פרשת תצווה: 'מן המותר בפיך'

פרשת תצווה: 'מן המותר בפיך'

את ארון הקודש בבית-הכנסת מעטרת פרוכת יפה ממשי קטיפתי. אחד המתפללים הסב את תשומת לב הגבאי לכך שלא השתמשו במקדש בדברים שמופקים מבעל-חיים טמא. והרי המשי מופק מבעל-חיים טמא, תולעת משי, וא"כ אין להשתמש בפרוכת. האמנם צודק המתפלל?

בפרשת השבוע מוזכרת עשיית האפוד של הכהן הגדול: "וְחֵשֶׁב אֲפֻדָּתוֹ אֲשֶׁר עָלָיו כְּמַעֲשֵׂהוּ מִמֶּנּוּ יִהְיֶה זָהָב תְּכֵלֶת וְאַרְגָּמָן וְתוֹלַעַת שָׁנִי וְשֵׁשׁ מָשְׁזָר".[1] רבינו בחיי[2] מסביר שלא מצאנו במשכן משי משום שהוא מופק מבעל-חיים טמא, תולעת משי. ואילו הצבע מתולעת השני "אינו מגוף התולעת אלא מתוך גרגרים שהתולעת בתוכם".[3]

ואכן, אחד הבשמים שהביא משה למשכן היה 'מָר דְּרוֹר'.[4] לדעת הרמב"ם,[5] מדובר היה בבושם בעל ריח שהופק מדם שהיה צרור בחיה שבארץ הודו.[6] על דבריו השיג הראב"ד, שלא יתכן והכניסו למשכן בושם המופק מחיה טמאה, אלא 'מָר דְּרוֹר' הוא בושם המופק מעשב או עץ. את דברי הרמב"ם הסביר הרמב"ן[7] שלא מדובר על בושם המופק מהדם של החיה אלא על חומר ריחני הנצרר בכיס מיוחד מחוץ לגוף החיה שאין בו טומאה. גם מכאן אנו למדים שלא הביא למשכן דברים שהופקו מבעלי-חיים טמאים.

המקור לדין זה שאין להביא למקדש דבר העשוי מבעל-חיים טמא, הוא מעור התחש. אחד הדברים שבני ישראל הביאו תרומה למשכן הוא התחש: "וְזֹאת הַתְּרוּמָה... וְעֹרֹת אֵילִם מְאָדָּמִים וְעֹרֹת תְּחָשִׁים".[8] בגמרא[9] מובאים דברי רב יוסף שמדובר על בעל-חיים טהור, משום ש"לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד". בהמשך, מביאה הגמרא מקור לדין זה מהפסוק בפרשיית תפילין: "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ"[10] ודרשו חז"ל "מן המותר בפיך", היינו שצריך שהתפילין ייעשו מעור בהמה טהורה המותרת באכילה.

הראשונים נחלקו האם השימוש בבעל-חיים טהור נאמר רק בתפילין שהרצועות והבתים יהיו מעור בהמה טהורה, כפי הדרשה שהובאה "לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת ה' בְּפִיךָ - מן המותר בפיך", או שמא זה דין כללי בכל הדברים המובאים למשכן כמו התחש שההי בעל-חיים טהור, כדבריו הכוללים של רב יוסף: "לא הוכשרו למלאכת שמים אלא עור בהמה טהורה בלבד"?

כפי שראינו, לדעת רבינו בחיי זהו דין כללי בכל דבר המוגדר מלאכת שמים שאין להשתמש בו בדבר המופק מבעל-חיים טמא ולכן הקפידו במשכן להביא חומרים מבעלי-חיים טהורים. אך לדעת הרשב"א,[11] אמנם התחש היה בעל-חיים טהור אך לא משום כך הקפידו להביא דברים רק מבעלי-חיים טהורים, שכן לדבריו דין זה נאמר רק ביחס לתפילין, אך ביתר הדברים ובמקדש אפשר להביא דברים המופקים מבעל-חיים טמא. גם הר"ן[12] הבין כמו הרשב"א אך הסתפק ביחס לשופר של ראש-השנה, האם הוא נחשב למלאכת שמים ויש לעשותו דווקא מקרן של בעל-חיים טהור, או שאינו נחשב למלאכת שמים?

הרמ"א[13] פסק שאת השופר של ראש-השנה יש לעשות מקרן חיה טהורה, וזהו דין ייחודי דווקא בשופר שנחשב כמלאכת שמים משום שמזכיר את זיכרון ישראל. אך את שאר המצוות אין צורך לעשות דווקא מבעל-חיים טהור.

אולם, המגן אברהם[14] הסביר שהשופר הוא סימן לכל המצוות כולן שיש לעשותן מבעל-חיים טהור, שכן המקור לדין זה הוא מתפילין שיש לעשותם מבהמה טהורה, וכל התורה הוקשה לתפילין וא"כ כל דברי מצווה יש לעשותם מבעל-חיים טהור.

לפי דבריו תמה הרב משה סופר, כיצד עושים פרוכת לארון הקודש ממשי, הרי חומר זה מופק מתולעת המשי שהיא בעל-חיים טמא: "צריך עיון גדול איך מצאנו ידינו ורגלינו בכל צורכי בית-הכנסת שאנו עושין ממשי, והוא מתולעת שטווה מרוקו חוטין כמו קורי עכביש".[15]

קושיה נוספת על המגן אברהם הקשה הרב שמואל לנדא[16] מדברי הגמרא שהציעה לעשות דופן לסוכה מפיל, והרי הפיל הוא חיה טמאה וכיצד משתמשים בו לדופן סוכה?

