התשובה
גרעינים של ירקות עשויים לנבוט ואם הושלכו ליד ירקות מסוג אחר, לכאורה יהיה כאן איסור 'זריעת כלאיים', ואולי יש להיזהר מזה. לגבי איסור זריעה בשבת נפסק ב'שלחן ערוך' (או"ח סי' שלו סעי' ד): 'יש ליזהר מלהשליך זרעים במקום ירידת גשמים, שסופן להצמיח'.[1] בשו"ת 'שבט הלוי'[2] הביא מחלוקת אחרונים כיצד מתקיימת כאן מלאכת הזריעה. לדעת 'תוספת שבת'[3] החשש הוא שהזרע ייקלט בארץ, ואילו 'נשמת אדם'[4] כתב שאין הטעם משום קליטה בקרקע, אלא משום שמקום לח יצמיח הזרעים כדין 'השורה חטים במים הרי זה תולדת זורע'.[5] והוסיף 'שבט הלוי' בעניין זריקת גרעינים בשמיטה, ששמע שה'חזון איש'[6] החמיר וחשש לקליטה בקרקע. אך לדעתו של 'שבט הלוי' האיסור בשבת הוא משום שהזרע מתחיל לצמוח ולא חשש לזה בשביעית.[7] נפקא מינה לעניין איסור כלאיים - אם החשש משום זריעה וקליטה בקרקע יש מקום לאסור גם בכלאיים שלא ישליך על גבי קרקע סמוך לירק אחר. אך אם הטעם משום שמצמיח הגרעין עצמו בתלוש ע"י מים כמו שורה חטים ולא משום קליטה בקרקע, אין לאסור זאת באיסור כלאיים, שרק בזריעה בשדה או באדמה יש איסור כלאיים שנאמר 'שדך לא תזרע כלאים'. ונראה להוסיף שאף אם נאמר שבהשלכת גרעינים יש חשש זריעה וקליטה בקרקע, מכל מקום באיסור כלאיים יש היתר נוסף של 'הזורע להשחתה'. כך ביאר הרב ישראלי (ארץ חמדה, כלאים מדור א פי"ב) היתר זה:
אין איסור זריעת כלאים אלא כשעושה הפעולה בדרך זריעה אבל אם היה עוסק בדבר אחר ויצא מתוך מעשיו זריעת כלאים הרי זה מותר[8] ועל כן מותר לזבל השדה שנזרע בזבל שיש בו מיני גרעינים אחרים ואף על פי שהדבר ברי שעל ידי זה יעלו בשדה מינים שונים שם ולכשיצמחו יהא דינם כדין קיום. אין איסור זריעת כלאים אלא כשזורע על מנת להשתמש אחר כך בצמחים אבל לא כשזורע להשחתה כגון שכונתו רק בכדי לבדוק את השדה אם מצליח בו אותו המין וכל שמחשבתו ניכרת מתוך מעשיו שאינה אלא לשם השחתה הרי זה מותר גם מדרבנן.
לאור כל האמור נראה ששאריות וגרעיני ירק אינם נקלטים בקרקע, וצומחים מאליהם ואין זה בכלל איסור זריעת כלאיים, ואף אם נחוש שיש בזה קליטה בקרקע, הואיל ואין כוונת זריעה להצמחה אלא לדשן הקרקע, הרי זה כ'זורע להשחתה' שמותר ואין בו כלאיים.
[1]. הלבוש ביאר וכתב: 'ואף על פי שאין מתכוין פסיק רישיה הוא', וראה שו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' קפ שכתב: 'אף דסו"ס גם בשבת אינו רק איסור דרבנן דבודאי אינו פס"ר ודאית, אלא גדר ספק פס"ר או קרוב לפס"ר כמש"כ באגלי טל שם (ומש"כ בלבוש או"ח סי' של"ו דהו"ל פס"ר הוא לאו דוקא)'.
[2]. שו"ת שבט הלוי, ח"ז סי' קפ.
[3]. תוספת שבת, סי' שלו אות יב.
[4]. נשמת אדם, כלל יא.
[5]. שו"ע, או"ח סי' שלו סעי' יא.
[6]. וכן כתב בדרך אמונה, הל' שמיטה ויובל פ"א ציון ההלכה יח.
[7]. והוכיח זאת, וזו לשונו: 'שהרי בהגמי"י פ"ח משבת הובא דין זה דלא ישליך, על דין הגמ' זבחים צ"ד ורמב"ם הל' שבת פ"ח ה"ב דלא ישליך חטים תוך המים משום זורע שמצמיח, לכן פסק שבשביעית פשיטא דלא שייך זה דהא גם שאר התולדות רק דרבנן, ועוד דאינו בקרקע ושדך לא תזרע כתיב, וגם לו יהא דאסור עכ"פ מדרבנן כתולדה, מכ"מ כיון דאין ודאי דיצמיח ע"י הגשמים שם א"כ אינו רק איסור והרחקה דרבנן בשבת מנ"ל דנאסר בשביעית דהו"ל תלתא לקולא שביעית בזה"ז - ותולדה דרבנן ואינו פס"ר מעיקר הדין'.
[8]. על פי משנה, כלאים פ"ה מ"ז: 'היה עובר בכרם ונפלו ממנו זרעים או שיצאו עם הזבלים או עם המים הזורע וסיערתו הרוח לאחריו מותר'. פירש הר"ש, שם: 'עם הזבלים או עם המים. כשמזבל כרמו או כשפותח אמת המים להשקות הכרם פעמים יש עמהן זרעים וכל הני שלא בכונה נזרעה ושרי שלא תזרע כרמך בכוונה משמע'. ובספרי, דברים כב ע"ג, נתמעט מן הכתוב 'אשר תזרע' שנאמר בכלאי הכרם. ביאר הרב ישראלי: 'ונראה שהוא הדין שנתמעט מלא תזרע האמור בכלאי זרעים'.
