פרשת תזריע: חרם צרכנים

פרשת תזריע: חרם צרכנים

לפני שנים רבות, העלו סוחרי הדגים הנוכרים את מחירי הדגים באופן יזום ומכוון. במעשיהם הם ניצלו לרעה את העובדה שיש ביקוש גדול בקרב היהודים לדגים בערב שבת, שכן מנהג רווח לענג את השבת באכילת דגים.[1] לפיכך, התאגדו כל סוחרי הדגים בעיר והחליטו להעלות את מחירי הדגים. ראשי הקהילה היהודית החליטו על חרם יזום מצד היהודים, האוסר על כל אדם לקנות דגים במשך חודשיים, עד אשר מחיר הדגים יחזור לקדמותו.

האם ראשי הקהל נהגו נכון שביטלו את המנהג לאכול דגים בערב שבת?

האם התערבות אקטיבית זו של מנהיגי הציבור במחירי השווקים היא מתוקף סמכותם, או שמא עליהם להימנע מהתערבות בכלכלה?

התערבות חכמים במחירי השוק

אחד מהתפקידים המוטלים על מנהיגי הציבור הוא פיקוח על המידות והמשקולות, וכן עליהם להתערב במחירי השוק, כפי שפסק הרמב"ם:

חייבין בית-דין להעמיד שוטרים בכל מדינה ומדינה ובכל פלך ופלך שיהיו מחזרין על החנויות ומצדקין את המאזנים ואת המידות ופוסקין את השערים. וכל מי שנמצא עמו משקל חסר או מידה חסרה או מאזנים מקולקלין, רשות יש להן להכותו כפי כוחו ולקנסו כפי ראות בית-דין לחזק הדבר, וכל מי שמפקיע את השער ומוכר ביוקר מכין אותו וכופין אותו ומוכר כשער השוק.[2]

תופעה זו של תיאום הסוחרים להעלאת המחירים הייתה רווחת בימי חז"ל, והיא נקראת 'הפקעת שערים'. מצרכי היסוד החיוניים היו מגיעים בעיקר מתוצרת מקומית, ומחירם נקבע לפי עונות הגידול של מצרכי היסוד הללו. מפקיעי השערים היו סוחרים עשירים וחזקים שקנו ואגרו כמות גדולה מאד של תוצרת חקלאית חיונית בתחילת העונה, כשמחיר הגידולים היה זול. מטרתם הייתה ליצור מחסור בתוצרת שאגרו, ובכך להעלות את שער השוק, בייחוד בסוף העונה כשהתוצרת החקלאית מעטה ביותר. הפקעת השערים נעשתה באופן יזום ומכוון על ידי 'אוצרי הפירות', וגרמה לקריסתם של משפחות עניות, שלא יכלו לקנות מוצרי יסוד חיוניים במחירים מופקעים. חז"ל התייחסו לפושעים הכלכליים הללו באופן חמור ביותר. לדוגמה: הם קבעו פשע זה כפשע החמור ביותר ברשימת הפשעים הכלכליים.[3] וכן בגמרא[4] מובא שהברכה התשיעית בתפילת 'שמונה עשרה' נתקנה כנגד מפקיעי השערים, שכן במזמור התשיעי בספר תהילים נאמר 'שְׁבֹר זְרוֹעַ רָשָׁע'.[5]

אך מלבד זאת, חכמים יזמו פעולות שונות כדי למנוע את התאגדותם של הסוחרים להפקיע את המחירים, לדוגמה: חכמים לא גזרו תענית ציבור שמתחילה ביום חמישי, שא"כ המתענים יצטרכו לקנות הרבה אוכל ביום חמישי, גם למוצאי התענית וגם לשבת, ורכישה מרובה של מוצרים יכולה לזרוע בהלה בציבור ובעקבותיה העלאת מחירים אצל הסוחרים.[6]

זאת ועוד, כדי לנסות ולמנוע את הפקעת השערים ע"י הסוחרים, אסרו חכמים לאגור מוצרי מזון חיוניים, שכן רכישה מוגברת של מוצרים אלו גורמת לסוחרים להפקיע מחירים,[7] וכן הם ביקשו שמכירת מוצרי יסוד אלו לא תבצע ע"י מתווכים אלא באופן ישיר לצרכן.[8] כמו כן, אסרו חכמים להוציא מוצרי מזון חיוניים מהארץ לחוץ לארץ, כדי לא ליצור חוסר סחורה במוצרים אלו שיגרום העלאת מחירים.[9] בהקשר לכך, יש לציין להוראת הרב יוסף חיים זוננפלד[10] שאסר להוציא אתרוגים מארץ ישראל לחוץ לארץ, משום שבכך ייחסרו אתרוגים בארץ ישראל והסוחרים יעלו את המחיר של האתרוגים.

