י"ז אייר: הרב יחזקאל לנדא - ניתוחי מתים במדינת ישראל

י"ז אייר: הרב יחזקאל לנדא

ניתוחי מתים במדינת ישראל

בתאריך י"ז באייר חל יום פטירתו של הרב יחזקאל לנדא, שנפטר בתאריך זה בשנת תקנ"ג (1793). הרב היה רבה של העיר פראג, ושימש כראש ישיבה שהקים במקום. הרב לנדא נודע כפוסק שאינו נרתע להביע דעתו כנגד רבנים אחרים. תשובותיו בהלכה התפרסמו בספרו שו"ת נודע ביהודה, חידושיו על התלמוד הובאו בספרו 'ציון לנפש חיה', הגהותיו לשולחן ערוך בשם 'דגול מרבבה' ואוסף דרשות בשם 'דורש לציון'.

רפואה והצלת חיי אדם הם ערך עליון ביהדות, שכן "כל המקיים נפש אחת מעלים עליו כאילו קיים עולם מלא".[1] אולם כדי להתמקצע ברפואה יש צורך ללמוד אנטומיה ולערוך ניסויים על גופו של אדם, כאשר בדרך-כלל מדובר על נפטר שהסכים לתרום את גופו למדע. אחד האיסורים הכרוכים בניתוחי מתים הוא ניוול המת וביזיונו, שהוא איסור תורה הנלמד מאיסור הלנת גופת הנפטר לאחר תלייתו אלא חלה חובת קבורה מיידית. לאור זאת, כיצד נוכל להתיר ניתוחי מתים לצרכי לימוד רפואי הרי יש בכך איסור תורה בביזוי הנפטר?

שאלה זו נשאל הרב לנדא[2] מקהילת לונדון במקרה בו עלה לשולחן הניתוחים אדם שהיו לו אבנים בכיס המרה. הרופאים שניתחו אותו לא התמקצעו בחולי זה, והחולה נפטר. כעת שאלו הרופאים, האם מותר להם לערוך ניסויים על מתים, כדי לדעת כיצד לרפא חולי זה שיבוא אליהם בעתיד ובכך יוכלו להציל נפשות, או שמא יש בכך ניוול הנפטר בחיתוך גופו לאחר מותו?

בדבריו הוא מביא את דברי דייני העיר לונדון, ובניהם מי שהתיר בטענה שאיסור ניוול המת נאמר רק כאשר אין תכלית משמעותית ממעשה הניוול, אך אם יש צורך ותועלת משמעותיים אין הדבר כרוך באיסור ניוול המת, שכן אין זה ניוול המת אלא הצלת חיי האחרים. אחת הראיות שהובאה להגדרה זו היא מדברי הגמרא שהתירה לפתוח את קברו של אדם שנרצח, דבר הכרוך בביזוי, כדי לבדוק אולי הוא 'טריפה' המוגדר כמת כבר בחייו, וההורג אותו אינו חייב כרוצח. כאמור, ההיתר מבוסס על כך שאין איסור ניוול במקום של תועלת משמעותית, הצלת הרוצח ממוות. 

כך גם התיר הרב יוסף שאול נתנזון[3] לפתוח קבר אדם לבדוק סימנים בגופו, כדי לזהות אותו ולהתיר את אישתו מעיגון:

דכל שעושין לצורך עניין גדול, תקנות עגונה, לא שייך ניוול", שכן "ניוול המת לא שייך רק אם עושין בחינם שלא לצורך ומכוון לנוולו.

וכך סיכם ערוך השלחן[4] את הדברים:

כללו של דבר, כל שהוא לצורך המת, או לצורך מצווה, או הפסד ממון לאחרים אין חשש בפתיחת הקבר לראות מה שצריך.

לאור זאת נוכל להתיר ניתוחי מתים לצורך לימוד אנטומיה, כדי להציל חיי אדם, שכן אין זה ניוול המת אלא הצלת חיי אדם.

