פרשת משפטים: טעות רפואית

פרשת משפטים: טעות רפואית

שאלה מעניינת הגיעה אל הרב משה סופר. מדובר היה בעוזרת בית, שאיש אחד הבהיל אותה ומחמת הבהלה היא התעלפה. בעלת הבית ביקשה להעיר את העוזרת ולהשקות אותה ביין כדי שתתעורר מעלפונה. מחמת הבהלה והמהירות, במקום כוס יין היא לקחת כוס נפט והשקתה את העוזרת שמצאה בכך את מותה. כעת שואלת בעלת הבית האם היא צריכה כפרה על מעשיה?

בפרשת השבוע ניתנה רשות לרופא לרפא חולים:

וְכִי יְרִיבֻן אֲנָשִׁים וְהִכָּה אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאֶבֶן אוֹ בְאֶגְרֹף וְלֹא יָמוּת וְנָפַל לְמִשְׁכָּב. אִם יָקוּם וְהִתְהַלֵּךְ בַּחוּץ עַל מִשְׁעַנְתּוֹ וְנִקָּה הַמַּכֶּה רַק שִׁבְתּוֹ יִתֵּן וְרַפֹּא יְרַפֵּא.[1]

מסיום הפסוק למדו חז"ל: "מכאן שניתנה רשות לרופא לרפאות".[2]

האם הרשות שניתנה לרופא להתעסק ברפואה פוטרת אותו מעונש במקרה והחולה ניזוק או מת בעת הטיפול הרפואי, או שמא הרשות שניתנה לו לעסוק בחיי אדם אינה מהווה פטור גורף למעשיו, ובמקרה ובמהלך הטיפול נגרם נזק לחולה, על הרופא לשאת באחריות המוטלת עליו?

מחלוקת הראשונים

לפנינו שתי שיטות בראשונים המתמודדים עם מקורות שונים מהם עולה סתירה במעמדו של רופא כאשר שהחולה ניזוק או מת תחת ידו, והראשונים מבקשים לקבוע את הכלל.[3]

לדעת הרמב"ן,[4] הצורך של התורה לתת רשות לרופא לרפא היא כדי לעודד אנשים להציל חיים וללמוד את מקצוע הרפואה, ולא לחשוש שמא החולה ימות או יינזק בעת הטיפול. אך למרות זאת מציין הרמב"ן לדברי התוספתא[5] שאם רשלנותו של הרופא גרמה למותו של החולה, הרופא מוגדר כרוצח בשוגג הגולה לעיר מקלט, מקור המורה שהרופא אינו חסין לגמרי מעונש בעת מילוי תפקידו. לפיכך טוען הרמב"ן[6] שאכן הרופא מוגדר כשוגג על נזקים ומוות שאירעו בעת מילוי תפקידו. לכן, אם הרופא טעה בטיפול הרפואי והחולה ניזוק, הוא פטור מתשלומי נזק וחייב בדיני שמים, ואם החולה מת הוא גולה לעיר מקלט כדין רוצח בשגגה. דברי הרמב"ן הללו נפסקו להלכה בטור[7] ובשולחן ערוך.[8]  

בניגוד לדעת הרמב"ן שהגדיר את הרופא כשוגג שאמנם פטור מדיני אדם אך יתחייב בדיני שמים או גלות אם החולה מת, כתב הר"ן[9] שהרשות שניתנה לרופא לרפא נותנת לו חסינות לכל אירוע שיקרה לחולה מהטיפול, גם במקרה והרופא טעה במתן הטיפול הנכון.

ניתן לראות ביסוס לשיטה זו בדברי הרמב"ם[10] שכתב: "הרב המכה את תלמידו, או שליח בית-דין שהיכה את בעל דין הנמנע מלבוא לדין והמיתו בשגגה פטורין מן הגלות... שהרי שגגו והרגו בשעת עשיית המצווה". מבואר מדבריו, כותב האור שמח,[11] שגם רופא שהמית מטופל בשוגג פטור מחיוב גלות משום שהוא עוסק במצוות הטיפול וההצלה, בניגוד לדעת הרמב"ן והשולחן ערוך.

