אחדות, יחידות ואחידות

אחדות, יחידות ואחידות

(לפרשת במדבר)

איש על דגלו באותות לבית אבותם יחנו בני ישראל, מנגד, סביב לאוהל מועד יחנו.

חלוקת עם ישראל איש על מחנהו ואיש על דגלו זכתה לשבחים רבים על ידי רבותינו. נביא כמה מהם:

א. חיבה גדולה חיבבן הקב"ה שעשאן דגלים כמלאכי השרת כדי שיהיו ניכרין. ומנין שהיא אהבה לישראל? שכן שלמה אומר: "הביאני אל בית היין ודגלו עלי אהבה" (במדב"ר ב' ג').

ב. "בשם א-להינו נדגול" - שקבע הקב"ה שמו בשמנו ועשה אותנו דגלים (שם ב').

ג. קדושים וגדולים היו ישראל בדגליהם. וכל האומות מסתכלין בהם, ותמהין ואומרים: "מי זאת הנשקפה?"... וישראל אומרים: ...שמא יכולים אתם לעשות כגדולה שעשה הא‑להים במדבר, "דגל מחנה יהודה" וכו'... (שם ד').

והדבר טעון הסבר. הרי בסופו של דבר דגל אינו אלא אריג צבוע בצבע מסוים ומה גדולה יש בחתיכת אריג? ועוד, מה עניינם של דגלים אצל מלאכי השרת? וכי מִסדרים ונושאי דגלים יש להם? יתירה מזאת, חלוקת עם ישראל לדגלים יש בה לכאורה משום פיצול וקיטוב בעם. וכבר משה חשש מתופעה זו, לדעת המדרש:

בשעה שאמר הקב"ה למשה: עשה אותם דגלים כמו שנתאוו, התחיל משה מיצר, אמר: עכשיו עתידה המחלוקת להינתן בין השבטים... (שם ה').

ואולי באמת מוטב היה לולא היה עם ישראל מחולק ומפוצל לשבטים למחנות ולדגלים? ובכלל תמוה מדוע האריכה התורה בפרטי פרטים בנושא הדגלים, שלא היה אלא לתקופה קצרה ביותר (שהריאלמלא חטאו המרגלים, היה עם ישראל נכנס ארצה מיד)?

התזמורת

מצינו הרבה דוגמאות בחיים, בהן החלוקה לגוונים שונים לא רק שאינה גורעת, אדרבה היא מוסיפה ומועילה. תזמורת פילהרמונית, למשל. ריבוי הכלים וגיוונם לכלים מכלים שונים הוא היוצר את ההרמוניה הנהדרת של היצירה המוסיקלית. תזמורת חד-גונית של כלים מסוג אחד, ענייה ודלה היא, בעוד שתזמורת מגוונת, עשירה היא. אולם בתנאי אחד, שעל התזמורת מנצח אמן מוכשר, וכל המנגנים מצייתים לשרביט ניצוחו, כשהם מנגנים אותה יצירה ובאותו קצב, וכל אחד מבצע בשלמות את חלקו בתזמורת. אם היינו שומעים כל כלי לחוד, אולי לא היתה אוזננו מסוגלת ליהנות מביצועו. לתוף או למצילתיים, כשלעצמם, אין נעימה עריבה. אך בלעדיהם חסר לתזמורת המקצב העיקרי.

דווקא משום שלעם ישראל יש תפקידים גדולים ורעיונות עמוקים, ודווקא משום שאמונתו היא בה' האחד, האין-סופי, הבלתי מוגבל, הכל-יכול - הוא חייב לבטא את עצמו בביטויים רב-גוניים ובתיפקודם של כוחות שונים, הנראים לפעמים אפילו כמנוגדים. כדי לשמור על הרמוניה מלוכדת ומושלמת, יש לדאוג למרכז רוחני אחד, שאליו יפנו ועל פיו יפעלו כל המחנות והדגלים. נקודה מרכזית זו, היא מרכז הכובד המושך אליה את כל הכוחות הצנטרפוגליים הנעים מסביב בכוח משיכה רוחני חזק ביותר. בלעדיה הכל עלול להתפורר חלילה. וסביב למשכן יחנו. תפקידו של שבט לוי דומה למנצח. המנצח אינו מנגן בכלי פרטי משלו. אם יעשה כן, לא יוכל לנצח על כל התזמורת. כך אין לשבט לוי חלק ונחלה בישראל, ולכן נאמר עליו: אך את מטה לוי לא תפקוד ואת ראשם לא תשא בתוך בני ישראל. אין הוא יכול להימנות בכלל המניין הרגיל של עם ישראל. אסור לו להיות שייך לשום מחנה ולשום דגל. עליו להתעלות מעל למחנות ומעל לדגלים, כדי שיוכל לשמש להם מרכז כובד רוחני. יורו משפטיך ליעקב ותורתך לישראל.

