י"ט תמוז: הרב יצחק הרצוג - חוקה לישראל

י"ט תמוז: הרב יצחק הרצוג

חוקה לישראל

בתאריך י"ט בתמוז חל יום פטירתו של הרב יצחק הלוי הרצוג, שנפטר בתאריך זה בשנת תשי"ט (1959). הרב הרצוג נולד בפולין, אך בעקבות אביו ששימש ברבנות בכמה קהילות נדדה המשפחה לאנגליה וצרפת. לצד השכלתו התורנית, רכש הרב השכלה כללית וקיבל תואר דוקטור לספרות על מחקרו בנושא התכלת. לפני מלחמת העולם השנייה, כיהן הרב כרבה הראשי של אירלנד. בסיוע הראי"ה קוק, עלה הרב הרצוג לארץ ישראל ולאחר פטירת הרב קוק נבחר לכהונת הרב הראשי. רבנות בסערת הימים, היא ההגדרה לתקופת פעילותו של הרב הרצוג, לה רתם את כישוריו - הוא ייצג את עמדת העם היהודי מול ממשלת בריטניה, יצא לארצות-הברית בדרישה מהנשיא להציל את יהודי אירופה, ולאחר המלחמה יצא לאירופה לשכנע את שרידי השואה לעלות לארץ. פעילות זו לא מנעה מהרב להתחיל ולעסוק בהכנת החוקה למדינת ישראל, טרם כינונה. לשם כך השתמש הרב בהשכלתו הרחבה, התורנית והכללית, לצד כישוריו האינטלקטואליים ליצור חוקה מדינית-תורנית לעם השב לארצו. הרב חיבר ספרים רבים, בניהם שו"ת היכל יצחק, סדרת ספרים בשם 'כתבים ופסקים', העוסקת בכל תחומי החיים ובשאלות המתחדשות בארץ. ואת משנתו המדינית פרס הרב בשלושה כרכים בשם 'תחוקה לישראל על-פי התורה'.

משנתו המדינית של הרב הרצוג היא "ממשלת החוק האלוקי, התורה שמן השמים".[1] לדבריו, המדינה מונהגת על-ידי המלך והחוק העליון בה הוא חוק התורה, אך מאפשרת חקיקה משלימה שאינה נוגדת את דין התורה. מתוך תפיסה זו סבר הרב הרצוג כי יש סמכות של מלך ישראל לממשלת ישראל ויש תוקף לחלק מחוקי הכנסת, המהווים תקנות משלימות לחוקי התורה, כל עוד הם לא נוגדים את חוקי התורה. דגם ההשלמה, חוקי התורה בהתאמתם למציאות המתחדשת, הביאו את הרב ליצירת תקנות הלכתיות רבות בעניינים שונים.

כדי להמחיש את משנתו המדינית של הרב הרצוג, נעסוק במתן שוויון זכויות פוליטיות לנשים. לדעת הרמב"ם,[2] אישה אינה יכולה לשמש בתפקידים ציבוריים בעלי שררה, כלשונו: "כל משימות שבישראל אין ממנים בהם אלא איש".

הפוסקים נלאו למצוא מקור לדבריו,[3] ואף כי מצאו מקור כזה בפסיקתא,[4] מכל-מקום כתב הרב בן ציון מאיר חי עוזיאל: "שכיון שהלכה זו לא נזכרה בתלמוד לא במשנה ולא בגמרא, ומכיון שלא נאמרה הלכה זאת של איסור מינוי אישה לפרנס על הציבור שנוהג גם היום בדברי הפוסקים, הרי זו הלכה דחויה".[5]

הרב הרצוג[6] התמודד עם דברי הרמב"ם, ולדבריו האיסור ההלכתי אינו חל על מינוי לתקופה קצובה, שכן הגדרת 'שררה' היא תפקיד קבוע לכל חיי האדם, כדוגמת המלך, אך תפקיד זמני הקצוב מראש אינו בגדר שררה. לפיכך הוא הציע: "לתקן שמשרת שופט לא תהא אלא לזמן ידוע חמש או שבע שנים, ואז עפ"י זה תהא האישה כשירה".

