התשובה
האזוב הוא צמח רב שנתי, נמוך מאד (40 ס"מ)[1], יש לו פרחים אבל עיקר השימוש הוא בשביל העלים שהם משמשים כתבלין למאכלים, ונשאלת השאלה האם יש בו חיוב ערלה.
הרמב"ם בפיה"מ (מעשרות פ"ג מ"ט) זיהה את האזוב "אלצעתר", גם היום הזעתר רובו (80%) עשוי מאזוב. הזיהוי היום של האזוב הוא כאזוב המצוי (( majorana syriaca[2]. גם בזמן חז"ל האזוב היה משמש לתבלין, כפי שכתב הרמב"ם (הל' פרה אדומה ג, ב):
והאזוב האמור בתורה הוא האזוב שאוכלין אותו בעלי בתים ומתבלין בו הקדירות,
נראה מלשון הרמב"ם שבעלי בתים אוכלים אותו בתיבול, דהיינו לא היה נאכל בפני עצמו אלא היה משמש לתיבול. במקדש השתמשו בו להזאה כיוון שאיננו שיח עצמי אלא עיקרו לתיבול, והמטהר מצרעת צריך להכיר שהוא נספח לגבעול.
מדברי הרמב"ם על האזוב נראה דס"ל שהוא מאכל למרות שהוא תבלין.
*. ערלה בתבלין
הגמ' (יומא פא ע"ב) אומרת:
אכל אוכלין שאין ראוין לאכילה, אמר רבא: כס פלפלי[3] ביומא דכפורי - פטור, כס זנגבילא ביומא דכפורי - פטור. מיתיבי: היה רבי מאיר אומר: ממשמע שנאמר וערלתם ערלתו את פריו איני יודע שעץ מאכל הוא? אלא מה תלמוד לומר עץ מאכל - עץ שטעם עצו ופריו שוה, הוי אומר - זה פלפלין. ללמדך שהפלפלין חייבין בערלה. ואין ארץ ישראל חסרה כלום, שנאמר לא תחסר כל בה?
לא קשיא: הא - ברטיבתא, והא - ביבשתא
מדברי הגמ' נראה שהפלפלין הלחים (רטיבתא) חייבים בערלה לדעת ר"מ, אבל היבשים פטורים מערלה. הרמב"ם בהלכות מעשר שני וטומאת אוכלין לא הביא את דין הפלפלין ואת החילוק בין לח ויבש. אולם הרמב"ם הביא חילוק זה בדבריו בדיני ברכות (הל' ברכות פ"ח ה"ז), וז"ל:
הפלפלין והזנגביל בזמן שהן רטובין מברך עליהן בורא פרי האדמה, אבל יבשין אין טעונין ברכה לא לפניהם ולא לאחריהם מפני שהן תבלין ואינו אוכל.
על דברי הרמב"ם שפלפל לח מברכים עליו בורא פרי האדמה הקשו הראשונים מדוע שלא יברכו על הפלפל הרטוב בורא פרי העץ, שהוא רב שנתי, ומדוע ירד לברכת פרי האדמה? על כך כתב בתוספת יוה"כ (יומא פא ע"ב) שהפלפלין הרטובים, לדעת הרמב"ם, פטורים מערלה, שלא כדעת רבי מאיר בגמ' (יומא פא ע"ב) אלא כחכמים החלוקים וסוברים שפלפל אפילו רטוב פטור מערלה מכיוון שהוא עומד להתייבש. על כן אין ברכתם עץ אלא אדמה. כמו כן הרמב"ם (פיה"מ עוקצין פ"ג מ"ה) כתב על פלפלין שאין פודים בהם מעשר שני ואין מטמאים טומאת אוכלים, כדעת ר"י בן נורי במשנה, וכן כתב להלכה (מעשר שני פ"ז ה"ט):
הכרכום אינו נלקח שאינו אלא למראה וכן כל כיוצא בו מנותני ריח ומראה וטעם הואיל ואינן לאכילת גופן אלא לטעם שנותנין אינן נלקחין בכסף מעשר, לפיכך ראשי בשמים והפלפלין והקושט והחלתית וחלות חריע וכל כיוצא באלו אינן נלקחין בכסף מעשר.
אנו לומדים שלדעת הרמב"ם כל התבלינים שלא באים לצורך אכילת עצמם, אין להם גדר פרי, ואין נלקחים בכסף מעשר שני שאין הם אוכל, ואפילו שמציאותית הם נאכלים, אבל האכילה איננה לשם אכילה אלא לטעם בלבד ואין זה נחשב כאכילה.
