פרשת משפטים: גניבה בצחוק

פרשת משפטים: גניבה בצחוק

מעשה שהיה באחת מהישיבות התיכוניות, שבחודש אדר בו נוהגים להרבות בשמחה[1] החליטו הנערים הבוגרים לקחת באישון לילה את הנעליים של הצעירים ולתלות אותן על חבל גבוה. ויהי בוקר, הנערים הצעירים התעוררו לתפילה וגילו להפתעתם שנגנבו להם הנעליים. הנערים הבוגרים צחקו וטענו שלא התכוונו לגנוב את הנעליים אלא להתל בנערים הצעירים כחלק מקיום מצוות החודש להרבות בשמחה.[2]

מעשה זה קורה מידי שנה בכל בית יהודי בחג הפסח בליל-הסדר, אז מנהג ישראל לחטוף את מצת האפיקומן מעורך הסדר, לקיים את דברי חז"ל: "חוטפין מצות בלילי פסחים, בשביל תינוקות שלא ישנו",[3] כאשר יש המפרשים שמדובר על גניבה דרך שחוק.[4]

אלו הם אירועי גניבה בדרך שחוק והיתול, אבל יש גם אירועי גניבה למטרות חינוכיות כגון הורים ומורים שמעלימים חפץ מהילד למטרות חינוכיות שונות.[5]

האם מעשים אלו מותרים? האם יש בכך מעשה גניבה, או שמא כיון שמדובר על דרך שחוק והשבת החפץ הנגנב הדבר מותר?

בפרשת השבוע אנו מוזהרים על איסור גניבה בצורות שונות, כגון גניבת נפשות[6] וגניבת חפצים.[7]

האם יש איסור לגנוב חפץ מחברו, כאשר אין הכוונה לקחת את החפץ לצמיתות כמו כל גניבה, אלא הלקיחה נועדה למטרות שונות, כמו להתל בו, לצער אותו או לחנך אותו, כאשר לאחר זמן מסוים הגנב יחזיר את החפץ?

חז"ל למדו מדברי הפסוק "לֹא תִּגְנֹבוּ"[8] שיש איסור לגנוב על-מנת לצער את חברו ולהטרידו.[9]

לדעת הרמב"ם[10] האיסור הוא גם במקרה בו הגנב משיב לחברו את החפץ לאחר זמן. אולם, יש מהראשונים שתמהו על הסבר זה, שכן מעשים בכל יום שאדם לוקח חפץ לחברו כדי לצער אותו או להתל בו ולאחר-מכן משיב לו את החפץ, ולא יתכן שכולנו עוברים על איסור גניבה. לדבריהם, האיסור הוא רק כאשר הגנב משאיר את החפץ ברשותו לצמיתות.[11] להלכה, פסק השולחן ערוך[12] כדברי הרמב"ם שהאיסור לגנוב הוא גם על-מנת להחזיר.[13]

מדוע אכן יש איסור לגנוב על-מנת להחזיר, לגנוב על-מנת לצער את חבירו ולהשיב לו את החפץ, הרי בשונה מגניבה רגילה בה הגנב לוקח את החפץ לצמיתות כאן החפץ שב לבעליו?

כדי לענות על שאלה זו, עלינו לפנות לסתירה בדברי הרמב"ם - בספר המצוות[14] שלו כתב הרמב"ם שהגונב חפץ מחבירו כדי ללעוג לו או לצער אותו וכוונתו להשיב לו את החפץ לאחר זמן, הרי זה איסור מהתורה, ואילו בספר ההלכות שלו[15] כתב שמדין תורה אין איסור לגנוב על-מנת להחזיר אלא שאין לעשות כן "שלא ירגיל עצמו בכך", היינו איסור דרבנן בלבד.[16]

יש הסוברים שאכן מדובר על איסור מהתורה הכלול באיסור גניבה, והרמב"ם רק נותן לכך טעם כדי לקרב את האיסור אל השכל.[17] ויש שסברו שהגונב חפץ מחבירו על-מנת להחזיר עובר על איסור דרבנן בלבד, שכן מדין תורה רק הגונב חפץ ואינו מתכוון להשיבו לבעליו לצמיתות עובר על איסור.[18]

לפי הסבר זה שמדובר על איסור דרבנן, הסביר הרב אלטר שאול פפר[19] את הוויכוח בין רבן גמליאל והקיסר,[20] שזה האחרון האשים שהקב"ה גנב שכן הוא הפיל תרדמה על אדם הראשון וגנב לו את הצלע. על כך ענה לו רבן גמליאל, שהקב"ה אמנם לקח לאדם את הצלע אך החזיר לו אותה בדמות אישה טובה. וקשה, הרי כעת למדנו שאסור לגנוב על-מנת להחזיר, א"כ מה תשובה היא זו שהקב"ה לקח מהאדם את הצלע על-מנת להחזיר לו אותה בדמות אישה?