לאור שיטה זו של הר"ן והרמב"ם ניתן להסביר את פסיקת הרב משה סופר.[12] הוא נשאל אודות אישה שהניקה את בנה באמצע הלילה ונרדמה. כשהתעוררה, היא גילתה שבנה נפטר. כעת היא שואלת האם היא צריכה כפרה כדין רוצח בשוגג? הרב ענה שהיא פטורה מעונש משום שעסקה בהנקת בנה לטובתו ומותו נגרם באונס, ודומה היא לרופא שהמטופל מת תחת ידיו שאינו חייב גלות משום שהוא מוגדר כאנוס, כשיטת הר"ן והרמב"ם.[13]

טיפול יותר מהראוי

אחת התשובות החשובות בנושא זה היא תשובתו של התשב"ץ.[14] הוא מבסס את דבריו על שני היגדים בתוספתא[15] שאמנם מעיקר הדין רופא ששגג במתן הטיפול הרפואי והמטופל ניזוק, חייב שכן למדנו 'אדם מועד לעולם' גם בשוגג.[16] אלא מפני תיקון העולם, כדי שאנשים לא יימנעו מלעסוק ברפואה מחשש לטעויות עליהן הם ישלמו מחיר כבד, תיקנו חכמים שרופא ששגג במתן טיפול רפואי שגרם לנזק למטופל פטור.

אך כאן מחדש התשב"ץ, שהפטור מיושם רק במקרה והרופא אכן עשה את הטיפול הראוי אז הוא פטור משום שעסק ברפואה, אבל אם הרופא עשה טיפול רפואי יותר מהראוי למחלה של החולה ובעקבות כך החולה ניזוק, חייב הרופא, משום שבתוספת הטיפול הוא לא עוסק ברפואה ואין כל סיבה לפטור אותו בשל כך.

לאור דברי התשב"ץ פסק הרב שמואל וואזנר[17] שרופא שיניים שקדח בשן המיועדת לריפוי, אך בטעות המשיך ועבר לקדוח גם בשן הסמוכה, חייב לשלם את הנזק למטופל, משום שהוא טיפל יותר מהצורך הרפואי, ובמקרה כזה כתב התשב"ץ שהרופא חייב.

דוגמה נוספת לכך מצויה בדברי הרב אליעזר יהודה ולדינברג[18] שדן במקרה שניתוח ארך זמן רב יותר מהמקובל, בעקבות הימצאותו של רופא מתמחה שהאריך את הרדמת החולה, וכתוצאה מכך נגרם לו נזק גופני חמור. הרב פסק שהרופא חייב בנזקי המטופל, אף שהוא לא עשה זאת בכוונה אלא בשוגג, שכן כתב התשב"ץ שאם הרופא עשה רפואה יותר ממה שצריך הוא חייב.

בין רפואה חיצונית לפנימית

בסיום דבריו מחדש התשב"ץ עוד חידוש. לדבריו, יש להבחין בין רופא שמרפא חולי חיצוני לבין רופא המטפל באמצעות שיקויים וסמים לחולי פנימי. הרופא שניתנה לו רשות לרפא אך יתכנו מקרים בהם הוא יתחייב על נזק שאירע למטופל, הוא רופא המטפל בגוף האדם באופן חיצוני, כגון ניתוחים, מכות חיצוניות ושברים. כיון שאין לו לרופא אלא מה שרואות עיניו, ולפי זה הוא מאבחן ומטפל, אזי במקרה והוא לא אבחן נכון והאריך בטיפול הרפואי והמטופל ניזוק חייב הרופא, כי היה לו לבחון אחרת כפי הנראה לעין. אבל רופא שמטפל בחולי פנימי, כגון שנותן לחולה משקאות וכדורים לחולי פנימי, הוא פטור בכל מקרה שיארע לחולה, משום שהוא אינו יכול לראות את החולי הפנימי ולכן אין להאשים אותו בחוסר אבחנה רפואית נכונה, שהרי הוא אכן טיפל בחולה כראוי.[19]

