התשובה
זו שאלה טובה וגדולה שראוי להרחיב בה, ואני מקווה לעשות זאת בעתיד. לעת עתה אענה בקצרה ובראשי פרקים, תוך הבהרה שאין כאן אלא 'קריאת כיוון' ולא ניסיון למצות את הדברים ולהחליף את הצורך בשיקול דעת פרטני בכל שאלה לגופה. אקדים ואומר שכמעט בכל תחום בהלכה קיימות מחלוקות ודעות שונות, ובפסיקת ההלכה קיים צורך תמידי לקבוע מהי הדעה העיקרית, מהי דעה דחויה ומהי דעה שאמנם לא התקבלה להלכה אבל יש לה משקל שראוי להצטרף עם ספקות או דעות אחרות. לאור זאת, דומני שהעקרונות דלהלן הם מוסכמים (מלבד החמישי, כמפורט להלן), ונותנים לפחות מענה ראשוני ועקרוני לשאלתך. אציין בהערות שוליים מקורות לצורך המשך העיון והבירור:
א) אין לבסס היתר על צירוף סברות חלשות בלי צד היתר חזק ומרכזי. דומני שהמדדים העיקריים שעל פיהם נקבע מה חלש ומה חזק ומרכזי הם שניים: 1) דעתם של גדולי הפוסקים המקובלים על כלל ישראל. 2) שיקול הדעת של הפוסק הנדרש לשאלה לגופו של עניין.[1] יש גישות שונות בשאלת המשקל היחסי של כל אחד מהמדדים הללו בפני עצמו, וגם בשאלה מיהם 'גדולי הפוסקים המקובלים על כלל ישראל', ובעוד שאלות משנה רבות, אך דומני שהגדרת היסוד מוסכמת.
ב) הלכות שבת כוללות היתרים שונים באופן מובנה הנובעים ברובם מכללי מלאכות שבת והגדרתן, כגון אמירה לגוי לצורך חולה, 'תרי דרבנן' במקום צער גדול, 'גרמא' במקום הפסד, ועוד.[2] באופן עקרוני, כל כלל שנאמר בהלכות שבת במציאות המכנית, חל גם במציאות הטכנולוגית.
ג) כנקודת מוצא לדיון הלכתי, שלא בשעת הדחק או במקום חולי – אין לראות בהפעלת מכשירי חשמל איסור דרבנן שחלים בו ההיתרים שחלים בסתם איסור דרבנן, אלא לחשוש לדעות שלפיהן מדובר באיסור תורה.[3]
ד) כבכל תחומי ההלכה, גם בענייני טכנולוגיה בשבת יש תוקף מחייב למנהג, כחלק בלתי נפרד מההלכה עצמה.[4] לכן, אין להתיר דבר שכבר התפשט איסורו, גם אם סבורים שאין בו איסור, אלא אם כן מוכח שהמנהג הוא מנהג טעות שנובע במישרין מהבנה – הלכתית או טכנולוגית – שהתבררה כמוטעית בעליל.[5]
ה) ראוי שכל פסיקה משמעותית תנומק כדבעי.[6]
[1]. האחרונים דנו באריכות האם לצרף דעת מיעוט ל'ספק ספקא', כלומר, האם ניתן לצרף ספק שקול לספק שאינו שקול שנוטה לחומרא (ראה טל חיים, כללי הוראה עמ' שפד-שצז, שהאריך בזה, ונקט שאין לצרף מיעוט), אך מוסכם שלא ניתן לצרף שני ספקות שנוטים לחומרא (ראה למשל טל חיים, שם ריש עמ' שפז, על צירוף שני ספקות קלושים אליבא דהפני יהושע), ובפשטות גם לא שלושה ויותר, אלא צריך לפחות ספק אחד שקול. לרוב, מה שקובע האם ספק הוא 'שקול' הוא 'מוכרע' הוא שני הפרמטרים שהוזכרו בגוף הדברים.
[2]. לריכוז דינים אלו, הלכה למעשה, ראה: שמירת שבת כהלכתה, פרקי מבוא פ"א; מנוחת אהבה, ח"ב פ"א.
[3]. להרחבה בכלל זה ובמקורות שונים לו, ראה ספר צומת, ח"א עמ' 54-52. להלן חלק מהמקורות שהוזכרו שם לקביעה זו: שו"ת באהלה של תורה, ח"ב סי' כג אות א; שו"ת יביע אומר, ח"א או"ח סי' כ אות יב; שו"ת אגרות משה, או"ח ח"ד סי' עג וסי' פד-פה. התייחסות לדעת יחיד של מי שלא נקט כן, ורצה להתיר מעבר בדלת אוטומטית חשמלית בשבת כנגד מנהג ישראל ודברי כל הפוסקים, מופיעה בספר צומת, ח"ב עמ' 24-22.
[4]. יש הטועים לחשוב שתוקף המנהג מבוסס על חששות בעלמא לפריצת גדר אם יעברו על המנהג, אך לתוקף המנהג יש מקורות איתנים וקדומים. להרחבה, ראה במאמרים שצוינו בספר צומת, ח"א עמ' 54 הערה 88. המנהג הפשוט (מלשון התפשטות והתאזרחות בציבור, כמו 'פשט המנהג', ולא במובן של היעדר מורכבות) לאסור נסיעה באופניים בשבת הוא דוגמה מובהקת למנהג שפשט והוא בעל תוקף הלכתי מחייב, והוא מלמד בקל וחומר בן בנו של קל וחומר על רכב אוטונומי.
[5]. ראה ירושלמי, פסחים פ"ד ה"א: 'ר"א בשם ר' אבון כל דבר שאינו יודע שהוא מותר וטועה בו באיסור, נשאל והן מתירין לו; וכל דבר שהוא יודע בו שהוא מותר והוא נוהג בו באיסור, נשאל אין מתירין לו', ועל פי זה בראשונים: תוס' עירובין קא ע"ב ד"ה ר' יוסי, פסחים נא ע"א ד"ה אי, מגילה ה ע"ב ד"ה דברים; רא"ש פסחים פ"ד סי' ג; טור, ב"י ושו"ע, יו"ד סי' ריד סעי' א.
[6]. כלל זה אינו מוסכם על הכול ואינו נהוג על ידי הכול. בדברי חז"ל לא מצאנו חובת הנמקה, אלא רק בבית דין ובמקרים מסוימים (סנהדרין לא ע"ב; שו"ע, חו"מ סי' יד סעי' א). הריא"ה הרצוג ייסד נוהל קבוע של הנמקה בכתב בבתי הדין הרבניים בישראל, וראה בכך צעד הכרחי לכבוד התורה ולביסוס מעמד בתי הדין. ראה: אליאב שוחטמן, סדר הדין בבית הדין הרבני, עמ' 1139-1129 ועמ' 1346-1345; הרב רצון ערוסי, 'תרומת הגרי"א הרצוג לביסוס סמכות בתי הדין בעניני ממונות ולקביעת דרכי התנהלותם', שערי צדק ח (תשס"ח) עמ' 404-395. במכון צומת אנו משתדלים ללכת בעקבות הרב הרצוג, ולראות בדבריו קביעה מכוננת ויסודית, שכוחה העקרוני יפה גם מחוץ לכותלי בתי הדין ולתחומי עיסוקו, ואכמ"ל. ראה גם שו"ת אורח משפט, סי' קיא; הובא ע"י הרב מנחם פרל במבוא לספר צומת ח"א עמ' 27.
