התשובה
ראשית, יישר כוח על השאלות החשובות והרצון לברר את נושא לשון הרע בהקשר התקשורתי. מאחר שסביר שתעסוק בתחום הזה, מומלץ להשקיע בלימוד והעמקה הלכתית בנושא. אגב, בקרוב צפוי לצאת לאור מחקר יישומי מקיף על תקשורת ולשון הרע, בהוצאת 'מרכז תורה ומדינה'. שאלתך נוגעת בנקודה עמוקה ויסודית בהשקפת התורה – האיזון העדין בין שמירה על שמו הטוב של האדם ובין הצורך לחשוף עוולות ולתקנן. אכן, רווחת בציבור תפיסה שהתורה 'מגִנה על הפושעים', אך זו טעות מהותית. לא זו בלבד שהתורה אינה מקבלת את רעיון 'זכות הציבור לדעת' – אדרבה, היא מחמירה יותר ודורשת בתוקף את קיומה של 'חובת הציבור לדעת'. הפסוק שממנו לומדים את איסור לשון הרע הוא: 'לא תעמד על דם רעך אני ה'' (ויקרא יט, טז). ממנו למדו חז"ל (סנהדרין עג ע"א) שחייב אדם להציל את חברו:
גופא, מנין לרואה את חברו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטין באין עליו שהוא חייב להצילו תלמוד לומר לא תעמד על דם רעך.
חשוב לציין שמצווה זו אינה אמורה רק במניעת רצח, אלא גם במניעת נזקים נוספים, כפסק הרמב"ם[1] וה'שלחן ערוך'.[2] יתרה מזאת, התירו חז"ל[3] לאדם אף לפגוע ברודף כדי להציל את הנרדף. כלומר כאשר אדם רוצה לפגוע בחברו מותר לפרסם את הדבר כדי להציל את הנפגע וכדי ליצור חברה מתוקנת, למרות הנזק הכרוך בפרסום שמו של הפוגע, והמתכסה באצטלת רחמים או בצידוק של 'לא תלך רכיל' עומד על דם איש ישראל. ישנם מקרים בהם מצווה לספר לשון הרע לתועלת, כדי לא לעבור על הציווי 'לא תעמד על דם רעך אני ה''. זאת ועוד, הרב איסרלין (שו"ת 'פתחי תשובה', או"ח סי' קנו) כתב:
כל ספרי מוסר הרעישו העולם על עון לשון הרע ואנכי מרעיש העולם להיפוך, עון גדול מזה וגם הוא מצוי יותר, והוא מניעת עצמו מלדבר במקום הנצרך להציל את העשוק מיד עושקו.
כאשר אדם נחשף לעוול, וידוע לו שפרסום המידע חיוני כדי להועיל לציבור - יש בפרסומו מצווה. מכאן עולה, שהתורה רואה חשיבות רבה בקיומה של מערכת תקשורת הפועלת בגבולות ההלכה לטובת הכלל. תקשורת כזו עשויה לממש צרכים חברתיים ומצוות, בהם: 'ובערת הרע מקרבך', הצלת עשוק מיד עושקו, פיקוח על תפקודה התקין של מערכת הצדק והמשטר, בנוסף לעדכון הציבור בענייני השעה. עולה אפוא שהתורה לא רק מתירה שימוש בכלי התקשורת, אלא גם רואה בו כלי ערכי, שעשוי לשרת מטרות מוסריות וחברתיות ראשונות במעלה. ההגבלות ההלכתיות שמטילה התורה נועדו למנוע נזקי שווא, רכילות מיותרת, שימוש פסול בכוח הדיבור ולהבטיח כי השימוש ב'כוח הגרעיני' של התקשורת ייעשה אך ורק במקום הראוי, ובמידה הנכונה. התורה אינה מגנה על הרשע, אלא דורשת מאיתנו להיות אחראים, מדויקים, ולדבר רק כאשר אכן תצמח תועלת ברורה, ומתוך מטרה לבנות ולא להחריב.