אולם, הרב לנדא דחה היתר זה. לדבריו, האפשרות להתיר איסור תורה של ניוול המת היא רק כאשר יש לפנינו חולה המצוי בפיקוח נפש, אז משום הצלתו נוכל לנתח את חברו הנפטר כדי לדעת איך וכיצד לרפא אותו ולהצילו. אבל אם אין לפנינו חולה, "רק שרוצים ללמוד חכמה זו אולי יזדמן חולה שיהיה צריך לזה, ודאי דלא דחינן משום חששא קלה זו שום איסור תורה".

הגדרה זו, 'חולה לפנינו' אז יש היתר לנוול את הנפטר כדי להציל חיי אדם, התרחבה והצטמצמה ע"י הפוסקים - הרב משה סופר[5] צמצם הגדרה זו, ולדבריו רק אם יש לפנינו חולה שיש לו חולי כזה שנוכל לרפא באמצעות ניוול המת, הדבר אפשרי. אך לדעת הרב חיים סופר[6] יש להרחיב במקצת הגדרה זו וגם כאשר אין חולה לפנינו ממש, אם ידוע שיש מחלה העלולה לבוא מותר בתוך בית-חולים לערוך ניתוחי מתים ללמוד על המחלה הקרבה ובאה.

אולם, כאשר אנו דנים בזמנינו במדינת ישראל - הגדרת 'פיקוח נפש לפנינו' מקבלת משמעות שונה לגמרי - הרב יחיאל יעקב וינברג[7] כתב שבזמנו של הרב לנדא, מעבר המידע הרפואי ממקום למקום היה שונה מהעברת המידע כיום. לכן בזמנו דרש הרב לנדא שהחולה הזקוק לרפואה יהיה לפנינו ממש בעת ניתוח המת, אך כיום ניתן לנתח מת ולהעביר את המידע הרפואי באופן מיידי למדינות רחוקות, ממילא אין דרישה שהחולה יהיה לפנינו ממש כדי להתיר את ניתוח המת:

בזמננו זה, שהחיבור בין אנשים וארצות שונות הדוק מאד ע"י טלפון וע"י ראדיא, ובנויארק יודעים ברגע מה שאמרו הרופאים בירושלים, יש אפשרות להציל כמה וכמה אנשים חולים ע"י בדיקת מחלה בגוף המת הן במדינה והן במדינות אחרות.

זאת ועוד, כאשר מדובר על ניתוחי מתים במדינת ישראל המושג 'פיקוח נפש לפנינו' מקבל הגדרה שונה, כפי שכתב הרב שלמה גורן:

השקפת הנודע ביהודה... נכונה וישימה מבחינת ההלכה אך ורק כשמדובר ברופאים יהודים בגלות, כאשר לא מוטלת עליהם האחריות לבריאות העם במדינה כל שהיא... אולם כאשר מדובר במדינה יהודית עצמאית, שממשלת ישראל אחראית לתכנון המערך הרפואי במדינה לכל האזרחים, אחריות לאומית זו אינה מתבטאת בתכנון אינדיבידואלי יום יומי של הרפואה בישראל, כי אם באחריות כוללת לטווח ארוך.[8]

מדינה המחויבת לבריאות הציבור חייבת להעמיד בית-ספר לרפואה במטרה להכשיר רופאים שיהיו זמינים לכל אירוע שיבוא, ללמדם ולהכשירם בכל הידע המקצועי הדרוש להם, כדי לבנות את מערך הרפואה. לדברי הרב גורן, "זה נקרא שהחולה לפנינו, מאחר שהמדינה היהודית אחראית לבריאות האוכלוסייה וחייבת לתכנן את השירותים שלה לטווח ארוך".[9] וכפי שביטא זאת הרב משה דוד טנדלר (כבוד הרב, עמ' 168):

זהו אחריות של חברה או מלכות או ממשלה לדאוג על העתיד הרחוק. בהגדרת חברה ומדינה שיש אחריות לדורות שעדיין לא נולדו, העתיד וההווה חד הוא.