אם נבין שאיסור גניבה על-מנת להחזיר הוא איסור דרבנן כדי שהאדם לא יתרגל לגנוב, הרי שסיבה זו לא שייכת אלא בבני-אדם ולא ביחס להקב"ה. לכן, הקב"ה יכול היה ליטול את הצלע מאדם הראשון ולהחזיר לו ולא עבר בכך על איסור 'לא תגנובו' בגניבה על-מנת להחזיר.

מחלוקת זו, האם אכן יש איסור תורה על האדם הגונב מחברו חפץ במטרה להחזיר לו אותו לאחר זמן, תלויה בשאלת היחס בין המעשה למחשבה.[21] כלומר, גנב רגיל הגונב חפץ אינו מתכוון להשיבו כלל, הוא מעוניין בחפץ עצמו. המעשה שלו מוגדר מעשה גניבה שכן כוונתו לגניבה מוחלטת. אולם, הגונב חפץ מחברו רק כדי לצער אותו או ללעוג לו, אין כוונתו ליטול את החפץ לעצמו לצמיתות אלא רק לצער את חברו ולאחר-כן הוא ישיב לו את החפץ. כאן ישנו פער בין המעשה הדומה למעשה גניבה לבין המחשבה והכוונה שאינו מעוניין בחפץ עצמו.

כאן נעוצה המחלוקת - אם הגדרת גניבה היא בעצם מעשה לקיחת חפץ מבעליו, ללא כל התחשבות בכוונתו, הרי שהלוקח חפץ מחברו ייחשב לגנב מהתורה גם שכוונתו רק לצער או ללעוג לחברו ולהשיב את החפץ. אך אם הגדרת גניבה מהתורה היא לקחת חפץ מחברו שכוונתו לא להחזיר לו כלל, הרי שהלוקח חפץ מחברו על-מנת להשיב לו אינו עושה מעשה גניבה ולא נוכל לחייבו על כך מהתורה אלא רק מדרבנן.

לאור דברים אלו, אדם הלוקח חפץ מחברו כשמטרתו לצער אותו, ללעוג לו וכדומה, כיון שכוונתו רעה, לכל הפחות הוא עובר על איסור דרבנן. אבל מה יהיה הדין במקרה שאדם לוקח חפץ מחברו ואין כוונתו רעה לצער את חברו או ללעוג לו, אלא כוונתו לטובה, לחנך אותו בדרך הישרה לשמירת חפציו, האם מעשה זה יהיה מותר לחלוטין?

אדם שהוא ממזר אינו יכול לשאת אישה מקהל ישראל ואם עשה כן גם בניו ממזרים, כך שאין לו תקנה לעולם. אך בגמרא[22] הובאה הצעה מעניינת לשבור את מעגל הקסמים הזה - הממזר יגנוב וכיון שלא יהיה לו לשלם הוא יימכר לעבד, שם יישא שפחה, הבן שיולד יהיה עבד, האדון ישחרר אותו מהעבדות ועתה הבן המשוחרר יכול לשאת אישה מקהל ישראל.

ונשאלת השאלה, כיצד הובאה הצעה כזו לגנוב?

זאת ועוד, בגמרא[23] מובא שאיוב "היה גוזל שדה מיתומים ומשביחה ומחזירה להן". ושאל הרב אברהם חיים שור,[24] כיצד מותר לגנוב על-מנת להשביח את השדה, הרי למדנו שאסור לגנוב על-מנת להחזיר?

