טיפול זוגי לשאינם שומרים תורה ומצוות

התשובה

בשאלה זו יש להבחין בין שני מצבים שונים: בין זוגות החיים יחד ללא נישואין לבין זוגות נשואים שאינם שומרי תורה ומצוות. לגבי זוגות שאינם נשואים, יש בכך איסור 'מסייע בידי עוברי עבירה'. כאשר מטפלת מחזקת ומטפחת קשר זוגי של זוג שאינו נשוי, היא למעשה מסייעת להם להמשיך במצב של עבירה. יסוד איסור זה מבוסס על חיוב להפריש אדם מאיסור, כפי שכתב הרא"ש במסכת שבת (פ"א סי' א): 'עובר עבירה מחויב להפרישו מאיסור, ואיך יסייע בידו'. לפיכך, אין לטפל בזוגות שלא באו בברית הנישואין.[1] אולם כאשר המצב הכלכלי של המטפלת דחוק יש מקום להקל. ההיתר לכך נובע משני טעמים עיקריים: ראשית, איסור מסייע בידי עוברי עבירה הוא איסור דרבנן,[2] ולא איסור דאורייתא.[3] שנית, כפי שפסק הרמ"א,[4] אף על פי שחייב אדם למחות בעוברי עבירה, מכל מקום אין אדם חייב להוציא ממונו על זה. כלומר, החיוב למחות ולהפריש את חברו מאיסור אינו מחייב את האדם להפסיד את פרנסתו או ממונו. מכאן שבמצב כלכלי דחוק, כאשר אי-מתן הטיפול יגרום להפסד פרנסה משמעותי למטפלת, ניתן לסמוך על היתר זה.[5] יתרה מזאת, אם יש סיכוי סביר שהטיפול הזוגי עשוי להביא את הזוג לקחת את הצעד החיובי של נישואין, הרי שיש בכך ממד חיובי נוסף שמחזק את ההיתר.[6] לגבי זוג נשוי שאינו שומר תורה ומצוות, המצב שונה לחלוטין. כאן אין איסור של מסייע בידי עוברי עבירה, שכן עצם הטיפול הזוגי אינו מסייע לעבירה כלשהי. להיפך, מתן טיפול זוגי לבני זוג נשואים הוא מעשה של חסד המלמד התנהלות זוגית של התחשבות הדדית ובכך מסייעים להם לשפר את איכות חייהם המשותפים.[7] לכן, גם אם בני הזוג אינם שומרי מצוות, חיזוק הזוגיות והמשפחה הוא ערך חיובי בפני עצמו. זאת ועוד, לעיתים הטיפול הזוגי עשוי להביא את בני הזוג להתקרב גם לקיום מצוות נוספות. לפיכך, לא רק שאין מניעה לטפל בזוגות נשואים שאינם שומרים תורה ומצוות, אלא שיש בכך מצווה של גמילות חסדים ושלום בית הוא יסוד חשוב בבניין החברה והמשפחה היהודית.