אמנם השולחן ערוך לא הבחין בין שני סוגי רפואה אלו, חיצונית ופנימית, אך כתב הרב שמואל וואזנר[20] שקשה לחלוק על חידוש זה במיוחד במקום בו המטופל יכול לומר שהוא סובר כהתשב"ץ ובכך להוציא ממון מהרופא המטפל בו בחולי פנימי.

כעת נחזור למקרה בו פתחנו, עליו נשאל החתם סופר[21] אודות בעלת בית שבמקום לתת יין להעיר את העוזרת שהתעלפה, היא טעתה ונתנה לה נפט. כעת שואלת בעלת הבית האם היא צריכה כפרה על מותה של העוזרת? תשובתו של החתם סופר היא שבעלת הבית דומה לרופא שטיפל בחולה ושגג בטיפול שאינו חייב מאומה על הנזק שאירע למטופל. ההשוואה שערך החתם סופר בין בעלת הבית לרופא קשה, הלא השולחן ערוך פסק כדעת הרמב"ן שרופא שריפא וטעה חייב לשלם על הנזק שאירע למטופל?[22]

שאלה זו הטרידה את הרב שמשון אהרן פולונסקי,[23] ותשובתו היא שהחתם סופר מבוסס על חידושו של התשב"ץ שרופא המרפא חולי פנימי שאינו נראה לעין באמצעות משקים ותרופות והמטופל ניזוק או מת, הרופא פטור לגמרי. לפיכך דומה בעלת הבית לרופא מן הסוג הזה, כי מחלתה של העוזרת אינה נראית לעין.[24]

כמובן שיש להעיר על שיטת התשב"ץ המבחין בין רפואה חיצונית לפנימית, שבזמן הזה בו יש אפשרות לרופא לראות את החולי הפנימי, באמצעות מִכשור רפואי מתקדם כמו רנטגן, אזי יתכן וגם רופא המרפא חולי פנימי ושגג באבחנת הטיפול וכתוצאה מכך ניזוק החולה הוא חייב.[25]

היזק ברפואה דחופה

המקרה אליו התייחס החתם סופר מעלה שאלה נוספת בעניין מעמדה של רפואה דחופה. האם יש לחייב רופא או מגיש עזרה ראשונה העוסקים בהצלת חיים בסיטואציה של לחץ ובהלה שבעקבותיה הם טעו במתן הטיפול הנכון, וכתוצאה מכך המטופל מת או ניזוק. בדברי החתם סופר מובא שיש לפטור את בעלת הבית "כיון שעסקה בהצלת נפשות וגם הייתה בהולה יותר" ולכן התחלף לה היין בנפט. נראה שבמקרה כזה של לחץ ובהלה, קשה להפעיל שיקול דעת מיטבי וסיטואציה כזו נלקחת בחשבון, וזאת כדי לא להרתיע אנשים להגיש סיוע ועזרה ראשונה במצבי חירום אם הם יידעו שהם ייענשו על כל טעות שתצא מהם. הראיה לכך היא מדברי הרמב"ם[26] אודות אדם שנחלץ לעזרת חברו שרודפים אחריו להורגו, שאם בעת המרדף שבר המציל כלים של אנשים הוא פטור, "תקנה היא שלא יימנע מלהציל או יתמהמה ויעיין בעת שירדוף". לאור זאת כתב הרב שלמה זלמן אוירבך[27] שנהג אמבולנס שנסע במהירות  סבירה להציל חיים וכתוצאה מכך הזיק אדם או רכוש, הוא פטור.