אחת האפשרויות היסודיות להכשיר אישה לתפקידים ציבוריים, מבוססת על קבלת הציבור, הגדרה שיש ללמוד אותה מדבורה הנביאה ששפטה ודנה את ישראל. הראשונים שאלו, כיצד יתכן הדבר שאישה תהייה שופטת? תשובתם הייתה, שישראל קיבלו אותה עליהם לעניינים אלו, וקבלת הציבור מועילה כדרך שאדם מקבל אחד מן הקרובים.[7]

הוכחה נוספת לכך מצויה במדרש[8] שהיו לו לשלמה המלך 'שִׁדָּה וְשִׁדּוֹת' היינו 'דיינין זכרים ודיינות נקבות'. מכאן הוכיח הרב חיים דוד הלוי[9] ש"שלמה ומועצתו קיבלו נשים אלו כדיינות, וקבלה ודאי שמועילה, והכל כשרים לדון בקבלה". מכאן, שאם הציבור קיבלו על עצמם אישה לתפקיד ציבורי, הרי שאין בכך 'שררה', שכן האישה הנבחרת מקבלת את סמכותה מהציבור שבחר בה, "ואין כאן אלא שררה שהציבור שורר על עצמו ומגביל עצמו לטובתו ע"י שלוחיו שמסר להם ייפוי כוח זה", כלשון הרב שאול ישראלי.[10]

הבחירות הראשונות לאספת הנבחרים של כנסת ישראל היו בשנת 1920, ועוררו מחלוקת ביישוב בארץ ישראל. במוקד הדיון עלתה השאלה ההלכתית האם נשים יכולת לבחור ולהיבחר. אחד הנימוקים ההלכתיים לאסור על נשים להיבחר בבחירות דמוקרטיות הוא העמדת אישה בתפקידי שררה.[11]

אולם, המתירים לאישה להיבחר לתפקידים ציבוריים מתבססים על קבלת הציבור, שכן "ע"י הבחירות מכריע רוב הקהל את דעתו הסכמתו ואמונו לאותם הנבחרים, שהם יהיו באי-כוחו לפקח על כל ענייניהם הציבוריים, ועל זה אפילו הרמב"ם מודה שאין כאן שום שמץ של איסור", כדברי הרב עוזיאל.[12]

גם הרב הרצוג[13] התיר לאישה להיבחר לתפקידים ציבוריים, לדבריו שינוי מעמד האישה בדורנו מחייב התאמה, במיוחד שלא מדובר כאן על איסור ממשי. למרות זאת הוא טוען שאמנם מדובר על הכרח משיקולי הזמן, אבל:

אני סובר בהחלט שהמקום ההולם את האישה הוא הבית ותפקידה המתאים לה שלכך נוצרה לעשות רצון בעלה בגבולות ידועים וגידול הבנים ושלא טוב הוא למין האנושי שהיא תתחרה עם הגבר בים הגועש של החיים מבחוץ וכל כבודה בת מלך פנימה, אבל מה נעשה וזרם הזמן חולל שינויים כבירים ואי-אפשר לשחות כנגד הזרם.

ביסוד זה של קבלת הציבור השתמש הרב הרצוג כדי להתיר קבלת עדות אישה בבית-הדין. כאמור, הרב עסק בכתיבת חוקה למדינה שתתבסס על דין התורה, אך אחד הקשיים הוא שאישה אינה כשרה לעדות. לדבריו, ההיתר לקבלת עדות אישה מתבסס על קבלת הציבור, דבר שיגרום גם אפשרות לקבל פסולי עדות לעדות במדינת ישראל, כגון אנשים שאינם שומרים תורה ומצוות.[14] לאור הגדרה זו, קבלת הציבור, טען הרב הרצוג שיש לנבחרי הציבור סמכות לתקן תקנות שיחייבו את הציבור, שכן "חוק הפרלמנט... יש לו דין של קבלה שקיבלו עליהם בני המדינה".[15]