּקְבְּרֶנּוּ בַּיּוֹם הַהוּא".[18]

בעניין זה הובאו בגמרא[19] שתי אמירות של רבי שמעון בן יוחאי - במקור הראשון הובא הפסוק המחייב קבורה רק בהרוגי בית-דין, ואילו אדם שנפטר אין מצוות קבורה מהתורה אלא רק איסור הלנת המת, משמע שחיוב קבורה באדם שנפטר הוא מדברי חכמים בלבד. ואילו במקור השני נאמר: "רמז לקבורה מן התורה מניין. תלמוד לומר, כי קבור תקברנו מכאן רמז לקבורה מן התורה", מקור ממנו ניתן ללמוד שחיוב קבורה באדם שנפטר הוא מהתורה.[20] 

ההשלכה ההלכתית מתוקף חיוב הקבורה אם הוא מהתורה או מדברי חכמים, היא בשאלה האם אדם יכול לסרב שיקברו אותו? אם חיוב הקבורה מדברי חכמים, הוא יכול לומר שאינו מעוניין בתקנת חכמים, אך אם חיוב הקבורה מהתורה הוא אינו יכול למנוע ולוותר על חיוב זה.

בעניין זה פסק הרמב"ם: "אם ציווה שלא יקבר אין שומעין לו, שהקבורה מצווה שנאמר כי קבור תקברנו",[21] וביאר את דבריו הלחם משנה[22] שהוא סובר שחיוב קבורה הוא מהתורה ולכן אין האדם יכול לוותר על חיוב זה.

לאור דברים אלו, כאשר נשאל הרב אפרים אשרי[23] בימי מלחמת העולם השנייה אודות יהודי שהתחזה לגוי וברח לכפר נידח בבלגיה, וכעת הוא חולה וחושש שמא יקברו אותו בבית-הקברות של הגויים, כי הוא לא גילה שהוא יהודי, האם מותר לו לצוות שישרפו את גופו לאחר מותו ובכך לא יקבר אצל הגויים. ענה הרב, שבשריפת הגוף מבטל האדם את חיוב הקבורה, ולדברי הרמב"ם חובה זו מן התורה ולכן אינו רשאי לצוות על כך ואסור לשרוף את גופו לאחר מותו.

שאלות מהסוג הזה הגיעו לפוסקים שונים במקרים בהם הסתירו יהודים את יהדותם וחששו שמא יקברו אותם בבית-קברות של גויים, לכן ביקשו לשרוף את גופם.[24] אחת ההצעות המעניינות היא הצעתו של הרב חיים סופר[25] שנשאל שאלה כזו, כפי שפתחנו. לדבריו, יש להבחין בין חיוב קבורה מהתורה לחיוב קבורה מדברי חכמים. כלומר, חיוב קבורה מהתורה מתבטא בפעולה חד-פעמית, רגעית, לטמון את הנפטר באדמה. בצורה כזו התקיימה המצווה מן התורה, שכן גדר המצווה היא מצוות פעולה, לעשות מעשה של קבורה. אך מדברי חכמים יש חיוב להשאיר את גוף הנפטר באדמה, שכן גדר המצווה לדבריהם היא מצוות תוצאה, שיהיה הגוף קבור באדמה.

ההשלכה ההלכתית משתי הגדרות אלו היא במקרה והנפטר נקבר כדין אך לאחר מכן הוצא מקברו, האם יש חיוב לקבור אותו שוב?[26] התשובה היא, שמדין תורה אין חובה לקבור אותו שוב, שכן בפעם הראשונה שנקבר התקיימה המצווה של הקבורה מדין תורה שהינה מצוות פעולה חד-פעמית. אלא שמדברי חכמים יש לקוברו שנית, משום שלדבריהם המצווה היא בתוצאה שהגוף יהיה קבור.[27]

לאור הבחנה זו, התיר הרב חיים סופר שבמקרה והחשש שמא יקבר היהודי בבית-קברות של גויים, אפשר לקבור אותו לרגע קט ולקיים בכך את המצווה מהתורה, ולאחר מכן להוציאו מקברו ולשרוף את גופו.

למעשה, הפוסקים אסרו שריפת גופות והוסיפו לכך גם את האיסור של הליכה בחוקות הגויים[28] ושיש בכך כפירה בהישארות הנפש,[29] ולכן המצוֵה לשרוף את גופו לאחר מותו אין תוקף לצוואתו כלל.