א"כ מוכח שבפלפלין יבשים לכו"ע אין להם גדר של פרי מאכל. אמנם לעניין פלפלים לחים יש שחלקו על התוספות יוה"כ, וסברו שפלפלים לחים חייבים בערלה כדעת ר"מ ואין לומר שחכמים חלוקים על ר"מ. ואלו שהחמירו בפלפלין יבשים היינו מכיוון שהפלפל הלח חל עליו שם ערלה א"כ גם היבש יש בו ערלה (עיין נטע הלולים, זרע גד ס"ק א באריכות). אבל נראה שכאשר מגדלים אזוב הוא רק לאזוב יבש, בזה כו"ע מודים שאין ברכתו עץ ואין בו דיני ערלה. וגם הפוסקים שכתבו שכיוון שירד על הפלפל הלח דין עץ אפילו כשהוא יבש דינו כעץ, כל זה נכון בפלפל שהיו אוכלים לח ויבש, אבל בתבלין שלא נאכל בימינו אלא יבש כתבלין, נראה שאין בו דין ערלה.
נראה שאלו דברי החזו"א (דיני ערלה אות לט):
כל שאינו אוכל לעניין מעשר ולענין טו"א אינו אוכל לענין ערלה, ומלתא דעבידי לתבל את הקדירה, ואין אוכלין אותו בעינא, אינו בכלל פרי לענין ערלה, והא דפלפלין חייבין בערלה, וכמש"כ סעי' ט, משום דרטיבתא ראויה לאכילה, ולאחר שיבשה נמי לא נפיק מאיסורה דערלה טעונה שריפה.
אמנם בזרע גד הקשה מדוע בזנגבי"ל יש בו ערלה, כפי שכתב ברע"ב (ערלה פ"ב מ"י) שיש חיוב ערלה בזנגביל, ואולם הרמב"ן (ברכות לו ע"ב) כתב שבזנגביל אין ערלה שאין זה אלא שורש, ולכן פטור מערלה דלא כדעת הרע"ב. בכו"א לעניין פלפל לדעת הרמב"ם נחלקו בלח אבל ביבש לכו"ע פטור מערלה.
עוד יש להוסיף את דברי הרמב"ם (פיה"מ ערלה פ"ב מ"י):
ושמא יעלה על דעתך שאין נקרא תבלין אלא דברים הריחניים כגון הפלפל וה"קרפה", אלא כל מה שמשביחים בו את האוכל כגון השום והשמן והבצל והחומץ והיין, אם נתכון באחד מאלו ובכיוצא בהן להשביח האוכל נקראין תבלין.
כל המינים הללו המוזכרים ברמב"ם הם מאכלים בפני עצמם וכשבאים לתת טעם הם נחשבים כתבלין והם מאכל, אבל תבלין של פלפלין או אזוב שאין בו טעם עצמי לא מוגדר כתבלין שהוא מאכל, אלא פטור מערלה.
סיכום:
אזוב בימינו שמייבשים אותו וקולים אותו לפני השמוש, ולא נאכל לח, אין בו גדר ערלה למרות שהוא מגיע משיח רב שנתי. כמו כן אין לחוש לזעתר שמא יש בו אזוב ערלה.
[1] . מתוך ויקיפדיה: אֵזוֹב מָצוּי, שם מדעי: .(Origanum syriacum L) הוא בן שיח ים-תיכוני, נפוץ וארומטי מאוד, השייך לסוג אזובית ממשפחת השפתניים/ מין זה שכיח בבתה ובסלעים בחבל הים-תיכוני של ישראל. אזוב מצוי מתנשא לגובה של 40 עד 60 ס"מ, מכוסה בשערות צפופות ונעימות למגע, עליו מאפירים דמוי ביצה. פרחיו דו-שפתניים, זעירים ולבנים והם ערוכים בתפרחיות דמויות קרקפת הנישאות על עוקצים.
[2] . עיין זהר עמר, הצומח והחי במשנת הרמב"ם, מהדורת מכון התורה והארץ עמ' 43).
[3] . הפלפל הוא תבלין (piper nigrum) כמבואר בפיה"מ (ערלה פ"ב מ"י) שהיו ממנו שני מינים, שחור ולבן. הרמב"ם בפיה"מ (שבת ט, ה) כתב שהפלפלין הוא תבלין מקובל.