הרב לנדא מציע כמה תשובות אפשריות ובכך מסייג את הדין, שלא בכל דבר מצווה יש לעשותו מבעל-חיים טהור.

התשובה הראשונה שלו היא, שרק דברים שיש בהם כתב של תורה, כמו ספר תורה, תפילין ומזוזה, יש לעשות את הקלף שלהם מבעל-חיים טהור, שכן המקור של הגמרא לדין זה הוא מתפילין "למען תהייה תורת ה' בפיך". לפיכך, אין כל איסור לעשות דופן לסוכה מפיל שהוא בעל-חיים טמא, וכן אין כל איסור לעשות פרוכת לארון הקודש ממשי.

הרב לנדא מוסיף עוד תשובה. לדבריו, כיון שהמקור לדין זה הוא מתפילין המוגדרים תשמיש קדושה, אזי רק בתשמישי קדושה אין להשתמש בבעל-חיים טמא, אך בתשמישי מצווה מותר, כמו דופן לסוכה. לאור זאת התירו הפוסקים לתקוע בראש-השנה בשופר של חיה טמאה משום שהוא אינו תשמיש קדושה אלא תשמיש מצווה.[17] וכן מותר לעשות ציצית ממשי, משום שהציצית היא תשמיש מצווה ולא תשמיש קדושה.[18]

תשובה נוספת מציע הרב לנדא. תשובה זו התגלתה לו בחלום הלילה, כאשר הוא היה טרוד בשאלה כיצד הוצעה האפשרות לעשות דופן לסוכה מפיל שהוא בעל-חיים טמא. אביו, הרב יחזקאל לנדא בעל שו"ת נודע ביהודה התגלה לו בחלום וענה לו,[19] שהצורך להשתמש בדבר המופק מבעל-חיים טהור הוא רק בדברים שאופן עשייתם מבעלי-חיים, כגון קלף שיש לעשותו אותו מעור בהמה, אז הדין שיש להשתמש רק בעור בהמה טהורה, אך דברים שאפשר לעשות אותם מדומם וצומח ולא בהכרח מבעלי-חיים ניתן לעשות אותם מבעל-חיים טמא.[20] ולכן, את דופן הסוכה שניתן לעשות אותה גם מדומם אז אם עשו אותה מבעל-חיים אין צורך שיהיה בעל-חיים טהור. לאור זאת כתב התורה תמימה[21] שאפשר לעשות פרוכת לארון הקודש ממשי, אף שהוא מופק מבעל-חיים טמא, משום שניתן לעשות את הפרוכת גם מדברים אחרים כגון דומם וצומח.

לסיכום, למדנו על הכלל המצוי בדברי חז"ל, 'מן המותר בפיך', שיש לעשות את צורכי הקדושה מדברים טהורים ולא טמאים, וזו הכוונה 'מן המותר בפיך' היינו שהדבר ממנו עושים את המצווה יהיה מותר באכילה.

אבל נראה שאפשר ללמוד מדין זה הגדרה נוספת.

'דנציגר גולדווסר' הוא ליקר אלכוהולי העשוי מצמחים שונים, ומכניסים בו גם פתיתים קטנים של זהב 23 קראט. הוא נקרא כך על-שם מקום הייצור שלו בדנציג, אך כיום הוא מיוצר בגרמניה.[22]

האם מותר לשתות משקה זה המכיל פתיתי זהב?

במשנה[23] מובא שאין לצפות את בתי התפילין בזהב.[24] את הסיבה לכך הסביר רש"י,[25] משום שנאמר 'למען תהייה תורת ה' בפיך' שיהיה הכל מבהמה טהורה.[26] על כך הקשה הרב יחזקאל לנדא, הרי מדין זה למדנו שאין להשתמש בדבר שאסור לאכול, כמו בעל-חיים טמא, אך איזה איסור יש לאכול זהב:

תמוה בעיני - דאטו זהב אסור בפיך. עד כאן לא ממעטינן מבפיך אלא בהמה טמאה, אבל זהב מאי איסור ומאי היתר שייך בו.[27]

התשובה לכך היא, שמהכלל 'מן המותר בפיך' למדנו שני דברים - שהדבר יהיה מותר באכילה וכן שיהיה ראוי לאכילה. לפיכך, זהב אמנם לא נאסר באכילה אך הוא אינו ראוי לאכילה,[28] שכן יש סכנה באכילת זהב היכולה להביא למחלת הארגיריה, כדברי הרב רחמים נסים יצחק פלאג'י: "שומר נפשו לא יעשה שום סגולה כאלו אלא על פי חכמים בקיאים וחכמי הרופאים".[29]

אפשר לומר ששני הדינים הללו הם ההבדל הלשוני בין הבבלי לירושלמי - בבבלי[30] נאמר 'מן המותר בפיך', היינו מדבר שיהיה מותר באכילה מדיני איסור והיתר, ואילו בירושלמי[31] נאמר 'ממה שאתה נותן בפיך' היינו מדבר שראוי לאכול אותו ואין בו סכנה.

למדנו א"כ על גדר הדין של 'מן המותר בפיך' שיש להשתמש לצורכי מצווה בדברים טהורים.