התערבות במחירי השוק באמצעות חרם צרכנים

למרות ניסיונותיהם של חכמים למנוע את העלאת המחירים ע"י הסוחרים ולהתערב במחירי השוק, היו מקרים בהם עליית המחירים לא הייתה ניתנת לאכיפה ונצרכו חכמים לנקוט אמצעים מיוחדים כנגד הסוחרים שהפקיעו שערים, הטלת חרם צרכנים.

אחת הדוגמאות לכך מופיעה בהקשר של פרשת השבוע בה מוזכרים דיני אישה יולדת, שלאחר טהרתה היא מביאה למקדש קורבן:

וּבִמְלֹאת יְמֵי טָהֳרָהּ לְבֵן אוֹ לְבַת תָּבִיא כֶּבֶשׂ בֶּן שְׁנָתוֹ לְעֹלָה וּבֶן יוֹנָה אוֹ תֹר לְחַטָּאת אֶל פֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד אֶל הַכֹּהֵן... וְאִם לֹא תִמְצָא יָדָהּ דֵּי שֶׂה וְלָקְחָה שְׁתֵּי תֹרִים אוֹ שְׁנֵי בְּנֵי יוֹנָה אֶחָד לְעֹלָה וְאֶחָד לְחַטָּאת.[11]

במשנה[12] מובא שיולדת שילדה חמש פעמים יכולה להביא קורבן אחד בלבד ובכך היא טהורה לאכילת קודשים, אמנם היא עדיין חייבת להביא לאחר מכן את שאר ארבעת הקורבנות. בימיו של רבן שמעון בן גמליאל, כתוצאה מריבוי לידות, העלו סוחרי היונים את המחירים והנשים היולדות התקשו לעמוד בנטל ההוצאה. אז יזם רבן שמעון בן גמליאל חרם ונשבע שהוא לא יישן בירושלים עד להורדת המחירים, נכנס לבית-הדין והורה שיולדת יכולה להביא קורבן אחד בלבד על חמש לידות. החרם וההקלה ההלכתית עזרו, ובו ביום הורידו הסוחרים את מחיר הקורבנות.

פעילותו האקטיבית של רבן שמעון בן גמליאל ליצור חרם צרכנים, שימשה את הרב מנחם מנדל קרוכמל,[13] אליו הובאה השאלה בה פתחנו, האם נכון שמנהיגי הציבור ייזמו חרם צרכנים ויימנעו מהציבור לקנות דגים לכבוד שבת ובכך תתבטל מצוות עונש שבת?

לדבריו, בסמכותם של מנהיגי הציבור להתערב באופן אקטיבי בכלכלת השוק באמצעות חרם צרכנים. יתרה מכך, לדעתו רבן שמעון בן גמליאל הקל בדין תורה,[14] שכן מדין תורה היולדת חמש פעמים צריכה להביא חמישה קורבנות ולא קורבן אחד, ומשום החשש שמא יימנעו הנשים היולדות להביא קורבנות בכלל ויעברו על איסור אכילת קודשים בטומאה, יזם רבן שמעון בן גמליאל חרם להורדת המחירים, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'. מכאן, טוען הרב קרוכמל, שאם מותר לעשות חרם צרכנים ולהקל בדין תורה, כל-שכן שיש לנקוט בחרם צרכנים כלפי סוחרי הדגים ולבטל מצוות עונג שבת שאינה מתקיימת דווקא בדגים.

תשובה זו של הרב קרוכמל הובאה להלכה אצל פוסקים שונים,[15] כדוגמת המשנה ברורה שפסק:

אם מוכרי הדגים מייקרין השער, נכון לתקן שלא יקנו דגים איזה שבתות עד שיעמוד השער על מקומו.[16]

ואכן, בסיומה של מלחמת העולם הראשונה בשנת תרע"ט, הועלתה הצעה שרבני פולין ייאסרו אכילת דגים בשבת ובכך יגרמו לסוחרי הדגים להוזיל את מחירם: "כי מפני שאחינו בני ישראל רגילים לאכול דגים בשבתות וימים-טובים לקיים מצוות עונג וכבוד שבת, עלה מחיר הדגים במידה מרובה... ולמען לתקן החיסרון והפסד ממונם של ישראל... יש נחיצות לעשות תקנה ואיסור שלא לאכול דגים".[17]

כמה שנים לאחר מכן, בשנת תרפ"א, אנו מוצאים חרם נוסף. באותם הימים, בעיר סמבור שבגליציה היה מחסור חמור בסכך לסוכה. הסוחרים התאגדו והעלו את מחיר הסכך שאותו ייבאו בכמות מועטת מאוד שלא היה בו כדי לספק את צורכי התושבים. רב העיר, הרב אהרון לוין,[18] נשאל מאת התושבים האם הם יכולים לקחת ענפים מהעצים המסוככים על הקברים בבית-הקברות? באופן פשוט הדבר אסור, שכן ענפי אילנות המסוככים על הקברות אסורים בהנאה ודינם בשריפה,[19] וממילא אין לסכך בהם. אך הרב לוין טען באמצעות נימוקים שונים שיש להתיר להשתמש בסכך זה במטרה למנוע את מזימתם של הסוחרים.