אין בתפקיד זה פרישה מהציבור, אלא להיפך, אחריות לשלמותו ולאחדותו של הציבור כולו. שבט לוי, המשרת את המקדש, חייב להתעלות מעל לכל אינטרס כיתתי, כדי שיוכל לזכות באמון מלא של כל חלקי הציבור, וכדי שיוכל למלא את שליחותו הכלל-ישראלית (כידוע, שבט לוי הוא דוגמא לכל איש מבאי העולם אשר נדבה אותו רוחו לשרת את ה': עיין רמב"ם סוף הל' שמיטה ויובל).

מה נושא הדגל?

הדגלים אינם סתם אריגים צבועים. סימן היכר הם לתכונות הנפש, לתפיסות הרעיוניות השונות של השבטים השונים ולמשימות המיוחדות המוטלות עליהם בהתאם לכך. גם מלאכי השרת מחולקים על פי תיפקודיהם המיוחדים ושליחויותיהם השונות כמערכת צבאית מסודרת. ברכו ה' כל צבאיו, משרתיו עושי רצונו. לצבא ממושמע יש פיקוד מרכזי, וכולם פועלים על פי הנחיותיו. ככל שהצבא מתוחכם ומתקדם יותר, כך יש בו בעלי מקצועות מיוחדים רבים יותר. אך למרות ריבוי הכלים וגיוונם, כולם מצייתים למפקד האחד, החולש על כל המערכות. לדגלים כאלו נתאוו ישראל, שאין להם דוגמא בעולם אלא בצבא מרום.

על חששו של משה, שהחלוקה לדגלים תביא לפיצול ולקיטוב, עונה המדרש: איש על דגלו באותות לבית אבותם. המקור המשותף והייעוד המשותף הם שיִמנעו זאת. יעקב אבינו, שקבע לראשונה את ייחודו וייעודו של כל שבט ואת חלוקת העם לדגלים סביב מיטתו - סיכם את ברכתו בברכה כללית: כל אלה שבטי ישראל. ובמדרש (תנחומא ויחי ט"ז):

בשביל שנתן ליהודה גבורתו של אריה וליוסף גבורתו של שור... תאמר שזה גדול מזה? לכך כללן באחרונה, שנאמר: "איש כברכתו ברך אותם".

דגלי המדבר היו יפים לשעתם. צורת חניה זו לא נקבעה לדורות. אולם הרעיון, נצחי הוא. מערך הדגלים קיים בנפש העם, והוא המקיים אותו בכל המצבים ובכל התקופות. הלקחים שיש להסיק מכך לדורות הם:

א. אין אחידות בעם ישראל. הפסיפס מרהיב את העין דוקא בשלל צבעיו. טעות לדרוש השתוות בתכונות, בדעות ובתפקידים. אדרבה יש לטפח את היחידיות.

ב. אין פלורליזם במשמעותו המערבית בישראל. יש מסגרת אחת. יש הכרה במקור אחד, ויש מטרה אחת. רק הדרכים שונות. פתיחות - כן! פריצת מסגרות - לא ולא!

ג. יש אחדות הרמונית מופלאה בין המחנות והדגלים, למרות היותם חונים בעברים שונים. התורה שבמרכז מעדנת אותם ומונעת את הקיטוב. ירושלים, לא רק כעיר גיאוגרפית, אלא בעיקר כמרכז רוחני רעיוני וכמוקד לשאיפות וחזון - היא המאחדת את העם. תלפיות - תל שכל פיות פונים אליו. כעיר שחוברה לה יחדיו - שעושה את כל ישראל חברים.

ד. השבטיות בישראל מוצדקת רק כאשר יש לה תפקיד רוחני במסגרת המערכת הכללית המאוחדת. עצם השבטיות, רק בגלל קירבה גיאוגרפית, משפחתית או מנטלית - אין לה ערך עצמי משלה. יש לטפח מסורות הלכתיות, מנהגים, יצירות רוח ואמנות שפותחו בכל שבט ושבט, על מנת להעשיר בכך את רוח העם כולו. אולם הנצחת הפיצול המסגרתי-החיצוני בלבד, כשהוא מרוקן מתכניו הרוחניים, אינה ערך, והיא אף מיותרת ומזיקה. דגל בא לייצג רעיון, תוכן, מסר רעיוני. ללא אלו הוא אריג בד ותו לא.

ומה נאה יותר מלהתלוות לתפילתו של רבי יהודה הלוי, הראויה לו ולמסורת שבטו:

דגלי כן תרים על הנשארים, ותלקט נפזרים כמלקט שיבולים.