את התשובה לשני המקרים הללו מספק המאירי,[25] ולדבריו אין כל איסור אפילו מדרבנן במקרה וכוונת האדם לטובה, הן לגבי ממזר שכוונתו לטובה שבנו לא יהיה ממזר ולכן מותר לו לגנוב, והן לגבי גניבת שדה על-מנת להשביחה לתוספת יוקר לחברו, "שכל שעל צד כוונה טובה מותר הוא".[26]

בכך ניתן להסביר את מעשיו של אביי, שהיה מקבל דרישת שלום מישיבה של מעלה כל ערב שבת, ואילו אבא אומנא שהיה מקיז דם היה מקבל דרישת שלום כל יום.[27] אביי שלח את תלמידיו לגנוב חפצים יקרי ערך מביתו של אבא אומנא, כדי לבדוק אותו האם הוא יחשוד בהם. וקשה, הרי למדנו שאסור לגנוב גם על-מנת להחזיר? התשובה היא כאמור, כאשר הכוונה טובה, ללמוד ממעשיו של אבא אומנא ולדבוק בו, מותר הדבר לגמרי.[28]

השלכה מעשית וכואבת מגישה זו מובאת בספר חסידים[29] אודות אבא זקן שבניו היו גונבים ממנו את רכושו. מרוב זקנותו הוא לא שם לב לכך ואף לא האמין לאחד הבנים שגילה לו את הגניבות החוזרות ונשנות. הבן חס על רכושו של אביו והחליט לגנוב את כל הכסף של האבא:

שאם לא אקח לו, הם יגנבו הכל ויישאר אבי ערום מבלי כל ויהיה לביזיון. מוטב לגנוב לאבי על מנת כשיהא עני לפרנסו ולשמור לאבי כשיישאר אבי ריק מממונו שיגנבו לו.

מכאן נלמד אודות אדם חולה או זקן שאינו יכול לפרנס את עצמו או שאינו בדעת צלולה שרשאים בני המשפחה ליטול את הכסף שלו שלא מדעתו במטרה לפרנס אותו כראוי.[30]

משלל דוגמאות אלו נראה, שאמנם הגונב מחברו על-מנת להחזיר עובר על איסור, אך זהו כאשר כוונתו לרעה, על-מנת לצער או ללעוג לחברו, אך הגונב מחברו על-מנת להחזיר לו את הגניבה וכל כוונתו לטובה, הדבר מותר לחלוטין.

אולם, יש שמיאנו בכך וטענו שכל לקיחת חפץ מחברו גם כאשר הכוונה טובה ועילאית הדבר אסור, שכן הגדרת גניבה אינה תלויה בכוונת האדם אלא בעצם מעשה נטילת חפץ או ממון מחברו ללא ידיעתו.[31] ניתן להביא לכך ראיה מרחל אימנו שגנבה את הטרפים של אביה,[32] וביאר רש"י[33] שכוונתה הייתה לטובה לאביה שיפרוש מעבודה זרה, ובכל מקרה היא נענשה על כך.[34]

ההשלכה המעשית ממחלוקת זו היא בשאלה האם מותר להורים או מורים לקחת חפץ מילד ללא ידיעתו כשהמטרה היא מטרה חינוכית, ולאחר מכן להחזיר לו את החפץ? אם האיסור לגנוב על-מנת להחזיר הוא רק כשהכוונה לרעה, אזי כאשר הכוונה לטובה אין כל איסור.[35] אך אם האיסור כולל כל מעשה לקיחת חפץ מחברו ללא כל תלות בכוונה, הרי שהדבר ייאסר.

נחזור לליל-הסדר, בו מנהג ישראל לקחת את האפיקומן מעורך הסדר ללא ידיעתו ולהחזיר לו  "חוטפין מצות בלילי פסחים". כיצד הותר הדבר, הרי למדנו שאסור לגנוב אף על-מנת להחזיר?

הרב חיים דוד הלוי הסביר מנהג זה, ולדבריו "אין בגניבת האפיקומן שום צד איסור של גניבה, שכן אין שום כוונה לצער את עורך הסדר ואף לא לשחוק עליו".[36] אך הוא הוסיף, שכל זה כאשר בני הבית הם החוטפים את האפיקומן מראש המשפחה ואף יכולים לבקש ממנו מתנות עבורו, כי ראש המשפחה מספק להם את כל צורכם כל השנה ושמח לתת להם מתנות, "אבל גניבת האפיקומן ע"י זרים, וסחיטת הבטחת מתנה מעורך הסדר יש בה... צד איסור", שכן עורך הסדר מתבייש לסרב להם וזוהי סחיטה.